בחסותו של האל המטורף, נעשה פנג הלבן לשד. הוא הוחזק כבול בשרשרת במכלאה בחלקו האחורי של המבצר, וכאן הקניט אותו ביוטי סמית', הרגיז אותו והוציא אותו מדעתו בעינויים קטנוניים. האיש גילה מוקדם את רגישותו של פנג הלבן לצחוק, והקפיד, אחרי שהערים עליו בדרך מכאיבה, לצחוק עליו. הצחוק הזה היה רועם ומלגלג, ובאותו זמן הפנה האל את אצבעו בלעג אל פנג הלבן. ברגעים כאלה ברח ההיגיון מפנג הלבן, ובהתפרצויות זעמו היה מטורף אפילו יותר מביוטי סמית'.
בעבר היה פנג הלבן רק אויב בני מינו, אמנם אויב פראי. עכשיו נעשה אויב כל הדברים, ופראי מתמיד. עד כדי כך התייסר, שהוא שנא בעיוורון ובלי הניצוץ הקלוש ביותר של היגיון. הוא שנא את השרשרת שכבלה אותו, את האנשים שהציצו אליו מבעד לשלבי המכלאה, את הכלבים שליוו את האנשים ושנהמו עליו ברשעות בחוסר האונים שלו. הוא שנא את עצם העץ של המכלאה שכלאה אותו. ובראש ובסוף ומעל לכול, הוא שנא את ביוטי סמית'.
אבל לביוטי סמית' הייתה מטרה בכל מה שעשה לפנג הלבן. יום אחד התאספו כמה אנשים סביב המכלאה. ביוטי סמית' נכנס, אלה בידו, והסיר את השרשרת מצווארו של פנג הלבן. כשאדונו יצא, השתחרר פנג הלבן והשתולל ברחבי המכלאה, מנסה להגיע אל האנשים שבחוץ. הוא היה נורא בהדרו. באורך מטר וחצי טובים, ובגובה של שבעים וחמישה סנטימטרים בכתפיים, הוא שקל הרבה יותר מזאב בגודל מקביל. מאמו ירש את המידות הכבדות יותר של הכלב, כך שהוא שקל, בלי שום שומן ובלי גרם של בשר מיותר, יותר מארבעים קילוגרמים. הכול היה שריר, עצם וגיד — בשר לחימה במצב המשובח ביותר.
דלת המכלאה נפתחה שוב. פנג הלבן עצר. משהו לא רגיל קרה. הוא חיכה. הדלת נפתחה לרווחה. אז נדחף פנימה כלב ענק, והדלת נטרקה מאחוריו. פנג הלבן מעולם לא ראה כלב כזה (זה היה מסטיף); אבל גודלו ומראהו הפראי של הפולש לא הרתיעו אותו. הנה היה משהו, לא עץ ולא ברזל, שעליו אפשר לשפוך את שנאתו. הוא זינק פנימה בהבזק של ניבים שקרע את צד צווארו של המסטיף. המסטיף ניער את ראשו, נהם בצרידות, וצלל לעבר פנג הלבן. אבל פנג הלבן היה כאן, שם ובכל מקום, תמיד מתחמק וחומק, ותמיד מזנק פנימה וחותך בניביו ומזנק החוצה שוב בזמן כדי להימלט מעונש.
האנשים בחוץ צעקו ומחאו כפיים, בעוד ביוטי סמית', באקסטזה של עונג, שמח לאיד על הקריעה והשיסוע שעשה פנג הלבן. לא הייתה תקווה למסטיף מן ההתחלה. הוא היה כבד ואיטי מדי. בסוף, בזמן שביוטי סמית' הדף את פנג הלבן באלה, נגרר המסטיף החוצה בידי בעליו. אחר כך שולמו ההימורים, וכסף צלצל בידו של ביוטי סמית'.
פנג הלבן התחיל לצפות בלהיטות להתאספות האנשים סביב המכלאה שלו. פירושה היה קרב; וזו הייתה הדרך היחידה שניתנה לו עכשיו לבטא את החיים שבתוכו. מעונה, מוסת לשנאה, הוא הוחזק כאסיר כך שלא הייתה דרך לספק את השנאה הזאת מלבד בפעמים שבהן אדונו מצא לנכון להעמיד מולו כלב אחר. ביוטי סמית' העריך היטב את כוחותיו, כי הוא ניצח תמיד. יום אחד הוכנסו אליו שלושה כלבים בזה אחר זה. ביום אחר נדחף פנימה בדלת המכלאה זאב בוגר, שזה עתה נלכד בפרא. ובעוד יום אחר הועמדו מולו שני כלבים בבת אחת. זה היה הקרב הקשה ביותר שלו, ואף שבסוף הרג את שניהם, הוא עצמו נהרג למחצה בעשותו זאת.
בסתיו של השנה, כשהשלגים הראשונים ירדו וקרח רך זרם בנהר, קנה ביוטי סמית' מקום בשבילו ובשביל פנג הלבן על ספינת קיטור שהפליגה במעלה היוקון לדוסון. פנג הלבן רכש לו בינתיים שם בארץ. כ"זאב הלוחם" הוא היה ידוע למרחוק, והכלוב שבו הוחזק על סיפון ספינת הקיטור היה מוקף בדרך כלל באנשים סקרנים. הוא השתולל ונהם עליהם, או שכב בשקט ובחן אותם בשנאה קרה. למה שלא ישנא אותם? הוא מעולם לא שאל את עצמו את השאלה. הוא הכיר רק שנאה ואיבד את עצמו בלהט שלה. החיים נעשו לו גיהינום. הוא לא נברא לכליאה הצפופה שחיות פרא סובלות בידי בני אדם. ובכל זאת בדיוק כך התייחסו אליו. אנשים בהו בו, תחבו מקלות בין הסורגים כדי לגרום לו לנהום, ואז צחקו עליו.
הם היו סביבתו, האנשים האלה, והם עיצבו את החמר שלו לדבר פראי יותר ממה שהטבע התכוון. אף על פי כן, הטבע נתן לו גמישות. במקום שבו חיות רבות אחרות היו מתות או שרוחן הייתה נשברת, הוא הסתגל וחי, ובלי מחיר לרוחו. אולי ביוטי סמית', השד הראשי והמענה, היה מסוגל לשבור את רוחו של פנג הלבן, אבל עדיין לא היו סימנים להצלחתו.
אם בביוטי סמית' היה שד, בפנג הלבן היה שד אחר; ושניהם השתוללו זה נגד זה ללא הרף. בימים שלפני כן הייתה לפנג הלבן החוכמה להתכווץ ולהיכנע לאדם שאלה בידו; אבל החוכמה הזאת עזבה אותו עכשיו. מראהו של ביוטי סמית' לבדו הספיק כדי לשלוח אותו להתפרצויות של זעם. וכשהגיעו למגע קרוב, והוא הודף לאחור באלה, הוא המשיך לנהום ולרטון, ולחשוף את ניביו. את הנהמה האחרונה אי אפשר היה לחלץ ממנו לעולם. לא משנה כמה נוראות הוכה, תמיד הייתה לו עוד נהמה; וכשביוטי סמית' ויתר ונסוג, הנהמה המתריסה רדפה אחריו, או שפנג הלבן זינק אל סורגי הכלוב ושאג את שנאתו.
כשספינת הקיטור הגיעה לדוסון, ירד פנג הלבן לחוף. אבל הוא עדיין חי חיים פומביים, בכלוב, מוקף באנשים סקרנים. הוא הוצג כ"זאב הלוחם", ואנשים שילמו חמישים סנט באבקת זהב כדי לראות אותו. לא נתנו לו מנוחה. אם שכב לישון, עוררו אותו במקל חד — כדי שהקהל יקבל תמורה לכספו. כדי לעשות את התצוגה מעניינת, הוחזק בזעם רוב הזמן. אבל גרועה מכל זה הייתה האווירה שבה חי. ראו בו את המפחידה שבחיות הפרא, והדבר הזה חדר אליו דרך סורגי הכלוב. כל מילה, כל מעשה זהיר מצד האנשים, הטביעו בו את פראותו הנוראה. זה היה עוד דלק שנוסף ללהבת פראותו. יכולה הייתה להיות רק תוצאה אחת, והיא שפראותו ניזונה מעצמה וגדלה. זו הייתה עוד דוגמה לגמישות החמר שלו, ליכולתו להתעצב בלחץ הסביבה.
בנוסף להצגתו, הוא היה חיית קרבות מקצועית. בפרקי זמן לא סדירים, בכל פעם שאפשר היה לארגן קרב, הוצא מכלובו והובל אל היערות כמה קילומטרים מן העיר. בדרך כלל זה קרה בלילה, כדי להימנע מהתערבות המשטרה הרכובה של הטריטוריה. אחרי כמה שעות של המתנה, כשבא אור היום, הגיעו הקהל והכלב שאיתו היה עליו להילחם. בדרך זו קרה שנלחם בכלבים מכל הגדלים והגזעים. זו הייתה ארץ פראית, האנשים היו פראים, והקרבות היו בדרך כלל עד מוות.
מאחר שפנג הלבן המשיך להילחם, ברור שהכלבים האחרים הם שמתו. הוא מעולם לא ידע תבוסה. האימון המוקדם שלו, כשנלחם בליפ־ליפ ובכל להקת הגורים, עמד לו. הייתה העיקשות שבה נאחז באדמה. שום כלב לא יכול היה לגרום לו לאבד את אחיזת רגליו. זה היה התרגיל האהוב של גזעי הזאבים — להסתער עליו, ישירות או בסטייה בלתי צפויה, בתקווה להכות בכתפו ולהפיל אותו. כלבי ציד מן המקנזי, כלבי אסקימוסים ולברדור, האסקים ומלמוטים — כולם ניסו את זה עליו, וכולם נכשלו. מעולם לא ראו אותו מאבד את אחיזת רגליו. אנשים סיפרו זאת זה לזה, וחיכו בכל פעם לראות את זה קורה; אבל פנג הלבן תמיד אכזב אותם.
אחר כך הייתה מהירותו כברק. היא נתנה לו יתרון עצום על יריביו. לא משנה מה היה ניסיונם בקרבות, הם מעולם לא נתקלו בכלב שנע מהר כמוהו. יש להביא בחשבון גם את מיידיות התקפתו. הכלב הממוצע היה רגיל להכנות של נהמה וסמירה ורטינה, והכלב הממוצע הופל מרגליו וחוסל לפני שהתחיל להילחם או התאושש מהפתעתו. זה קרה כל כך הרבה פעמים, עד שנעשה מנהג להחזיק את פנג הלבן עד שהכלב האחר עבר את ההכנות שלו, היה מוכן לגמרי, ואפילו פתח בהתקפה הראשונה.
אבל הגדול שבכל היתרונות לטובת פנג הלבן היה ניסיונו. הוא ידע יותר על לחימה מכל אחד מן הכלבים שעמדו מולו. הוא נלחם יותר קרבות, ידע איך להתמודד עם יותר תרגילים ושיטות, והיו לו עצמו יותר תרגילים, בעוד ששיטתו שלו כמעט לא ניתנה לשיפור.
ככל שעבר הזמן, היו לו פחות ופחות קרבות. אנשים התייאשו מלמצוא לו יריב שקול, וביוטי סמית' נאלץ להעמיד מולו זאבים. אלה נלכדו בידי האינדיאנים לשם כך, וקרב בין פנג הלבן לזאב תמיד משך קהל. פעם אחת הושגה נקבת לינקס בוגרת, והפעם נלחם פנג הלבן על חייו. מהירותה השתוותה לשלו; פראותה השתוותה לשלו; בעוד הוא נלחם בניביו בלבד, והיא נלחמה גם בכפותיה חדות הטפרים.
אבל אחרי הלינקס, פסקו כל הקרבות בשביל פנג הלבן. לא היו עוד חיות שאפשר להילחם בהן — לפחות, לא הייתה אף אחת שנחשבה ראויה להילחם בו. לכן נשאר בתצוגה עד האביב, כשאחד טים קינן, מחלק קלפים בשולחן פארו, הגיע לארץ. איתו בא כלב הבולדוג הראשון שנכנס אי פעם לקלונדייק. שהכלב הזה ופנג הלבן ייפגשו היה בלתי נמנע, ובמשך שבוע היה הקרב הצפוי הנושא העיקרי לשיחה ברבעים מסוימים של העיר.