"זה חסר תקווה," הודה וידון סקוט.
הוא ישב על מדרגת הבקתה שלו ובהה בנהג המזחלת, שהשיב במשיכת כתפיים חסרת תקווה באותה מידה.
יחד הביטו בפנג הלבן בקצה שרשרתו המתוחה, סומר, נוהם, פראי, מתאמץ להגיע אל כלבי המזחלת. אחרי שקיבלו כמה שיעורים ממאט, שיעורים שהועברו באמצעות אלה, למדו כלבי המזחלת לעזוב את פנג הלבן לנפשו; ואפילו אז שכבו במרחק, ולכאורה לא היו מודעים לקיומו.
"זה זאב ואי אפשר לאלף אותו," הכריז וידון סקוט.
"אה, אני לא יודע לגבי זה," התנגד מאט. "אולי יש בו הרבה כלב, ככל שאפשר לדעת. אבל יש דבר אחד שאני יודע בטוח, ושממנו אין מנוס."
נהג המזחלת עצר והניע את ראשו בסודיות לעבר הר עור האייל.
"נו, אל תהיה קמצן עם מה שאתה יודע," אמר סקוט בחדות, אחרי שחיכה פרק זמן הולם. "תירק את זה. מה זה?"
נהג המזחלת הצביע על פנג הלבן בתנועת אגודל לאחור.
"זאב או כלב, זה אותו דבר — הוא כבר אולף."
"לא!"
"אני אומר לך שכן, ורגיל לרתמה. תסתכל טוב שם. אתה רואה את הסימנים האלה לרוחב החזה?"
"אתה צודק, מאט. הוא היה כלב מזחלת לפני שביוטי סמית' שם עליו יד."
"ואין הרבה סיבה שלא יהיה שוב כלב מזחלת."
"מה אתה חושב?" שאל סקוט בלהיטות. אחר כך שקעה התקווה כשהוסיף, מניע את ראשו, "הוא אצלנו כבר שבועיים, ואם כבר, הוא פראי יותר מתמיד ברגע זה."
"תן לו הזדמנות," יעץ מאט. "תשחרר אותו לזמן מה."
האחר הביט בו בחוסר אמון.
"כן," המשיך מאט, "אני יודע שניסית, אבל לא לקחת אלה."
"אז תנסה אתה."
נהג המזחלת השיג אלה וניגש אל החיה הכבולה. פנג הלבן התבונן באלה כמו שאריה בכלוב מתבונן בשוט של מאלפו.
"תראה איך הוא שומר את העין על האלה," אמר מאט. "זה סימן טוב. הוא לא טיפש. לא מעז להתנפל עליי כל עוד האלה בהישג יד. הוא לא משוגע לגמרי, בטוח."
כשידו של האיש התקרבה אל צווארו, סמר פנג הלבן ונהם וכרע. אבל בזמן שהביט ביד המתקרבת, הוא הצליח בו בזמן לעקוב אחר האלה שבידו השנייה, התלויה באיום מעליו. מאט פתח את השרשרת מן הקולר ונסוג.
פנג הלבן בקושי יכול היה להבין שהוא חופשי. חודשים רבים חלפו מאז שעבר לבעלותו של ביוטי סמית', ובכל התקופה הזאת לא ידע אף רגע של חירות, מלבד הפעמים שבהן שוחרר כדי להילחם בכלבים אחרים. מיד אחרי קרבות כאלה הוא נכלא תמיד שוב.
הוא לא ידע מה לעשות עם זה. אולי איזה תעלול שטני חדש של האלים עומד להיעשות לו. הוא הלך לאט ובזהירות, מוכן שיתקפו אותו בכל רגע. הוא לא ידע מה לעשות, זה היה כל כך חסר תקדים. הוא נקט אמצעי זהירות והתרחק משני האלים הצופים, והלך בזהירות אל פינת הבקתה. שום דבר לא קרה. הוא היה נבוך בבירור, והוא חזר שוב, עצר במרחק של ארבעה מטרים והתבונן בשני האנשים בריכוז.
"הוא לא יברח?" שאל בעליו החדש.
מאט משך בכתפיו. "צריך להמר. הדרך היחידה לגלות היא לגלות."
"מסכן," מלמל סקוט ברחמים. "מה שהוא צריך זה קצת גילוי של טוב לב אנושי," הוסיף, הסתובב ונכנס לבקתה.
הוא יצא עם חתיכת בשר, שאותה זרק לפנג הלבן. פנג הלבן זינק ממנה, ומרחוק בחן אותה בחשדנות.
"היי, מייג'ור!" צעק מאט באזהרה, אבל מאוחר מדי.
מייג'ור זינק אל הבשר. ברגע שלסתותיו נסגרו עליו, הכה בו פנג הלבן. הוא הופל. מאט הסתער פנימה, אבל מהיר ממנו היה פנג הלבן. מייג'ור התרומם בתנודות על רגליו, אבל הדם שפרץ מגרונו האדים את השלג בשביל הולך ומתרחב.
"חבל, אבל זה מגיע לו," אמר סקוט בחיפזון.
אבל רגלו של מאט כבר יצאה לדרכה כדי לבעוט בפנג הלבן. נשמע זינוק, הבזק של שיניים, קריאה חדה. פנג הלבן, נוהם בפראות, נחפז לאחור כמה מטרים, בעוד מאט מתכופף ובודק את רגלו.
"הוא תפס אותי, בהחלט," הכריז, והצביע על המכנסיים והתחתונים הקרועים, ועל הכתם האדום ההולך ומתפשט.
"אמרתי לך שזה חסר תקווה, מאט," אמר סקוט בקול מיואש. "חשבתי על זה מדי פעם, אף שלא רציתי לחשוב על זה. אבל עכשיו הגענו לזה. זה הדבר היחיד שאפשר לעשות."
בזמן שדיבר, בתנועות מסויגות שלף את אקדחו, פתח את התוף ווידא את תכולתו.
"תשמע, מר סקוט," התנגד מאט; "הכלב הזה עבר גיהינום. אתה לא יכול לצפות שהוא ייצא משם מלאך לבן וזוהר. תן לו זמן."
"תסתכל על מייג'ור," השיב האחר.
נהג המזחלת סקר את הכלב הפגוע. הוא שקע על השלג במעגל דמו והיה בבירור בנשימתו האחרונה.
"מגיע לו. אמרת את זה בעצמך, מר סקוט. הוא ניסה לקחת את הבשר של פנג הלבן, ועכשיו הוא מת ומחוסל. זה היה צפוי. לא הייתי נותן שתי צעקות בגיהינום בעד כלב שלא היה נלחם על הבשר שלו."
"אבל תסתכל על עצמך, מאט. זה בסדר לגבי הכלבים, אבל אנחנו חייבים לשים גבול איפשהו."
"מגיע לי," טען מאט בעקשנות. "למה רציתי לבעוט בו? אמרת בעצמך שהוא עשה נכון. אז לא הייתה לי זכות לבעוט בו."
"זה יהיה רחמים להרוג אותו," התעקש סקוט. "אי אפשר לאלף אותו."
"עכשיו תשמע, מר סקוט, תן למסכן הזה סיכוי להילחם. עוד לא היה לו שום סיכוי. הוא בדיוק יצא מגיהינום, וזו הפעם הראשונה שהוא משוחרר. תן לו סיכוי הוגן, ואם הוא לא יספק את הסחורה, אני אהרוג אותו בעצמי. זהו!"
"אלוהים יודע שאני לא רוצה להרוג אותו או שיהרגו אותו," ענה סקוט, והחזיר את האקדח למקומו. "ניתן לו להסתובב חופשי ונראה מה טוב לב יכול לעשות בשבילו. והנה ניסיון."
הוא ניגש לפנג הלבן והתחיל לדבר אליו בעדינות ובהרגעה.
"כדאי שתהיה לך אלה בהישג יד," הזהיר מאט.
סקוט הניע בראשו והמשיך לנסות לזכות באמונו של פנג הלבן.
פנג הלבן היה חשדן. משהו עמד לקרות. הוא הרג את הכלב של האל הזה, נשך את האל שהיה בן לווייתו, ומה עוד אפשר היה לצפות מלבד איזה עונש נורא? אבל מולו הוא היה בלתי מוכנע. הוא סמר וחשף את שיניו, עיניו ערניות, כל גופו נזהר ומוכן לכל דבר. לאל לא הייתה אלה, לכן הניח לו להתקרב קרוב מאוד. ידו של האל יצאה והתחילה לרדת על ראשו. פנג הלבן התכווץ ונמתח כשכרע תחתיה. הנה הייתה סכנה, איזו בגידה או משהו. הוא הכיר את ידי האלים, את שליטתן המוכחת, את ערמומיותן להכאיב. חוץ מזה, הייתה הסלידה הישנה שלו ממגע. הוא נהם באיום רב יותר, כרע נמוך עוד יותר, ועדיין היד ירדה. הוא לא רצה לנשוך את היד, והוא סבל את הסכנה שבה עד שהאינסטינקט שלו גאה בו, ושלט בו בכמיהתו שאינה יודעת שובע לחיים.
וידון סקוט האמין שהוא מהיר מספיק כדי להתחמק מכל נשיכה או חתך. אבל עוד היה עליו ללמוד את מהירותו המופלאה של פנג הלבן, שהכה בוודאות ובמהירות של נחש מפותל.
סקוט צעק בחדות מהפתעה, תפס את ידו הקרועה והחזיק אותה בחוזקה בידו השנייה. מאט פלט קללה גדולה וזינק לצדו. פנג הלבן כרע, ונסוג, סומר, חושף את ניביו, עיניו רשעות באיום. עכשיו יכול היה לצפות למכות נוראות כמו כל אלה שקיבל מביוטי סמית'.
"היי! מה אתה עושה?" צעק סקוט לפתע.
מאט מיהר לתוך הבקתה ויצא עם רובה.
"כלום," אמר לאט, בשלווה אדישה מעושה, "רק הולך לקיים את ההבטחה שהבטחתי. אני מניח שזה עליי להרוג אותו, כמו שאמרתי שאעשה."
"לא, אתה לא!"
"כן, אני כן. תסתכל עליי."
כמו שמאט התחנן בשביל פנג הלבן כשהוא עצמו ננשך, עכשיו הגיע תורו של וידון סקוט להתחנן.
"אמרת לתת לו הזדמנות. אז תן לו אותה. רק התחלנו, ואנחנו לא יכולים לוותר בהתחלה. הפעם זה הגיע לי. ו— תסתכל עליו!"
פנג הלבן, ליד פינת הבקתה ובמרחק שנים־עשר מטרים, נהם ברשעות מקפיאת דם, לא על סקוט, אלא על נהג המזחלת.
"נו, שאני אהיה מבולבל לנצח!" הייתה הבעת התדהמה של נהג המזחלת.
"תסתכל על השכל שלו," המשיך סקוט בחיפזון. "הוא יודע את המשמעות של כלי ירייה בדיוק כמוך. יש לו שכל ואנחנו חייבים לתת לשכל הזה הזדמנות. תוריד את הרובה."
"בסדר, אני מוכן," הסכים מאט, והשעין את הרובה על ערמת העצים.
"אבל תסתכל על זה!" קרא ברגע שאחרי.
פנג הלבן נרגע וחדל לנהום. "את זה שווה לחקור. תסתכל."
מאט הושיט יד אל הרובה, ובאותו רגע נהם פנג הלבן. הוא התרחק מן הרובה, ושפתיו המורמות של פנג הלבן ירדו, וכיסו את שיניו.
"עכשיו, רק בשביל הכיף."
מאט לקח את הרובה והתחיל להרים אותו לאט אל כתפו. נהמתו של פנג הלבן התחילה עם התנועה, וגברה ככל שהתנועה התקרבה לשיאה. אבל רגע לפני שהרובה כוון אליו, הוא זינק הצידה אל מאחורי פינת הבקתה. מאט עמד ובהה לאורך הכוונת בשטח השלג הריק שפנג הלבן תפס.
נהג המזחלת הניח את הרובה בחגיגיות, ואז הסתובב והביט במעסיקו.
"אני מסכים איתך, מר סקוט. הכלב הזה נבון מדי בשביל להרוג אותו."