ביוטי סמית' שמט את השרשרת מצווארו ונסוג לאחור.
הפעם, לשם שינוי, לא תקף פנג הלבן מיד. הוא עמד בשקט, אוזניו זקורות קדימה, דרוך וסקרן, סוקר את החיה המוזרה שעמדה מולו. הוא מעולם לא ראה כלב כזה קודם. טים קינן דחף את הבולדוג קדימה במלמול "קדימה, אליו." החיה התנודדה לעבר מרכז המעגל, נמוכה ורחבה ומגושמת. היא נעצרה ומצמצה לעבר פנג הלבן.
היו קריאות מן הקהל: "קדימה, צ'ירוקי! תתפוס אותו, צ'ירוקי! תאכל אותו!"
אבל צ'ירוקי לא נראה להוט להילחם. הוא סובב את ראשו ומצמץ אל האנשים שצעקו, ובאותו זמן כשכש בטוב לב בגדם זנבו. הוא לא פחד, רק התעצל. חוץ מזה, לא נראה לו שהתכוונו שיילחם בכלב שראה לפניו. הוא לא היה רגיל להילחם בכלב מסוג כזה, והוא חיכה שיביאו את הכלב האמיתי.
טים קינן נכנס ורכן מעל צ'ירוקי, מלטף אותו משני צדי הכתפיים בידיים ששפשפו נגד כיוון השיער ושעשו תנועות דחיפה קלות קדימה. אלה היו רמזים רבים. כמו כן, השפעתן הייתה מרגיזה, כי צ'ירוקי התחיל לנהום, בשקט רב, עמוק בגרונו. הייתה התאמה בקצב בין הנהמות לבין תנועות ידי האיש. הנהמה עלתה בגרון עם שיאה של כל תנועת דחיפה קדימה, ושקעה כדי להתחיל מחדש עם תחילת התנועה הבאה. סוף כל תנועה היה הדגש של הקצב, התנועה נגמרת בבת אחת והנהמה עולה בזינוק.
לזה הייתה השפעה על פנג הלבן. השיער התחיל לסמור על צווארו ולרוחב כתפיו. טים קינן נתן דחיפה אחרונה קדימה ונסוג שוב. כשהתנופה שנשאה את צ'ירוקי קדימה דעכה, הוא המשיך להתקדם מרצונו, בריצה מהירה ועקומת רגליים. אז הכה פנג הלבן. קריאת התפעלות נדהמת עלתה. הוא עבר את המרחק ונכנס פנימה יותר כמו חתול מאשר כלב; ובאותה מהירות חתולית חתך בניביו וזינק משם.
הבולדוג דימם מאחורי אחת מאוזניו מקרע בצווארו העבה. הוא לא נתן שום סימן, אפילו לא נהם, אלא הסתובב והלך אחרי פנג הלבן. ההפגנה משני הצדדים, המהירות של האחד והיציבות של השני, עוררה את רוח המפלגתיות של הקהל, והאנשים עשו הימורים חדשים והגדילו את ההימורים המקוריים. שוב, ועוד פעם, זינק פנג הלבן פנימה, חתך ונמלט בלי פגע, ועדיין הלך אחריו יריבו המוזר, בלי חיפזון רב מדי, לא לאט, אלא בכוונה ובנחישות, בצורה עניינית. הייתה מטרה בשיטתו — משהו שעליו לעשות ושהוא נחוש לעשות ושממנו שום דבר לא יוכל להסיח את דעתו.
כל התנהגותו, כל פעולה, הייתה חתומה במטרה הזאת. זה הביך את פנג הלבן. מעולם לא ראה כלב כזה. לא הייתה לו הגנה של פרווה. הוא היה רך, ודימם בקלות. לא היה שם מרבד פרווה עבה שיבלבל את שיני פנג הלבן, כמו שבולבלו לעיתים קרובות בכלבים מגזעו שלו. בכל פעם שהכו שיניו, הן שקעו בקלות בבשר הנכנע, בעוד החיה לא נראתה מסוגלת להגן על עצמה. דבר מטריד נוסף היה שהיא לא השמיעה שום צעקה, כמו שהיה רגיל אצל הכלבים האחרים שנלחם בהם. מלבד נהמה או נחרה, ספג הכלב את עונשו בשקט. ומעולם לא נחלש במרדפו אחריו.
לא שצ'ירוקי היה איטי. הוא יכול היה להסתובב ולהתחלף במהירות מספקת, אבל פנג הלבן לא היה שם אף פעם. גם צ'ירוקי היה נבוך. הוא מעולם לא נלחם קודם בכלב שלא יכול היה להיצמד אליו. הרצון להיצמד היה תמיד הדדי. אבל הנה היה כלב ששמר על מרחק, רוקד ומתחמק פה ושם ובכל מקום. וכשכבר נעץ בו את שיניו, הוא לא החזיק אלא הרפה מיד וחמק משם שוב.
אבל פנג הלבן לא יכול היה להגיע אל הצד התחתון הרך של הגרון. הבולדוג היה נמוך מדי, ולסתותיו המסיביות היו הגנה נוספת. פנג הלבן חמק פנימה והחוצה בלי פגע, בעוד פצעיו של צ'ירוקי מתרבים. שני צדי צווארו וראשו היו קרועים וחתוכים. הוא דימם בשפע, אבל לא הראה שום סימן של מבוכה. הוא המשיך במרדפו המתנהל בכבדות, אף שפעם אחת, נבוך לרגע, עצר לגמרי ומצמץ אל האנשים שצפו, ובאותו זמן כשכש בגדם זנבו כביטוי לנכונותו להילחם.
באותו רגע היה פנג הלבן עליו והחוצה, ובדרך קרע את שארית אוזנו הגזומה. בגילוי קל של כעס, חזר צ'ירוקי למרדף, רץ בצד הפנימי של המעגל שפנג הלבן עשה, ומשתדל להדק את אחיזתו הקטלנית בגרונו של פנג הלבן. הבולדוג החטיא בכחוט השערה, וקריאות שבח עלו כשפנג הלבן התחמק פתאום מן הסכנה בכיוון ההפוך.
הזמן עבר. פנג הלבן עדיין רקד, מתחמק ומשנה כיוון, מזנק פנימה והחוצה, ותמיד גורם נזק. ועדיין הבולדוג, בוודאות קודרת, עמל אחריו. במוקדם או במאוחר ישיג את מטרתו, ישיג את האחיזה שתכריע את הקרב. בינתיים, הוא קיבל את כל העונש שהאחר יכול היה להנחית עליו. ציציות אוזניו נעשו לפרנזים, צווארו וכתפיו היו חתוכים בעשרים מקומות, ואפילו שפתיו היו חתוכות ומדממות — הכול מן הנשיכות כברק האלה, שהיו מעבר ליכולתו לצפות ולהישמר.
שוב ושוב ניסה פנג הלבן להפיל את צ'ירוקי מרגליו; אבל ההבדל בגובהם היה גדול מדי. צ'ירוקי היה נמוך ורחב מדי, קרוב מדי לאדמה. פנג הלבן ניסה את התרגיל פעם אחת יותר מדי. ההזדמנות באה באחת מהתחמקויותיו והקפותיו המהירות. הוא תפס את צ'ירוקי כשראשו מופנה הצידה, כשהסתובב לאט יותר. כתפו הייתה חשופה. פנג הלבן הסתער עליה: אבל כתפו שלו הייתה גבוהה הרבה מעל, והוא הכה בעוצמה כזאת שהתנופה שלו נשאה אותו הלאה מעל גופו של האחר. לראשונה בתולדות קרבותיו, ראו אנשים את פנג הלבן מאבד את אחיזת רגליו. גופו עשה חצי סלטה באוויר, והוא היה נוחת על גבו אלמלא התפתל, כמו חתול, עוד באוויר, במאמץ להביא את רגליו אל האדמה. כפי שהיה, הוא פגע בכבדות בצדו. ברגע הבא היה על רגליו, אבל באותו רגע נסגרו שיני צ'ירוקי על גרונו.
זו לא הייתה אחיזה טובה, כי הייתה נמוכה מדי, קרוב לחזה; אבל צ'ירוקי החזיק. פנג הלבן קפץ על רגליו והשתולל בפראות סביב, מנסה לנער מעליו את גופו של הבולדוג. זה טירף אותו, המשקל הנצמד והגורר הזה. הוא כבל את תנועותיו, הגביל את חירותו. זה היה כמו המלכודת, וכל האינסטינקט שלו התרעם על כך ומרד בכך. זה היה מרד מטורף. במשך כמה דקות הוא היה לכל דבר ועניין משוגע. החיים הבסיסיים שבתוכו השתלטו עליו. רצון הקיום של גופו שטף אותו. הוא נשלט בידי אהבת החיים הבשרית הזאת לבדה. כל השכל נעלם. זה היה כאילו אין לו מוח. ההיגיון שלו הודח בידי הכמיהה העיוורת של הבשר להתקיים ולנוע, לנוע בכל מחיר, להמשיך לנוע, כי התנועה הייתה ביטוי קיומו.
סחור סחור הלך, מסתובב ומתפתל ומתהפך, מנסה לנער מעליו את עשרים וחמשת הקילוגרמים שגררו בגרונו. הבולדוג עשה מעט מלבד לשמור על אחיזתו. לפעמים, ולעיתים רחוקות, הצליח להביא את רגליו אל האדמה ולרגע להתבסס מול פנג הלבן. אבל ברגע הבא היה מאבד את אחיזת רגליו ונגרר סביב במערבולת של אחד הסיבובים המטורפים של פנג הלבן. צ'ירוקי הזדהה עם האינסטינקט שלו. הוא ידע שהוא עושה את הדבר הנכון כשהוא מחזיק, ובאו אליו רטטים מאושרים מסוימים של סיפוק. ברגעים כאלה אפילו עצם את עיניו והניח לגופו להיות מוטח הנה והנה, בעל כורחו, בלי אכפתיות לכל פגיעה שעלולה לבוא לו מכך. זה לא נחשב. האחיזה היא העיקר, ובאחיזה שמר.
פנג הלבן חדל רק כשהתיש את עצמו. הוא לא יכול היה לעשות דבר, והוא לא יכול היה להבין. מעולם, בכל קרבותיו, לא קרה הדבר הזה. הכלבים שנלחם בהם לא נלחמו כך. אצלם זה היה לנשוך ולחתוך ולהסתלק, לנשוך ולחתוך ולהסתלק. הוא שכב חלקית על צדו, מתנשף. צ'ירוקי, שעדיין שמר על אחיזתו, נדחק אליו, מנסה להפוך אותו לגמרי על צדו. פנג הלבן התנגד, והוא יכול היה להרגיש את הלסתות מזיזות את אחיזתן, מרפות מעט ונסגרות שוב בתנועת לעיסה. כל הזזה קירבה את האחיזה לגרונו. שיטתו של הבולדוג הייתה להחזיק במה שיש לו, וכשההזדמנות מאירה פנים, להתקדם ולקחת עוד. ההזדמנות האירה פנים כשפנג הלבן נשאר שקט. כשפנג הלבן נאבק, הסתפק צ'ירוקי בהחזקה בלבד.
העורף הבולט של צווארו של צ'ירוקי היה החלק היחיד בגופו ששיני פנג הלבן יכלו להגיע אליו. הוא אחז לעבר הבסיס, במקום שבו יוצא הצוואר מן הכתפיים; אבל הוא לא הכיר את שיטת הלחימה בלעיסה, וגם לסתותיו לא היו מותאמות לה. הוא קרע ושיסע בעוויתות בניביו לזמן מה. אחר כך הסיח את דעתו שינוי בתנוחתם. הבולדוג הצליח לגלגל אותו על גבו, ועדיין תלוי בגרונו, היה מעליו. כמו חתול, כופף פנג הלבן את אחוריו פנימה, וכשרגליו חופרות בבטנו של אויבו שמעליו, התחיל לשרוט בתנועות קורעות ארוכות. ייתכן מאוד שצ'ירוקי היה מתבתר מבטנו אלמלא הסתובב מהר על אחיזתו והוציא את גופו מעל גופו של פנג הלבן ובזווית ישרה אליו.
לא היה מפלט מן האחיזה הזאת. היא הייתה כמו הגורל עצמו, ובלתי מתפשרת כמוהו. לאט היא זזה למעלה לאורך וריד הצוואר. כל מה שהציל את פנג הלבן ממוות היה העור הרפוי של צווארו והפרווה העבה שכיסתה אותו. זה יצר גליל גדול בפיו של צ'ירוקי, שפרוותו כמעט התריסה נגד שיניו. אבל לאט לאט, בכל פעם שניתנה ההזדמנות, הכניס לפיו עוד מן העור הרפוי ומן הפרווה. התוצאה הייתה שהוא חנק לאט את פנג הלבן. נשימתו של האחרון נעשתה קשה וקשה יותר ככל שעברו הרגעים.
נראה היה שהקרב נגמר. תומכיו של צ'ירוקי צהלו והציעו יחסי הימור מגוחכים. תומכיו של פנג הלבן היו מדוכדכים בהתאם, וסירבו להימורים של עשרה לאחד ועשרים לאחד, אף שאדם אחד היה פזיז מספיק לסגור הימור של חמישים לאחד. האיש הזה היה ביוטי סמית'. הוא צעד צעד אל הזירה והצביע באצבעו על פנג הלבן. אז התחיל לצחוק בלעג ובבוז. זה הניב את התוצאה הרצויה. פנג הלבן השתולל מזעם. הוא גייס את מאגרי כוחו, וקם על רגליו. כשנאבק ברחבי הזירה, עשרים וחמשת הקילוגרמים של אויבו גוררים ללא הרף בגרונו, הפך כעסו לבהלה. החיים הבסיסיים שבו שלטו בו שוב, ושכלו ברח מפני רצון בשרו לחיות. סחור סחור ובחזרה, מועד ונופל וקם, ולפעמים אפילו מתרומם על רגליו האחוריות ומרים את אויבו מעל האדמה, הוא נאבק לשווא לנער מעליו את המוות הנצמד.
לבסוף נפל, מתמוטט לאחור, מותש; והבולדוג הזיז מיד את אחיזתו, נכנס קרוב יותר, מרסק עוד ועוד מן הבשר המקופל בפרווה, וחונק את פנג הלבן חזק מתמיד. קריאות תשואות עלו למנצח, והיו קריאות רבות של "צ'ירוקי!" "צ'ירוקי!" על כך הגיב צ'ירוקי בכשכוש נמרץ של גדם זנבו. אבל המולת ההסכמה לא הסיחה את דעתו. לא היה שום קשר של אהדה בין זנבו לבין לסתותיו המסיביות. האחד יכול היה לכשכש, אבל האחרות החזיקו באחיזתן הנוראה בגרונו של פנג הלבן.
בזמן הזה באה הסחת דעת לצופים. נשמע צלצול פעמונים. קריאות של נהגי מזחלות נשמעו. כולם, מלבד ביוטי סמית', הביטו בחשש, הפחד מן המשטרה חזק עליהם. אבל הם ראו, במעלה השביל, ולא במורדו, שני אנשים רצים עם מזחלת וכלבים. הם באו כנראה במורד הנחל ממסע חיפושי זהב כלשהו. למראה הקהל עצרו את כלביהם, ובאו והצטרפו אליו, סקרנים לראות את סיבת ההתרגשות. נהג המזחלת נשא שפם, אבל האחר, גבוה וצעיר יותר, היה מגולח למשעי, ועורו ורוד מדפיקות דמו ומן הריצה באוויר הכפור.
פנג הלבן כמעט חדל להיאבק. מדי פעם התנגד בעוויתות ובלי תכלית. הוא יכול היה לקבל מעט אוויר, והמעט הזה הלך ופחת תחת האחיזה חסרת הרחמים שהלכה והתהדקה. למרות שריון הפרווה שלו, הווריד הגדול בגרונו היה נקרע מזמן, אלמלא הייתה אחיזתו הראשונה של הבולדוג נמוכה כל כך שהייתה למעשה על החזה. לקח לצ'ירוקי זמן רב להזיז את האחיזה למעלה, וזה גם סתם עוד יותר את לסתותיו בפרווה ובקפלי עור.
בינתיים, הבהמה התהומית שבביוטי סמית' עלתה אל מוחו והשתלטה על פירור השפיות הקטן שהיה בו במקרה הטוב. כשראה את עיניו של פנג הלבן מתחילות להזדגג, ידע בלי ספק שהקרב אבוד. אז השתחרר. הוא זינק על פנג הלבן והתחיל לבעוט בו בפראות. היו שריקות בוז מן הקהל וקריאות מחאה, אבל זה היה הכול. בזמן שזה נמשך, וביוטי סמית' המשיך לבעוט בפנג הלבן, הייתה מהומה בקהל. הזר הצעיר והגבוה פילס את דרכו, דוחף אנשים בכתפו ימינה ושמאלה בלי טקס ובלי עדינות. כשפרץ אל הזירה, ביוטי סמית' בדיוק עמד להנחית עוד בעיטה. כל משקלו היה על רגל אחת, והוא היה במצב של שיווי משקל לא יציב. באותו רגע נחת אגרופו של הזר במכה מנפצת ישר בפניו. רגלו הנותרת של ביוטי סמית' עזבה את האדמה, וכל גופו נראה כאילו התרומם באוויר כשהתהפך לאחור ופגע בשלג. הזר פנה אל הקהל.
"פחדנים!" צעק. "בהמות!"
הוא היה בזעם בעצמו — זעם שפוי. עיניו האפורות נראו מתכתיות וכמו פלדה כשהבזיקו אל הקהל. ביוטי סמית' קם על רגליו ובא לעברו, מתייפח ופחדן. הזר לא הבין. הוא לא ידע עד כמה שפל ופחדן היה האחר, וחשב שהוא חוזר כדי להילחם. לכן, בקריאה "בהמה!", ריסק את ביוטי סמית' לאחור במכה שנייה בפנים. ביוטי סמית' החליט שהשלג הוא המקום הבטוח ביותר בשבילו, ושכב במקום שבו נפל, בלי לעשות שום מאמץ לקום.
"בוא, מאט, תן יד," קרא הזר לנהג המזחלת, שבא אחריו אל הזירה.
שני האנשים רכנו מעל הכלבים. מאט אחז בפנג הלבן, מוכן למשוך כשלסתותיו של צ'ירוקי ישתחררו. את זה השתדל הצעיר להשיג בכך שתפס את לסתות הבולדוג בידיו וניסה לפשק אותן. זו הייתה משימה לשווא. כשמשך וטלטל ועיקם, המשיך לקרוא עם כל נשיפה, "בהמות!"
הקהל התחיל להתפרע, וכמה מן האנשים מחו על כך שהורסים את הספורט; אבל הם הושתקו כשהזר הרים את ראשו מעבודתו לרגע והביט בהם בזעם.
"בהמות ארורות!" התפוצץ לבסוף, וחזר למשימתו.
"אין טעם, מר סקוט, אתה לא יכול להפריד אותם ככה," אמר מאט לבסוף.
השניים עצרו ובחנו את הכלבים הנעולים.
"הוא לא מדמם הרבה," הכריז מאט. "הוא עוד לא נכנס עד הסוף."
"אבל הוא עלול בכל רגע," ענה סקוט. "הנה, ראית את זה! הוא הזיז את האחיזה קצת פנימה."
ההתרגשות והחשש של הצעיר לפנג הלבן גברו. הוא הכה את צ'ירוקי על ראשו בפראות שוב ושוב. אבל זה לא שחרר את הלסתות. צ'ירוקי כשכש בגדם זנבו כדי להודיע שהוא מבין את משמעות המכות, אבל שהוא יודע שהצדק עמו ושהוא רק ממלא את חובתו כשהוא שומר על אחיזתו.
"אף אחד מכם לא יעזור?" צעק סקוט בייאוש אל הקהל.
אבל שום עזרה לא הוצעה. במקום זאת, התחיל הקהל לעודד אותו בלעג ולהמטיר עליו עצות היתוליות.
"תצטרך להשיג מנוף," יעץ מאט.
האחר הושיט יד אל הנרתיק שבמותנו, שלף את אקדחו, וניסה לתחוב את קנהו בין לסתות הבולדוג. הוא דחף, ודחף חזק, עד שאפשר היה לשמוע בבירור את חריקת הפלדה על השיניים הנעולות. שני האנשים היו על ברכיהם, רכונים מעל הכלבים. טים קינן צעד אל הזירה. הוא עצר לצד סקוט ונגע בכתפו, ואמר באיום:
"אל תשבור את השיניים האלה, זר."
"אז אני אשבור לו את הצוואר," השיב סקוט, והמשיך לדחוף ולתקוע בקנה האקדח.
"אמרתי אל תשבור את השיניים האלה," חזר מחלק הקלפים באיום רב מקודם.
אבל אם התכוון לבלף, זה לא עבד. סקוט לא חדל ממאמציו, אף שהרים את מבטו בקור רוח ושאל:
"הכלב שלך?"
מחלק הקלפים רטן.
"אז תיכנס לכאן ותשבור את האחיזה הזאת."
"נו, זר," משך האחר את דבריו באופן מרגיז, "לא אכפת לי להגיד לך שזה משהו שלא פיצחתי בעצמי. אני לא יודע איך לעשות את התרגיל."
"אז תזוז מהדרך," הייתה התשובה, "ואל תפריע לי. אני עסוק."
טים קינן המשיך לעמוד מעליו, אבל סקוט לא שם לב עוד לנוכחותו. הוא הצליח להכניס את הקנה בין הלסתות בצד אחד, וניסה להוציא אותו בין הלסתות בצד השני. כשזה הושג, הוא הרים במנוף בעדינות ובזהירות, משחרר את הלסתות מעט בכל פעם, בעוד מאט, מעט בכל פעם, חילץ את צווארו המרוטש של פנג הלבן.
"תעמוד מוכן לקבל את הכלב שלך," הייתה הפקודה הנחרצת של סקוט לבעליו של צ'ירוקי.
מחלק הקלפים התכופף בצייתנות ואחז היטב בצ'ירוקי.
"עכשיו!" הזהיר סקוט, ונתן את המשיכה האחרונה במנוף.
הכלבים הופרדו, והבולדוג נאבק בעוז.
"קח אותו," ציווה סקוט, וטים קינן גרר את צ'ירוקי בחזרה אל הקהל.
פנג הלבן עשה כמה מאמצים חסרי תועלת לקום. פעם אחת עמד על רגליו, אבל רגליו היו חלשות מכדי לשאת אותו, והוא נבל לאט ושקע בחזרה בשלג. עיניו היו עצומות למחצה, ופני השטח שלהן היו מזוגגים. לסתותיו היו פשוקות, ודרכן בלטה הלשון, מרופטת ורפויה. לכל מראית עין הוא נראה כמו כלב שנחנק למוות. מאט בדק אותו.
"כמעט גמור," הכריז; "אבל הוא נושם בסדר."
ביוטי סמית' קם על רגליו ובא להסתכל בפנג הלבן.
"מאט, כמה שווה כלב מזחלת טוב?" שאל סקוט.
נהג המזחלת, עדיין על ברכיו ורכון מעל פנג הלבן, חישב לרגע.
"שלוש מאות דולר," ענה.
"וכמה בשביל אחד שכולו לעוס כמו זה?" שאל סקוט, ודחף את פנג הלבן ברגלו.
"חצי מזה," היה שיפוטו של נהג המזחלת. סקוט פנה אל ביוטי סמית'.
"שמעת, מר בהמה? אני הולך לקחת ממך את הכלב שלך, ואני הולך לתת לך מאה וחמישים בשבילו."
הוא פתח את ארנקו וספר את השטרות.
ביוטי סמית' שם את ידיו מאחורי גבו, מסרב לגעת בכסף המוצע.
"אני לא מוכר," אמר.
"אה, כן, אתה מוכר," הבטיח לו האחר. "כי אני קונה. הנה הכסף שלך. הכלב שלי."
ביוטי סמית', ידיו עדיין מאחוריו, התחיל לסגת.
סקוט זינק לעברו, מושך את אגרופו לאחור כדי להכות. ביוטי סמית' התכווץ בציפייה למכה.
"יש לי זכויות," ייבב.
"איבדת את הזכויות שלך להחזיק בכלב הזה," הייתה התשובה. "אתה הולך לקחת את הכסף? או שאני צריך להכות אותך שוב?"
"בסדר," אמר ביוטי סמית' בזריזות של פחד. "אבל אני לוקח את הכסף במחאה," הוסיף. "הכלב הזה הוא מכרה זהב. לא ישדדו אותי. לאדם יש זכויות."
"נכון," ענה סקוט, ומסר לו את הכסף. "לאדם יש זכויות. אבל אתה לא אדם. אתה בהמה."
"חכה שאחזור לדוסון," איים ביוטי סמית'. "אני אביא עליך את החוק."
"אם תפתח את הפה כשתחזור לדוסון, אני אדאג שיגרשו אותך מהעיר. מבין?"
ביוטי סמית' ענה ברטינה.
"מבין?" רעם האחר בפראות פתאומית.
"כן," רטן ביוטי סמית', ונרתע משם.
"כן מה?"
"כן, אדוני," נהם ביוטי סמית'.
"תיזהרו! הוא ינשוך!" צעק מישהו, ופרץ צחוק גס עלה.
סקוט הפנה לו את גבו, וחזר לעזור לנהג המזחלת, שטיפל בפנג הלבן.
כמה מן האנשים כבר הלכו; אחרים עמדו בקבוצות, מביטים ומשוחחים. טים קינן הצטרף לאחת הקבוצות.
"מי זה הטיפוס הזה?" שאל.
"וידון סקוט," ענה מישהו.
"ומי לעזאזל זה וידון סקוט?" תבע מחלק הקלפים.
"אה, אחד ממומחי הכרייה המעולים האלה. הוא מקורב לכל האנשים החשובים. אם אתה רוצה להתרחק מצרות, תתרחק ממנו, זה מה שאני אומר. הוא מסתדר מצוין עם הפקידים. נציב הזהב הוא חבר מיוחד שלו."
"חשבתי שהוא בטח מישהו," הייתה הערתו של מחלק הקלפים. "בגלל זה לא נגעתי בו מההתחלה."