מספר קטן של אנשים לבנים גר בפורט יוקון. האנשים האלה היו בארץ זמן רב. הם קראו לעצמם "בצק חמוץ", והתגאו מאוד בהגדרה הזאת. לאנשים אחרים, חדשים בארץ, לא רחשו דבר מלבד בוז. האנשים שירדו לחוף מספינות הקיטור היו חדשים. הם היו ידועים בשם "צ'צ'קו", והם תמיד נבלו כשהשם הזה הודבק להם. הם אפו את לחמם באבקת אפייה. זה היה ההבדל המעורר קנאה בינם לבין אנשי "הבצק החמוץ", שאכן אפו את לחמם מבצק חמוץ, כי לא הייתה להם אבקת אפייה.
כל זה לא כאן ולא שם. אנשי המבצר בזו לחדשים ונהנו לראות אותם נקלעים לצרות. במיוחד נהנו מן ההרס שזרעו פנג הלבן והחבורה המפוקפקת שלו בין כלביהם של החדשים. כשהגיעה ספינת קיטור, הקפידו אנשי המבצר תמיד לרדת אל הגדה ולראות את השעשוע. הם ציפו לו בציפייה רבה כמו הכלבים האינדיאנים, ולא התמהמהו להעריך את התפקיד הפראי והערמומי שמילא פנג הלבן.
אבל היה ביניהם אדם אחד שנהנה במיוחד מן הספורט הזה. הוא היה בא בריצה לקול השריקה הראשונה של ספינת קיטור; וכשהקרב האחרון הסתיים ופנג הלבן והלהקה התפזרו, היה חוזר לאט למבצר, פניו כבדים מצער. לפעמים, כשכלב רך מן הדרום נפל, צווח את זעקת המוות שלו תחת ניבי הלהקה, האיש הזה לא יכול היה להתאפק, והיה קופץ באוויר וצועק מעונג. ותמיד הייתה לו עין חדה וחומדת לפנג הלבן.
האיש הזה נקרא "ביוטי" — "היפהפה" — בפי שאר אנשי המבצר. איש לא ידע את שמו הפרטי, ובאופן כללי הוא היה ידוע בארץ בשם ביוטי סמית'. אבל הוא היה הכול מלבד יפהפה. שמו ניתן לו בשל הניגוד. הוא היה מכוער במובהק. הטבע קימץ איתו. ראשית, הוא היה אדם קטן; ועל שלדו הדל הונח ראש דל עוד יותר באופן בולט. את קודקודו אפשר היה להשוות לחוד. למעשה, בילדותו, לפני שחבריו קראו לו "היפהפה", קראו לו "ראש סיכה".
לאחור, מן הקודקוד, השתפע ראשו מטה אל צווארו, וקדימה השתפע בלי פשרות לפגוש מצח נמוך ורחב להפליא. החל מכאן, כאילו התחרטה על קמצנותה, פרשה הטבע את תווי פניו ביד נדיבה. עיניו היו גדולות, וביניהן היה מרחק של שתי עיניים. פניו, ביחס לשאר גופו, היו עצומים. כדי למצוא את השטח הדרוש, נתן לו הטבע לסת ענקית ובולטת קדימה. היא הייתה רחבה וכבדה, ובלטה החוצה ולמטה עד שנראה שהיא נחה על חזהו. אולי המראה הזה נבע מעייפותו של הצוואר הדק, שלא היה מסוגל לשאת כראוי משא גדול כל כך.
הלסת הזאת עשתה רושם של נחישות פראית. אבל משהו היה חסר. אולי מעודף. אולי הלסת הייתה גדולה מדי. בכל מקרה, היא הייתה שקר. ביוטי סמית' היה ידוע למרחוק כחלש שבפחדנים רפי הברכיים והמייללים. כדי להשלים את תיאורו, שיניו היו גדולות וצהובות, ושתי שיני העין, גדולות מחברותיהן, נראו תחת שפתיו הדקות כמו ניבים. עיניו היו צהובות ועכורות, כאילו נגמרו לטבע הצבעים והוא סחט יחד את השאריות של כל השפופרות שלו. כך היה גם עם שערו, דליל ולא סדיר בצמיחתו, צהוב־עכור וצהוב־מלוכלך, עולה על ראשו ומבצבץ מפניו בציציות ובצרורות בלתי צפויים, ובמראהו כמו תבואה מגובבת שהרוח פרעה.
בקיצור, ביוטי סמית' היה מפלצת, והאשמה בכך הייתה במקום אחר. הוא לא היה אחראי. החמר שלו עוצב כך ביצירתו. הוא בישל לשאר האנשים במבצר, שטף כלים ועשה את עבודות הפרך. הם לא בזו לו. אלא סבלו אותו ברוחב לב אנושי, כמו שסובלים כל יצור שנעשה בו עוול ביצירתו. כמו כן, הם פחדו ממנו. התקפי הזעם הפחדניים שלו גרמו להם לחשוש מירייה בגב או מרעל בקפה שלהם. אבל מישהו היה צריך לבשל, ויהיו חסרונותיו אשר יהיו, ביוטי סמית' ידע לבשל.
זה היה האיש שהביט בפנג הלבן, התענג על גבורתו הפראית, ורצה להיות הבעלים שלו. הוא עשה פניות לפנג הלבן מההתחלה. פנג הלבן התחיל בכך שהתעלם ממנו. מאוחר יותר, כשהפניות נעשו עיקשות יותר, סמר פנג הלבן וחשף את שיניו ונסוג. הוא לא אהב את האיש. התחושה ממנו הייתה רעה. הוא חש ברוע שבו, ופחד מן היד המושטת ומן הניסיונות לדבר ברכות. בגלל כל זה, הוא שנא את האיש.
אצל היצורים הפשוטים יותר, טוב ורע הם דברים שמובנים בפשטות. הטוב מייצג את כל הדברים שמביאים הקלה וסיפוק והפוגה מכאב. לכן אוהבים את הטוב. הרע מייצג את כל הדברים הרצופים אי־נוחות, איום וכאב, ובהתאם שונאים אותו. התחושה של פנג הלבן מביוטי סמית' הייתה רעה. מגופו המעוות של האיש ומנפשו המעוקמת, בדרכים נסתרות, כמו ערפילים העולים מביצות קדחת, עלו נביעות של החולי שבתוכו. לא בהיגיון, לא בחמשת החושים לבדם, אלא בחושים אחרים, רחוקים יותר ושלא מופו, באה לפנג הלבן התחושה שהאיש מבשר רוע, הרה פגיעה, ולכן הוא דבר רע, ושחוכמה לשנוא אותו.
פנג הלבן היה במחנה של בונה אפור כשביוטי סמית' ביקר בו לראשונה. לקול צעדיו הרחוקים והקלושים, לפני שנראה, ידע פנג הלבן מי בא והתחיל לסמור. הוא שכב בנוחות משוחררת, אבל קם מהר, וכשהאיש הגיע, חמק משם כדרך הזאבים אל שולי המחנה. הוא לא ידע מה הם אמרו, אבל יכול היה לראות את האיש ואת בונה אפור מדברים יחד. פעם אחת הצביע עליו האיש, ופנג הלבן נהם בחזרה כאילו היד יורדת עליו ממש ולא, כפי שהייתה, במרחק חמישה־עשר מטרים. האיש צחק על זה; ופנג הלבן התגנב משם אל היערות המגינים, ראשו מוטה כדי להתבונן כשגלש בשקט על פני הקרקע.
בונה אפור סירב למכור את הכלב. הוא התעשר מן המסחר שלו ולא היה זקוק לדבר. חוץ מזה, פנג הלבן היה חיה יקרת ערך, כלב המזחלת החזק ביותר שהיה לו אי פעם, והמוביל הטוב ביותר. יתר על כן, לא היה כלב כמוהו לא על המקנזי ולא על היוקון. הוא ידע להילחם. הוא הרג כלבים אחרים בקלות שבה אנשים הורגים יתושים. (עיניו של ביוטי סמית' נדלקו לשמע זה, והוא ליקק את שפתיו הדקות בלשון להוטה.) לא, פנג הלבן לא היה למכירה בשום מחיר.
אבל ביוטי סמית' הכיר את דרכי האינדיאנים. הוא ביקר לעיתים קרובות במחנה של בונה אפור, ומוסתר תחת מעילו היה תמיד בקבוק שחור או שניים. אחד מכוחותיו של הוויסקי הוא שהוא מוליד צמא. בונה אפור קיבל את הצמא. קרומיו הקודחים וקיבתו השרופה התחילו לתבוע עוד ועוד מן הנוזל הצורב; בעוד מוחו, שהשתבש לגמרי מן הממריץ שלא היה רגיל לו, הרשה לו ללכת לכל מרחק כדי להשיג אותו. הכסף שקיבל תמורת הפרוות והכפפות והמוקסינים שלו התחיל להיעלם. הוא נעלם מהר ומהר יותר, וככל שכיס הכסף שלו הצטמק, כך הצטמק מזגו.
בסוף נעלמו כספו וסחורתו ומזגו כולם. לא נשאר לו דבר מלבד צמאו, נכס עצום כשלעצמו שגדל ונעשה עצום יותר עם כל נשימה מפוכחת שנשם. אז דיבר איתו ביוטי סמית' שוב על מכירת פנג הלבן; אבל הפעם המחיר שהוצע היה בבקבוקים, לא בדולרים, ואוזניו של בונה אפור היו להוטות יותר לשמוע.
"אתה תופס כלב, אתה לוקח, בסדר," הייתה מילתו האחרונה.
הבקבוקים נמסרו, אבל אחרי יומיים. "אתה תופס כלב," היו דבריו של ביוטי סמית' לבונה אפור.
פנג הלבן התגנב אל המחנה ערב אחד ונשכב באנחת רווחה. האל הלבן המפחיד לא היה שם. במשך ימים הלכו וגברו גילויי רצונו לשים עליו יד, ובזמן הזה נאלץ פנג הלבן להימנע מן המחנה. הוא לא ידע איזה רוע מאיימות הידיים העיקשות האלה. הוא ידע רק שהן מאיימות ברוע מסוג כלשהו, ושהכי טוב לו להתרחק מהישג ידן.
אבל כמעט מיד אחרי שנשכב, ניגש אליו בונה אפור בצעדים מתנודדים וקשר רצועת עור סביב צווארו. הוא התיישב לצד פנג הלבן, מחזיק את קצה הרצועה בידו. ביד השנייה החזיק בקבוק, שמדי פעם הופך מעל ראשו לקול גרגורים.
שעה כזאת עברה, ואז רעידות של רגליים במגע עם הקרקע הקדימו את מי שהתקרב. פנג הלבן שמע אותן ראשון, והוא סמר בזיהוי בעוד בונה אפור עדיין מהנהן בטיפשות. פנג הלבן ניסה למשוך בעדינות את הרצועה מתוך ידו של אדונו; אבל האצבעות הרפויות נסגרו בחוזקה ובונה אפור התעורר.
ביוטי סמית' צעד אל המחנה ועמד מעל פנג הלבן. הוא נהם בשקט כלפי מעלה אל הדבר המפחיד, מתבונן בחדות בהתנהגות הידיים. יד אחת נשלחה החוצה והתחילה לרדת על ראשו. נהמתו השקטה נעשתה מתוחה וקשה. היד המשיכה לרדת לאט, בעוד הוא כורע תחתיה, מביט בה ברשעות, ונהמתו מתקצרת ומתקצרת כשבנשימה מואצת התקרבה לשיאה. לפתע נשך, מכה בניביו כמו נחש. היד נמשכה לאחור, והשיניים נסגרו לריק בנקישה חדה. ביוטי סמית' נבהל וכעס. בונה אפור הכה את פנג הלבן בצד ראשו, כך שהתכווץ קרוב לאדמה בצייתנות של כבוד.
עיניו החשדניות של פנג הלבן עקבו אחר כל תנועה. הוא ראה את ביוטי סמית' הולך וחוזר עם אלה עבה. אז נמסר לו קצה הרצועה בידי בונה אפור. ביוטי סמית' התחיל ללכת משם. הרצועה נמתחה. פנג הלבן התנגד לה. בונה אפור היכה אותו ימינה ושמאלה כדי שיקום וילך אחריו. הוא ציית, אבל בהסתערות, ומטיל את עצמו על הזר שגרר אותו משם. ביוטי סמית' לא קפץ הצידה. הוא חיכה לזה. הוא הניף את האלה בזריזות, עצר את ההסתערות באמצעה וריסק את פנג הלבן אל הקרקע. בונה אפור צחק והנהן באישור. ביוטי סמית' מתח שוב את הרצועה, ופנג הלבן התרומם ברפיון ובסחרחורת על רגליו.
הוא לא הסתער פעם שנייה. מכה אחת של האלה הספיקה כדי לשכנע אותו שהאל הלבן יודע להשתמש בה, והוא היה חכם מדי מכדי להילחם בבלתי נמנע. לכן הלך בזעף בעקבות ביוטי סמית', זנבו בין רגליו, ובכל זאת נוהם בשקט תחת נשימתו. אבל ביוטי סמית' שמר עליו בעין זהירה, והאלה הוחזקה תמיד מוכנה להכות.
במבצר השאיר אותו ביוטי סמית' קשור היטב ונכנס לישון. פנג הלבן חיכה שעה. אחר כך הפעיל את שיניו על הרצועה, ותוך עשר שניות היה חופשי. הוא לא בזבז זמן עם שיניו. לא היה כרסום מיותר. הרצועה נחתכה לרוחבה, באלכסון, כמעט נקייה כאילו נעשה הדבר בסכין. פנג הלבן הביט למעלה אל המבצר, ובאותו זמן סמר ונהם. אחר כך הסתובב ופסע בחזרה אל המחנה של בונה אפור. הוא לא היה חייב נאמנות לאל המוזר והנורא הזה. הוא מסר את עצמו לבונה אפור, ולבונה אפור, כך חשב, הוא עדיין שייך.
אבל מה שקרה קודם חזר — עם הבדל. בונה אפור שוב קשר אותו ברצועה, ובבוקר מסר אותו לביוטי סמית'. וכאן נכנס ההבדל. ביוטי סמית' הכה אותו. קשור היטב, פנג הלבן יכול היה רק לזעום לשווא ולסבול את העונש. גם האלה וגם השוט שימשו להכותו, והוא חווה את המכות הקשות ביותר שקיבל אי פעם בחייו. אפילו המכות הגדולות שנתן לו בונה אפור בגוריותו היו קלות לעומת אלה.
ביוטי סמית' נהנה מן המשימה. הוא התענג עליה. הוא הסתכל בקורבנו בשמחה לאיד, ועיניו בערו בעמימות, כשהניף את השוט או את האלה והקשיב לצעקות הכאב של פנג הלבן ולשאגותיו ולנהמותיו חסרות הישע. כי ביוטי סמית' היה אכזרי בדרך שפחדנים אכזריים. מתרפס ומייבב בעצמו מול מכותיו של אדם או מול דיבורו הזועם, הוא נקם, בתורו, ביצורים חלשים ממנו. כל החיים אוהבים כוח, וביוטי סמית' לא היה יוצא דופן. כשנמנע ממנו לבטא כוח בין בני מינו, הוא פנה אל היצורים הנחותים ושם הצדיק את החיים שבו. אבל ביוטי סמית' לא ברא את עצמו, ואין להטיל עליו שום אשמה. הוא בא לעולם עם גוף מעוות ושכל של בהמה. זה היה החמר שלו, והעולם לא עיצב אותו בטוב לב.
פנג הלבן ידע למה מכים אותו. כשבונה אפור קשר את הרצועה סביב צווארו, ומסר את קצה הרצועה לשמירתו של ביוטי סמית', ידע פנג הלבן שרצון האל שלו הוא שילך עם ביוטי סמית'. וכשביוטי סמית' השאיר אותו קשור מחוץ למבצר, ידע שרצונו של ביוטי סמית' הוא שיישאר שם. לכן הפר את רצונם של שני האלים, והרוויח את העונש שבא בעקבות זאת. הוא ראה בעבר כלבים מחליפים בעלים, והוא ראה את הבורחים מוכים כמו שהוא הוכה. הוא היה חכם, ובכל זאת היו בטבעו כוחות גדולים מן החוכמה. אחד מהם היה הנאמנות. הוא לא אהב את בונה אפור, ובכל זאת, אפילו מול רצונו וכעסו, הוא היה נאמן לו. הוא לא יכול היה אחרת. הנאמנות הזאת הייתה תכונה של החמר שהרכיב אותו. זו הייתה התכונה ששייכת במיוחד לבני מינו; התכונה שהבדילה את מינו מכל המינים האחרים; התכונה שאפשרה לזאב ולכלב הפרא לבוא מן המרחבים הפתוחים ולהיות בני לוויה של האדם.
אחרי המכות נגרר פנג הלבן בחזרה למבצר. אבל הפעם השאיר אותו ביוטי סמית' קשור במקל. לא מוותרים על אל בקלות, וכך גם פנג הלבן. בונה אפור היה האל המיוחד שלו, ולמרות רצונו של בונה אפור, פנג הלבן עדיין נאחז בו ולא רצה לוותר עליו. בונה אפור בגד בו ונטש אותו, אבל לזה לא הייתה השפעה עליו. לא לחינם מסר את עצמו בגוף ובנפש לבונה אפור. לא הייתה שום הסתייגות מצד פנג הלבן, והקשר לא היה עומד להישבר בקלות.
לכן, בלילה, כשאנשי המבצר ישנו, הפעיל פנג הלבן את שיניו על המקל שהחזיק אותו. העץ היה מיובש ויבש, והוא היה קשור קרוב כל כך לצווארו שבקושי יכול היה להגיע אליו בשיניו. רק במאמץ שרירים קשה ביותר ובקימור הצוואר הצליח להכניס את העץ בין שיניו, ובקושי בין שיניו; ורק בסבלנות עצומה, שנמשכה שעות רבות, הצליח לכרסם את המקל. זה היה משהו שכלבים לא אמורים לעשות. זה היה חסר תקדים. אבל פנג הלבן עשה זאת, ופסע משם מן המבצר בבוקר המוקדם, וקצה המקל תלוי מצווארו.
הוא היה חכם. אבל אילו היה רק חכם, לא היה חוזר לבונה אפור, שכבר בגד בו פעמיים. אבל הייתה נאמנותו, והוא חזר כדי שיבגדו בו פעם שלישית. שוב נכנע לקשירת רצועה סביב צווארו בידי בונה אפור, ושוב בא ביוטי סמית' לתבוע אותו. והפעם הוכה קשה עוד יותר מקודם.
בונה אפור הביט באדישות בזמן שהאיש הלבן הניף את השוט. הוא לא נתן שום הגנה. זה כבר לא היה הכלב שלו. כשהמכות נגמרו, פנג הלבן היה חולה. כלב רך מן הדרום היה מת תחתן, אבל לא הוא. בית הספר של חייו היה קשוח יותר, והוא עצמו היה עשוי מחומר קשוח יותר. הייתה בו חיוניות גדולה מדי. אחיזתו בחיים הייתה חזקה מדי. אבל הוא היה חולה מאוד. בהתחלה לא היה מסוגל לגרור את עצמו, וביוטי סמית' נאלץ לחכות לו חצי שעה. ואז, עיוור ומתנודד, הלך בעקבות ביוטי סמית' בחזרה למבצר.
אבל עכשיו נקשר בשרשרת שהתריסה נגד שיניו, והוא השתדל לשווא, בזינוקים, לעקור את הכליב מן הקורה שאליה ננעץ. אחרי כמה ימים, מפוכח ופושט רגל, עזב בונה אפור במעלה הפורקיופיין במסעו הארוך אל המקנזי. פנג הלבן נשאר על היוקון, רכושו של אדם שהיה יותר מחצי מטורף וכולו בהמה. אבל מה יכול כלב לדעת בתודעתו על טירוף? בשביל פנג הלבן היה ביוטי סמית' אל אמיתי, גם אם נורא. הוא היה במקרה הטוב אל מטורף, אבל פנג הלבן לא ידע דבר על טירוף; הוא ידע רק שעליו להיכנע לרצונו של האדון החדש הזה, לציית לכל גחמה ושיגיון שלו.