אילו הייתה בטבעו של פנג הלבן אפשרות כלשהי, רחוקה ככל שתהיה, שיתיידד אי פעם עם בני מינו, האפשרות הזאת נהרסה ללא תקנה כשמונה למוביל צוות המזחלת. כי עכשיו שנאו אותו הכלבים — שנאו אותו על הבשר הנוסף שהעניק לו מיט־סה; שנאו אותו על כל ההעדפות, האמיתיות והמדומות, שקיבל; שנאו אותו על שרץ תמיד בראש הצוות, ומברשת זנבו המתנופפת ואחוריו הנסוגים תמיד משגעים לעד את עיניהם.
ופנג הלבן שנא אותם בחזרה במרירות שווה. להיות מוביל המזחלת היה הכול מלבד מספק בשבילו. להיאלץ לברוח מפני הלהקה הצועקת, שאת כל כלב בה, במשך שלוש שנים, הלקה והכניע, היה כמעט יותר ממה שיכול היה לשאת. אבל הוא חייב היה לשאת זאת, או לגווע, והחיים שבתוכו לא רצו לגווע. ברגע שמיט־סה נתן את פקודתו לצאת, באותו רגע זינק כל הצוות, בקריאות להוטות ופראיות, קדימה לעבר פנג הלבן.
לא הייתה לו הגנה. אם היה פונה אליהם, היה מיט־סה מטיח את ההצלפה הצורבת של השוט בפניו. רק נשאר לו לברוח. הוא לא יכול היה להתמודד עם ההמון המיילל הזה בזנבו ובאחוריו. אלה לא היו נשק הולם לעמוד בו מול הניבים הרבים חסרי הרחמים. לכן ברח, מפר את טבעו ואת גאוותו בכל זינוק שזינק, וזינק כל היום.
אי אפשר להפר את מצוות הטבע שלך בלי שהטבע הזה יירתע ויפנה נגד עצמו. רתיעה כזאת דומה לזו של שערה, שנועדה לצמוח החוצה מן הגוף, ופונה באופן לא טבעי נגד כיוון צמיחתה וצומחת לתוך הגוף — דבר מכאיב, מכרסם ומוגל. וכך עם פנג הלבן. כל דחף בהוויתו דחק בו לזנק על הלהקה שצעקה בעקבותיו, אבל רצון האלים היה שזה לא יהיה; ומאחורי הרצון, כדי לאכוף אותו, עמד השוט מעי קריבו עם ההצלפה הנושכת שלו באורך תשעה מטרים. לכן פנג הלבן יכול היה רק לאכול את לבו במרירות ולפתח שנאה ורשעות התואמות את הפראות ואת חוסר הכניעה של טבעו.
אם היה אי פעם יצור שהיה אויב בני מינו, פנג הלבן היה היצור הזה. הוא לא ביקש רחמים, ולא נתן. הוא הושחת וצולק ללא הרף בשיני הלהקה, וללא הרף השאיר את סימניו שלו על הלהקה. בשונה מרוב המובילים, שכשהוקם המחנה והכלבים הותרו מהרתמות, הצטופפו ליד האלים לשם הגנה, בז פנג הלבן להגנה כזאת. הוא התהלך באומץ במחנה, ומעניש בלילה על מה שסבל ביום. בזמן שלפני שמונה למוביל הצוות, למדה הלהקה לזוז מדרכו. אבל עכשיו זה היה שונה. נרגשים מן המרדף אחריו לאורך כל היום, מושפעים בתת־מודע מן החזרה העיקשת במוחם על מראהו הנמלט, שלוטים בתחושת השליטה שנהנו ממנה כל היום, לא יכלו הכלבים להביא את עצמם לפנות לו את הדרך. כשהופיע ביניהם, תמיד הייתה קטטה. התקדמותו סומנה בנהמה ובנשיכה ובנהימה. האוויר שנשם היה רווי שנאה ורשעות, וזה רק הגביר את השנאה והרשעות שבתוכו.
כשמיט־סה קרא את פקודתו לצוות לעצור, ציית פנג הלבן. בהתחלה גרם הדבר צרות לכלבים האחרים. כולם היו זונקים על המוביל השנוא, רק כדי למצוא שהיוצרות התהפכו. מאחוריו היה מיט־סה, והשוט הגדול שר בידו. לכן הבינו הכלבים שכשהצוות עוצר בפקודה, יש לעזוב את פנג הלבן לנפשו. אבל כשפנג הלבן עצר בלי פקודה, אז הותר להם לזנק עליו ולהשמיד אותו אם יוכלו. אחרי כמה חוויות, פנג הלבן מעולם לא עצר בלי פקודה. הוא למד מהר. זה היה מטבע הדברים שהוא חייב ללמוד מהר אם רצה לשרוד את התנאים הקשים במיוחד שבהם ניתנו לו החיים.
אבל הכלבים מעולם לא יכלו ללמוד את הלקח לעזוב אותו לנפשו במחנה. בכל יום, כשרדפו אחריו וצעקו לעברו בהתרסה, נמחק הלקח של הלילה הקודם, ובלילה ההוא היה צריך ללמוד אותו מחדש, כדי לשכוח אותו מיד שוב. חוץ מזה, הייתה עקביות גדולה יותר בסלידה שלהם ממנו. הם חשו בינם לבינו הבדל של מין — סיבה מספקת כשלעצמה לעוינות. כמוהו, הם היו זאבים מבויתים. אבל הם בויתו במשך דורות. הרבה מן הפרא אבד, כך שבשבילם היה הפרא הלא נודע, הנורא, המאיים תמיד והלוחם תמיד. אבל בו, במראהו ובמעשיו ובדחפיו, עוד דבק הפרא. הוא סימל אותו, היה התגלמותו: כך שכשחשפו לעברו את שיניהם, הם התגוננו מפני כוחות ההרס שארבו בצללי היער ובחושך שמעבר למדורה.
אבל היה לקח אחד שהכלבים כן למדו, והוא להישאר יחד. פנג הלבן היה נורא מדי בשביל שמישהו מהם יעמוד מולו לבדו. הם קיבלו אותו במבנה המוני, אחרת היה הורג אותם, אחד אחד, בלילה אחד. כפי שהיה, לא היה לו מעולם סיכוי להרוג אותם. הוא יכול היה להפיל כלב מרגליו, אבל הלהקה הייתה עליו לפני שהספיק להמשיך ולהנחית את מכת הגרון הקטלנית. ברמז הראשון לעימות, התקבץ כל הצוות יחד ועמד מולו. לכלבים היו מריבות ביניהם, אבל אלה נשכחו כשנרקמה צרה עם פנג הלבן.
מצד שני, ככל שניסו, לא יכלו להרוג את פנג הלבן. הוא היה מהיר מדי בשבילם, אדיר מדי, חכם מדי. הוא נמנע ממקומות צרים ותמיד נסוג משם כשנראה שהם עומדים להקיף אותו. ובאשר להפלתו מרגליו, לא היה ביניהם כלב שמסוגל לעשות את התרגיל. רגליו נאחזו באדמה באותה עיקשות שבה נאחז בחיים. למעשה, חיים ועמידה על הרגליים היו מילים נרדפות במלחמה הבלתי פוסקת הזאת עם הלהקה, ואיש לא ידע זאת טוב מפנג הלבן.
כך נעשה אויב בני מינו, זאבים מבויתים שהיו, שהתרככו במדורות האדם, שנחלשו בצל המגן של כוח האדם. פנג הלבן היה מר נפש ובלתי מתפייס. החמר שלו עוצב כך. הוא הכריז מלחמת דמים על כל הכלבים. ובאופן נורא כל כך חי את מלחמת הדמים הזאת, שבונה אפור, פרא אכזרי בעצמו, לא יכול היה שלא להשתאות לפראותו של פנג הלבן. מעולם, נשבע, לא היה כדוגמת החיה הזאת; והאינדיאנים בכפרים זרים נשבעו כמוהו כשהביאו בחשבון את סיפור ההריגות שלו בין כלביהם.
כשפנג הלבן היה כמעט בן חמש, לקח אותו בונה אפור למסע גדול נוסף, וזמן רב זכרו את ההרס שזרע בין הכלבים של הכפרים הרבים לאורך המקנזי, מעבר להרי הרוקי, ובמורד נהר הפורקיופיין עד היוקון. הוא התענג על הנקמה שנקם בבני מינו. הם היו כלבים רגילים, שלא חשדו בדבר. הם לא היו מוכנים למהירותו ולישירותו, להתקפתו בלי אזהרה. הם לא הכירו אותו כפי שהיה, הבזק ברק של טבח. הם סמרו מולו, ברגליים נוקשות ובהתרסה, בעוד הוא, בלי לבזבז זמן על הכנות מפורטות, ניתר לפעולה כמו קפיץ פלדה, היה בגרונם ומשמיד אותם לפני שידעו מה קורה ובעודם נתונים בהלם ההפתעה.
הוא נעשה מומחה בלחימה. הוא חסך. הוא מעולם לא בזבז את כוחו, מעולם לא נאבק בהתגוששות. הוא נכנס מהר מדי בשביל זה, ואם החטיא, יצא שוב מהר מדי. הסלידה של הזאב ממגע קרוב הייתה בו במידה בלתי רגילה. הוא לא יכול היה לסבול מגע ממושך עם גוף אחר. היה בו ריח של סכנה. זה טירף אותו. הוא חייב היה להיות רחוק, חופשי, על רגליו שלו, לא נוגע בשום דבר חי. זה היה הפרא שעדיין דבק בו, עומד על שלו דרכו. התחושה הזאת הוחרפה בחיים של ישמעאל שחי מגוריותו — ידו בכל ויד כל בו. הסכנה ארבה במגעים. זו הייתה המלכודת, תמיד המלכודת, והפחד ממנה אורב עמוק בחייו, ארוג בסיבי הוויתו.
כתוצאה מכך, לכלבים הזרים שנתקל בהם לא היה סיכוי מולו. הוא התחמק מניביהם. הוא השיג אותם, או נמלט, ובשני המקרים לא נפגע בעצמו. במהלך הטבעי של הדברים היו לכך יוצאים מן הכלל. היו פעמים שבהן כמה כלבים, שהתנפלו עליו, העניש אותו לפני שהספיק להימלט; והיו פעמים שבהן כלב יחיד פגע בו עמוקות. אבל אלה היו תקלות. ככלל, לוחם יעיל כל כך הוא נעשה, שהלך בדרכו בלי פגע.
יתרון נוסף שהיה לו היה היכולת לשפוט נכון זמן ומרחק. לא שעשה זאת במודע. הוא לא חישב דברים כאלה. הכול היה אוטומטי. עיניו ראו נכון, והעצבים העבירו את המראה נכון אל מוחו. חלקיו היו מכווננים טוב יותר מאלה של הכלב הממוצע. הם פעלו יחד בחלקות וביציבות רבה יותר. שלו היה תיאום עצבי, שכלי ושרירי טוב יותר, טוב בהרבה. כשעיניו העבירו אל מוחו את התמונה הנעה של פעולה, ידע מוחו בלי מאמץ מודע את המרחב שתוחם את הפעולה ואת הזמן הדרוש להשלמתה. כך יכול היה להתחמק מזינוקו של כלב אחר, או מתקיעת ניביו, ובאותו רגע לתפוס את שבריר הזמן הזעיר שבו להנחית את התקפתו שלו. בגוף ובמוח, שלו היה מנגנון משוכלל יותר. לא שמגיע לו שבח על כך. הטבע היה נדיב אליו יותר מאשר אל החיה הממוצעת, זה הכול.
בקיץ הגיע פנג הלבן לפורט יוקון. בונה אפור חצה את פרשת המים הגדולה בין המקנזי ליוקון בסוף החורף, ובילה את האביב בציד בין שלוחות הרוקי המערביות המרוחקות. אחר כך, אחרי שבירת הקרח בפורקיופיין, בנה קאנו וחתר במורד הנהר עד המקום שבו הוא מתחבר אל היוקון, ממש מתחת לחוג הקוטב הצפוני. כאן עמד המבצר הישן של חברת מפרץ הדסון; וכאן היו אינדיאנים רבים, הרבה מזון, והתרגשות שלא הייתה כמותה. זה היה קיץ 1898, ואלפי מחפשי זהב עלו במעלה היוקון אל דוסון ואל הקלונדייק. עדיין במרחק מאות קילומטרים ממטרתם, רבים מהם היו בכל זאת בדרכים כבר שנה, והמעט ביותר שמישהו מהם נסע כדי להגיע עד שם היה שמונת אלפים קילומטרים, ויש שבאו מן הצד השני של העולם.
כאן עצר בונה אפור. לחישה על הבהלה לזהב הגיעה לאוזניו, והוא בא עם כמה חבילות פרוות, ועוד אחת של כפפות ומוקסינים תפורים בגידים. הוא לא היה מעז לצאת למסע ארוך כל כך אילו לא ציפה לרווחים נדיבים. אבל מה שציפה לו היה כאין וכאפס לעומת מה שהשיג. חלומותיו הפרועים ביותר לא עלו על מאה אחוזי רווח; הוא הרוויח אלף אחוז. וכמו אינדיאני אמיתי, התמקם לסחור בזהירות ובאיטיות, אפילו אם יידרש כל הקיץ ושאר החורף כדי למכור את סחורתו.
בפורט יוקון ראה פנג הלבן את האנשים הלבנים הראשונים שלו. בהשוואה לאינדיאנים שהכיר, הם היו בעיניו גזע אחר של יצורים, גזע של אלים עליונים. הם עשו עליו רושם של בעלי כוח עליון, ועל כוח נשענת האלוהות. פנג הלבן לא חשב על זה עד הסוף, לא עשה במוחו את ההכללה החדה שהאלים הלבנים חזקים יותר. זו הייתה תחושה, לא יותר, ובכל זאת לא פחות עוצמתית. כמו שבגוריותו השפיעו עליו גושי האוהלים המתנשאים, שהקים האדם, כגילויים של כוח, כך השפיעו עליו עכשיו הבתים והמבצר הענק, כולם מבולי עץ מסיביים. הנה היה כוח. האלים הלבנים האלה היו חזקים. הייתה להם שליטה גדולה יותר על החומר מאשר לאלים שהכיר, והחזק שבהם היה בונה אפור. ובכל זאת בונה אפור היה כמו אל־ילד בין בעלי העור הלבן האלה.
אמנם, פנג הלבן רק הרגיש את הדברים האלה. הוא לא היה מודע להם. ובכל זאת על פי תחושה, לעיתים קרובות יותר מאשר על פי מחשבה, פועלות החיות; וכל מעשה שעשה עכשיו פנג הלבן התבסס על התחושה שהאנשים הלבנים הם האלים העליונים. ראשית, הוא חשד בהם מאוד. אי אפשר היה לדעת אילו אימים לא נודעים יש בידם, אילו פגיעות לא נודעות הם יכולים להנחית. הוא היה סקרן להתבונן בהם, ופחד שיבחינו בו. במשך השעות הראשונות הסתפק בהתגנבות סביב ובצפייה בהם ממרחק בטוח. אחר כך ראה ששום רע לא קרה לכלבים שהיו קרובים אליהם, והתקרב יותר.
מצדם, הוא היה מושא לסקרנות גדולה שלהם. מראהו הזאבי משך מיד את עיניהם, והם הצביעו עליו זה לזה. מעשה ההצבעה הזה העמיד את פנג הלבן על המשמר, וכשניסו להתקרב אליו חשף את שיניו ונסוג. אף אחד מהם לא הצליח לשים עליו יד, וטוב שלא הצליחו.
פנג הלבן למד מהר שמעטים מאוד מן האלים האלה — לא יותר מתריסר — גרים במקום הזה. כל יומיים או שלושה באה ספינת קיטור (גילוי נוסף וענקי של כוח) אל הגדה ועצרה לכמה שעות. האנשים הלבנים ירדו מן הספינות האלה והלכו איתן שוב. נראה שמספרם של האנשים הלבנים האלה אין לו שיעור. ביום הראשון או בערך ראה מהם יותר משראה אינדיאנים בכל חייו; וככל שעברו הימים הם המשיכו לבוא במעלה הנהר, לעצור, ואז להמשיך במעלה הנהר ולהיעלם מן העין.
אבל אם האלים הלבנים היו כל־יכולים, הכלבים שלהם לא היו שווים הרבה. את זה גילה פנג הלבן מהר כשהתערבב עם אלה שירדו אל החוף עם אדוניהם. הם היו בצורות ובגדלים לא סדירים. חלקם היו קצרי רגליים — קצרות מדי; אחרים היו ארוכי רגליים — ארוכות מדי. היה להם שיער במקום פרווה, ולמעטים היה גם מעט מאוד שיער. ואף אחד מהם לא ידע איך להילחם.
כאויב בני מינו, היה זה בתחום אחריותו של פנג הלבן להילחם בהם. את זה עשה, ומהר מאוד רחש להם בוז אדיר. הם היו רכים וחסרי ישע, עשו הרבה רעש, ופרפרו בגמלוניות בניסיון להשיג בכוח גס את מה שהוא השיג בזריזות ובערמומיות. הם הסתערו עליו בשאגות. הוא קפץ הצידה. הם לא ידעו מה עלה בגורלו; ובאותו רגע הכה אותם בכתף, הפיל אותם מרגליהם והנחית את מכתו בגרון.
לפעמים הצליחה המכה הזאת, וכלב פגוע התגלגל בעפר, כדי שלהקת הכלבים האינדיאנים שחיכתה תתנפל עליו ותקרע אותו לגזרים. פנג הלבן היה חכם. הוא למד מזמן שהאלים כועסים כשהורגים את כלביהם. האנשים הלבנים לא היו יוצאי דופן בעניין הזה. לכן הסתפק, אחרי שהפיל וחתך לרווחה את גרונו של אחד מכלביהם, בכך שנסוג והניח ללהקה להיכנס ולעשות את עבודת הגמר האכזרית. אז הסתערו האנשים הלבנים, והמיטו את זעמם בכבדות על הלהקה, בעוד פנג הלבן יוצא חופשי. הוא היה עומד במרחק מה ומביט, בזמן שאבנים, אלות, גרזנים וכל מיני כלי נשק נפלו על חבריו. פנג הלבן היה חכם מאוד.
אבל חבריו החכימו בדרכם שלהם; ובזה החכים פנג הלבן יחד איתם. הם למדו שהשעשוע שלהם הוא כשספינת קיטור נקשרת לראשונה אל הגדה. אחרי ששניים או שלושה הכלבים הזרים הראשונים הופלו והושמדו, דחקו האנשים הלבנים את חיותיהם שלהם בחזרה לסיפון ונקמו נקמה אכזרית במעוולים. אדם לבן אחד, שראה את כלבו, כלב סטר, נקרע לגזרים לנגד עיניו, שלף אקדח. הוא ירה במהירות, שש פעמים, ושישה מן הלהקה שכבו מתים או גוססים — גילוי נוסף של כוח ששקע עמוק בתודעתו של פנג הלבן.
פנג הלבן נהנה מכל זה. הוא לא אהב את בני מינו, והוא היה ממולח מספיק כדי להימלט בעצמו מפגיעה. בהתחלה, הריגת כלביהם של האנשים הלבנים הייתה שעשוע. כעבור זמן נעשתה לעיסוקו. לא הייתה לו עבודה לעשות. בונה אפור היה עסוק בסחר ובהתעשרות. לכן הסתובב פנג הלבן ליד המזח עם החבורה המפוקפקת של כלבים אינדיאנים, מחכה לספינות קיטור. עם הגעתה של ספינה התחיל השעשוע. אחרי כמה דקות, עד שהאנשים הלבנים התגברו על הפתעתם, התפזרה החבורה. השעשוע נגמר עד שתגיע הספינה הבאה.
אבל קשה לומר שפנג הלבן היה חבר בחבורה. הוא לא התערב בה, אלא נשאר מרוחק, תמיד הוא עצמו, ואפילו החבורה פחדה ממנו. נכון, הוא עבד איתה. הוא פתח את הריב עם הכלב הזר בזמן שהחבורה חיכתה. וכשהפיל את הכלב הזר, נכנסה החבורה לגמור אותו. אבל נכון באותה מידה שאז נסוג, והשאיר את החבורה לספוג את עונשם של האלים הזועמים.
לא נדרש מאמץ רב לפתוח את הריבים האלה. כל מה שהיה עליו לעשות, כשהכלבים הזרים ירדו לחוף, היה להראות את עצמו. כשראו אותו, הסתערו עליו. זה היה האינסטינקט שלהם. הוא היה הפרא — הלא נודע, הנורא, המאיים תמיד, הדבר ששוטט בחשכה סביב המדורות של העולם הקדמון כשהם, מתכווצים קרוב לאש, עיצבו מחדש את האינסטינקטים שלהם, למדו לפחד מן הפרא שממנו באו, ושאותו נטשו ובגדו בו. דור אחר דור, לאורך כל הדורות, הוטבע הפחד הזה מן הפרא בטבעם. במשך מאות שנים ייצג הפרא אימה והרס. ובכל הזמן הזה היה להם היתר חופשי, מאדוניהם, להרוג את יצורי הפרא. בכך הגנו גם על עצמם וגם על האלים שבחברתם חלקו.
וכך, כשהם באים טריים מן העולם הדרומי הרך, הכלבים האלה, שפסעו במורד הכבש ויצאו אל חוף היוקון, הספיק להם לראות את פנג הלבן כדי לחוות את הדחף שאין לעמוד בפניו להסתער עליו ולהשמיד אותו. אולי היו כלבים שגדלו בעיר, אבל הפחד האינסטינקטיבי מן הפרא היה שלהם באותה מידה. לא רק בעיניהם שלהם ראו את היצור הזאבי באור היום הבהיר, עומד לפניהם. הם ראו אותו בעיני אבותיהם, ובזיכרון התורשתי שלהם הכירו את פנג הלבן כזאב, ונזכרו בשנאה העתיקה.
כל זה עשה את ימיו של פנג הלבן מהנים. אם מראהו הסית את הכלבים הזרים האלה להתנפל עליו, מה טוב בשבילו, מה רע בשבילם. הם ראו בו טרף לגיטימי, וכטרף לגיטימי ראה אותם.
לא לחינם ראה לראשונה את אור היום במאורה בודדה ונלחם את קרבותיו הראשונים עם תרנגולת השלג, הסמור והלינקס. ולא לחינם נעשתה גוריותו מרה ברדיפתם של ליפ־ליפ ושל כל להקת הגורים. הדבר יכול היה להיות אחרת, ואז היה הוא עצמו אחר. אילו לא היה קיים ליפ־ליפ, היה מעביר את גוריותו עם הגורים האחרים וגדל דומה יותר לכלב ואוהב יותר כלבים. אילו היה בידי בונה אפור אנך של חיבה ואהבה, אולי היה חוקר את מעמקי טבעו של פנג הלבן ומעלה אל פני השטח כל מיני תכונות טובות. אבל הדברים האלה לא היו כך. החמר של פנג הלבן עוצב עד שנעשה מה שהיה, זעוף ובודד, לא אוהב ופראי, אויב כל בני מינו.