אביב השנה היה בפתח כשבונה אפור סיים את מסעו הארוך. זה היה אפריל, ופנג הלבן היה בן שנה כשנכנס אל כפרי הבית ושוחרר מן הרתמה בידי מיט־סה. אף שעוד היה רחוק מגודלו המלא, פנג הלבן, אחרי ליפ־ליפ, היה בן השנה הגדול ביותר בכפר. גם מאביו, הזאב, וגם מקיצ'ה, ירש קומה וכוח, וכבר השתווה לכלבים הבוגרים. אבל עוד לא נעשה מוצק. גופו היה דק וארוך גפיים, וכוחו יותר חוטי מאשר מסיבי. פרוותו הייתה אפורה כפרוות זאב אמיתי, ולכל מראית עין הוא עצמו היה זאב אמיתי. רבע הדם של כלב שירש מקיצ'ה לא השאיר עליו שום סימן גופני, אף שמילא את תפקידו במבנה נפשו.
הוא שוטט בכפר, ומזהה בשביעות רצון שקטה את האלים השונים שהכיר לפני המסע הארוך. אחר כך היו הכלבים, גורים שגדלו כמוהו, וכלבים בוגרים שלא נראו גדולים ומאיימים כל כך כמו תמונות הזיכרון שנשמרו בו מהם. כמו כן, הוא פחד מהם פחות מבעבר, והתהלך ביניהם בקלות מסוימת וחסרת דאגה, שהייתה חדשה לו באותה מידה שהייתה מהנה.
היה שם בסיק, זקן אפור, שבימיו הצעירים הספיק לו לחשוף את ניביו כדי לשלוח את פנג הלבן להתכווץ ולכרוע ולפנות לאחור. ממנו למד פנג הלבן הרבה על חוסר החשיבות שלו; וממנו עמד עכשיו ללמוד הרבה על השינוי וההתפתחות שהתרחשו בו עצמו. בזמן שבסיק נחלש עם הזקנה, פנג הלבן התחזק עם הנעורים.
בזמן ביתורו של אייל שזה עתה הומת, למד פנג הלבן על היחסים שהשתנו בינו לבין עולם הכלבים. הוא השיג לעצמו פרסה וחלק מעצם השוק, שהיה מחובר אליה לא מעט בשר. כשהוא מרוחק מן ההמולה הישירה של הכלבים האחרים — למעשה מחוץ לטווח הראייה מאחורי סבך — טרף את שללו, כשבסיק הסתער עליו. לפני שידע מה הוא עושה, חתך את הפולש פעמיים וזינק משם. בסיק הופתע מן החוצפה של האחר ומהירות התקפתו. הוא עמד, בוהה בטיפשות בפנג הלבן, ועצם השוק הגולמית והאדומה ביניהם.
בסיק היה זקן, וכבר למד להכיר את האומץ הגובר של הכלבים שנהג להציק להם. אלה היו חוויות מרות, שבעל כורחו בלע, וגייס את כל חוכמתו כדי להתמודד איתן. בימים עברו היה מזנק על פנג הלבן בזעם צדקני. אבל עכשיו כוחותיו הדועכים לא אפשרו דרך כזאת. הוא סמר בפראות והביט באיום מעבר לעצם השוק אל פנג הלבן. ופנג הלבן, שהחייה הרבה מן היראה הישנה, נראה כאילו הוא נובל ומתכווץ לתוך עצמו ונעשה קטן, בזמן שחיפש במחשבתו דרך לסגת בצורה לא מבישה מדי.
וכאן בדיוק טעה בסיק. אילו הסתפק בכך שייראה פראי ומאיים, הכול היה בסדר. פנג הלבן, על סף נסיגה, היה נסוג, ומשאיר לו את הבשר. אבל בסיק לא חיכה. הוא ראה את הניצחון כבר כשלו וצעד קדימה אל הבשר. כשהרכין את ראשו ברשלנות להריח אותו, סמר פנג הלבן מעט. אפילו אז לא היה מאוחר מדי בשביל בסיק להציל את המצב. אילו רק עמד מעל הבשר, ראשו מורם ומבטו זועף, פנג הלבן היה בסופו של דבר מתגנב משם. אבל הבשר הטרי היה חזק בנחיריו של בסיק, והחמדנות דחקה בו לנגוס בו.
זה היה יותר מדי בשביל פנג הלבן. בעקבות חודשי השליטה שלו על חבריו לצוות, זה היה מעבר לשליטתו העצמית לעמוד בחוסר מעש בזמן שאחר טורף את הבשר ששייך לו. הוא הכה, כמנהגו, בלי אזהרה. בחתך הראשון נקרעה אוזנו הימנית של בסיק לגזרים. הוא נדהם מן הפתאומיות. אבל עוד דברים, וקשים ביותר, קרו בפתאומיות דומה. הוא הופל מרגליו. גרונו ננשך. בזמן שנאבק לקום על רגליו, נעץ בו הכלב הצעיר את שיניו פעמיים בכתף. המהירות הייתה מבלבלת. הוא עשה הסתערות עקרה על פנג הלבן, ונקש באוויר הריק בנשיכה נעלבת. ברגע הבא נחתך אפו לרווחה, והוא נסוג בתנודות מן הבשר.
המצב התהפך עכשיו. פנג הלבן עמד מעל עצם השוק, סומר ומאיים, בעוד בסיק עומד מעט משם, מתכונן לסגת. הוא לא העז להסתכן בקרב עם הבזק הברק הצעיר הזה, ושוב הכיר, ובמרירות גדולה יותר, את חולשת הזקנה המתקרבת. ניסיונו לשמור על כבודו היה הרואי. בשלווה הפנה את גבו אל הכלב הצעיר ואל עצם השוק, כאילו שניהם מתחת לכבודו ואינם ראויים לתשומת לבו, והלך משם בגאון. ורק כשהיה הרחק מחוץ לטווח הראייה, עצר ללקק את פצעיו המדממים.
ההשפעה על פנג הלבן הייתה שנתנה לו אמונה גדולה יותר בעצמו, וגאווה גדולה יותר. הוא הלך פחות בשקט בין הכלבים הבוגרים; יחסו אליהם היה פחות מתפשר. לא שיצא מגדרו לחפש צרות. רחוק מזה. אבל בדרכו תבע התחשבות. הוא עמד על זכותו ללכת בדרכו בלי שיפריעו לו ולא לפנות את השביל לאף כלב. היה צריך להביא אותו בחשבון, זה הכול. כבר לא היה אפשר להתעלם ממנו ולהזניח אותו, כפי שהיה גורלם של גורים, וכפי שהמשיך להיות גורלם של הגורים שהיו חבריו לצוות. הם זזו מן הדרך, פינו את השביל לכלבים הבוגרים, ומסרו להם בשר בכפייה. אבל פנג הלבן, בלתי חברותי, בודד, זעוף, כמעט אינו מביט ימינה או שמאלה, מעורר אימה, מרתיע למראה, מרוחק וזר, התקבל כשווה בידי זקניו הנבוכים. הם למדו מהר לעזוב אותו לנפשו, בלי להעז במעשי איבה ובלי לעשות פניות של ידידות. אם עזבו אותו לנפשו, הוא עזב אותם לנפשם — מצב עניינים שמצאו, אחרי כמה היתקלויות, רצוי מכל.
באמצע הקיץ הייתה לפנג הלבן חוויה. כשפסע בדרכו השקטה כדי לחקור אוהל חדש שהוקם בשולי הכפר בזמן שהיה בחוץ עם הציידים אחרי איילים, נתקל ישירות בקיצ'ה. הוא עצר והביט בה. הוא זכר אותה במעורפל, אבל הוא זכר אותה, וזה היה יותר ממה שאפשר היה לומר עליה. היא הרימה עליו את שפתה בנהמת האיום הישנה, וזיכרונו התבהר. גוריותו הנשכחת, כל מה שהיה קשור לנהמה המוכרת ההיא, שטפו אותו בחזרה. לפני שהכיר את האלים, היא הייתה בשבילו ציר היקום. הרגשות המוכרים הישנים של אותו זמן חזרו אליו, גאו בתוכו. הוא זינק לעברה בשמחה, והיא קיבלה אותו בניבים ממולחים שחתכו את לחיו עד העצם. הוא לא הבין. הוא נסוג, מבולבל ונבוך.
אבל זו לא הייתה אשמתה של קיצ'ה. אם זאבה לא נבראה לזכור את גוריה משנה בערך לפני כן. לכן לא זכרה את פנג הלבן. הוא היה חיה זרה, פולש; והמלטת הגורים הנוכחית שלה נתנה לה את הזכות להתרעם על פלישה כזאת.
אחד הגורים השתרע לעבר פנג הלבן. הם היו אחים למחצה, רק שלא ידעו זאת. פנג הלבן הריח את הגור בסקרנות, ועל כך הסתערה עליו קיצ'ה, וחתכה את פניו פעם שנייה. הוא נסוג רחוק יותר. כל הזיכרונות והקישורים הישנים גוועו שוב ועברו אל הקבר שממנו קמו לתחייה. הוא הביט בקיצ'ה מלקקת את הגור שלה ועוצרת מדי פעם כדי לנהום עליו. לא היה לה ערך בשבילו. הוא למד להסתדר בלעדיה. משמעותה נשכחה. לא היה לה מקום בסדר הדברים שלו, כמו שלא היה לו מקום בשלה.
הוא עוד עמד, טיפש ומבולבל, הזיכרונות נשכחים, תוהה מה כל זה, כשקיצ'ה תקפה אותו פעם שלישית, נחושה לגרש אותו לגמרי מן הסביבה. ופנג הלבן הניח לגרש אותו. זו הייתה נקבה מבני מינו, וזה היה חוק של בני מינו שהזכרים אסור להם להילחם בנקבות. הוא לא ידע דבר על החוק הזה, כי זו לא הייתה הכללה של השכל, לא משהו שנרכש בניסיון העולם. הוא ידע אותו כדחף נסתר, כדחיפה של אינסטינקט — של אותו אינסטינקט שגרם לו ליילל אל הירח והכוכבים בלילות, ושגרם לו לפחד מן המוות ומן הלא נודע.
החודשים עברו. פנג הלבן נעשה חזק יותר, כבד יותר, ומוצק יותר, בעוד אופיו מתפתח לאורך הקווים שהתוו התורשה והסביבה שלו. התורשה שלו הייתה חומר חיים שאפשר להשוות לחמר. היו בו אפשרויות רבות, אפשר היה לעצב אותו לצורות שונות רבות. הסביבה שימשה לעצב את החמר, לתת לו צורה מסוימת. כך, אילו לא בא פנג הלבן לעולם אל המדורות של האדם, היה הפרא מעצב אותו לזאב אמיתי. אבל האלים נתנו לו סביבה אחרת, והוא עוצב לכלב שהיה זאבי למדי, אבל היה כלב ולא זאב.
וכך, בהתאם לחמר של טבעו וללחץ סביבתו, עוצב אופיו לצורה מסוימת מיוחדת. לא היה מפלט מזה. הוא נעשה זעוף יותר, בלתי חברותי יותר, בודד יותר, פראי יותר; בעוד הכלבים למדו יותר ויותר שעדיף להיות איתו בשלום מאשר במלחמה, ובונה אפור בא להעריך אותו יותר ויותר עם חלוף כל יום.
פנג הלבן, שנראה כמסכם כוח בכל תכונותיו, סבל אף על פי כן מחולשה אחת שרדפה אותו. הוא לא יכול היה לשאת שצוחקים עליו. צחוק בני האדם היה דבר שנוא. הם יכלו לצחוק ביניהם על כל דבר שרצו מלבד עליו, וזה לא הפריע לו. אבל ברגע שהצחוק הופנה אליו, היה מתפרץ בזעם נורא ביותר. רציני, מכובד, קודר, צחוק הפך אותו למטורף עד כדי גיחוך. הוא הכעיס אותו וערער אותו עד כדי כך שבמשך שעות התנהג כמו שד. ואוי לכלב שנקלע בדרכו ברגעים כאלה. הוא הכיר את החוק טוב מדי כדי להוציא את זעמו על בונה אפור; מאחורי בונה אפור עמדו אלה ואלוהות. אבל מאחורי הכלבים לא היה דבר מלבד חלל, ואל החלל הזה עפו כשפנג הלבן הופיע בזירה, משוגע מצחוק.
בשנה השלישית לחייו בא רעב גדול על האינדיאנים של המקנזי. בקיץ לא באו הדגים. בחורף נטשו הקריבו את מסלולם הרגיל. האיילים היו מעטים, הארנבות כמעט נעלמו, חיות הציד והטרף נספו. כשנמנעה מהן אספקת המזון הרגילה, מוחלשות מרעב, הן התנפלו זו על זו וטרפו זו את זו. רק החזקים שרדו. האלים של פנג הלבן היו תמיד חיות צדות. הזקנים והחלשים שבהם מתו מרעב. הייתה יללה בכפר, שבו הנשים והילדים הסתפקו במחסור כדי שהמעט שהיה להם ילך לבטנם של הציידים הכחושים ושקועי העיניים, שהלכו ביער במרדף לשווא אחר בשר.
לקצה כזה הובאו האלים, עד שאכלו את העור הרך והמעובד של המוקסינים והכפפות שלהם, בעוד הכלבים אוכלים את הרתמות מעל גבם ואפילו את רצועות השוטים. כמו כן, הכלבים אכלו זה את זה, וגם האלים אכלו את הכלבים. החלשים ביותר וחסרי הערך יותר נאכלו ראשונים. הכלבים שעוד חיו הביטו והבינו. כמה מן הנועזים והחכמים ביותר נטשו את מדורות האלים, שנעשו עכשיו בית מטבחיים, ונמלטו אל היער, שבו, בסוף, מתו מרעב או נאכלו בידי זאבים.
בזמן הסבל הזה, התגנב גם פנג הלבן אל היערות. הוא התאים לחיים האלה יותר מן הכלבים האחרים, כי היה לו האימון של גוריותו להדריך אותו. הוא נעשה מיומן במיוחד בהתגנבות אל דברים חיים קטנים. הוא היה שוכב מוסתר שעות, עוקב אחר כל תנועה של סנאי עצים זהיר, מחכה, בסבלנות עצומה כמו הרעב שסבל ממנו, עד שהסנאי העז לצאת אל האדמה. אפילו אז פנג הלבן לא מיהר. הוא חיכה עד שהיה בטוח שיכה לפני שהסנאי יספיק להגיע למחסה של עץ. אז, ורק אז, היה מבזיק ממחבואו, טיל אפור, מהיר להפליא, שלעולם אינו מחטיא את מטרתו — הסנאי הנמלט שלא נמלט מהר מספיק.
מוצלח ככל שהיה עם סנאים, היה קושי אחד שמנע ממנו לחיות ולהשמין עליהם. לא היו מספיק סנאים. לכן נאלץ לצוד דברים קטנים עוד יותר. כה חריף נעשה רעבו לפעמים, עד שלא נמנע מלחפור ולהוציא עכברי יער ממחילותיהם באדמה. והוא גם לא בז לקרב עם סמור רעב כמוהו ופראי ממנו פי כמה.
ברגעים הקשים ביותר של הרעב התגנב בחזרה אל מדורות האלים. אבל הוא לא נכנס אל המדורות. הוא ארב ביער, נמנע מלהתגלות ושודד את המלכודות בפעמים הנדירות שבהן נתפס בהן ציד. הוא אפילו שדד ארנבת ממלכודת של בונה אפור בזמן שבונה אפור מעד והתנודד ביער, ונאלץ לשבת לעיתים קרובות לנוח מרוב חולשה וקוצר נשימה.
יום אחד נתקל פנג הלבן בזאב צעיר, כחוש ושדוף, רופף מפרקים מרעב. אילו לא היה רעב בעצמו, אולי היה פנג הלבן הולך איתו ובסופו של דבר מוצא את דרכו אל הלהקה בין אחיו הפראיים. כפי שהיה, הוא רדף אחרי הזאב הצעיר, הרג אותו ואכל אותו.
נראה שהמזל האיר לו פנים. תמיד, כשהיה לחוץ ביותר למזון, מצא משהו להרוג. ושוב, כשהיה חלש, היה זה מזלו שאף אחת מחיות הטרף הגדולות יותר לא נקרתה בדרכו. כך היה חזק מיומיים של אכילה שסיפקה לו לינקס, כשלהקת הזאבים הרעבה הסתערה עליו במלוא המהירות. זה היה מרדף ארוך ואכזרי, אבל הוא היה מוזן יותר מהם, ובסוף הותיר אותם מאחור. ולא רק שהותיר אותם מאחור, אלא שבהקיפו בקשת רחבה בחזרה על עקבותיו, אסף לעצמו אחד מרודפיו המותשים.
אחרי זה עזב את החלק ההוא של הארץ ונדד אל העמק שבו נולד. כאן, במאורה הישנה, נתקל בקיצ'ה. נאמנה לתחבולותיה הישנות, גם היא נמלטה מן המדורות הלא מסבירות פנים של האלים וחזרה אל מקלטה הישן כדי ללדת את צאצאיה. מן ההמלטה הזאת נשאר רק אחד בחיים כשפנג הלבן הגיע לזירה, וגם לזה לא נועדו חיים ארוכים. לחיים צעירים היה סיכוי קטן ברעב כזה.
קבלת הפנים שערכה קיצ'ה לבנה הבוגר הייתה הכול מלבד חיבה. אבל לפנג הלבן זה לא היה אכפת. הוא התבגר מעבר לאמו. לכן הפנה זנב בפילוסופיה ופסע הלאה במעלה הנחל. בפיצול פנה שמאלה, ושם מצא את מאורת הלינקס שאמו והוא נלחמו בה מזמן. כאן, במאורה הנטושה, התמקם ונח יום אחד.
בתחילת הקיץ, בימים האחרונים של הרעב, פגש את ליפ־ליפ, שגם הוא פנה אל היערות, ושם התקיים בדוחק בחיים אומללים.
פנג הלבן נתקל בו במפתיע. כשפסעו בכיוונים מנוגדים לאורך בסיס של צוק גבוה, הם עקפו פינת סלע ומצאו את עצמם פנים אל פנים. הם עצרו בבהלה מיידית, והביטו זה בזה בחשדנות.
פנג הלבן היה במצב מצוין. הציד שלו היה טוב, ובמשך שבוע אכל לשובע. הוא אפילו היה מפוטם מן הטרף האחרון שלו. אבל ברגע שהביט בליפ־ליפ, סמר שערו לכל אורך גבו. זו הייתה סמירה בלתי רצונית מצדו, המצב הגופני שבעבר ליווה תמיד את המצב הנפשי שהבריונות והרדיפה של ליפ־ליפ יצרו בו. כמו שבעבר סמר ונהם למראה ליפ־ליפ, כך עכשיו, ובאופן אוטומטי, סמר ונהם. הוא לא בזבז זמן. הדבר נעשה ביסודיות ובזריזות. ליפ־ליפ ניסה לסגת, אבל פנג הלבן הכה בו בחוזקה, כתף אל כתף. ליפ־ליפ הופל והתגלגל על גבו. שיני פנג הלבן ננעצו בגרון השדוף. היה מאבק גסיסה, ובמהלכו הסתובב פנג הלבן סביב, ברגליים נוקשות ומתבונן. אחר כך חזר לדרכו ופסע הלאה לאורך בסיס הצוק.
יום אחד, לא הרבה אחר כך, הגיע אל שולי היער, שם השתפלה רצועה צרה של אדמה פתוחה אל המקנזי. הוא עבר בשטח הזה קודם, כשהיה ריק, אבל עכשיו כפר תפס אותו. עדיין מוסתר בין העצים, עצר כדי לבחון את המצב. המראות והקולות והריחות היו מוכרים לו. זה היה הכפר הישן שעבר למקום חדש. אבל המראות והקולות והריחות היו שונים מאלה שהיו לו בפעם האחרונה, כשנמלט ממנו. לא היו יבבות ולא יללות. קולות של שביעות רצון הגיעו לאוזנו, וכששמע את קולה הזועם של אישה, ידע שזה הכעס שבא מקיבה מלאה. והיה ריח של דגים באוויר. היה אוכל. הרעב חלף. הוא יצא באומץ מן היער ופסע אל המחנה ישר אל האוהל של בונה אפור. בונה אפור לא היה שם; אבל קלו־קוץ' קיבלה אותו בקריאות שמחה ובדג שלם שזה עתה נתפס, והוא שכב לחכות לבואו של בונה אפור.