כשפנג הלבן ראה את וידון סקוט מתקרב, הוא סמר ונהם כדי להודיע שלא ייכנע לעונש. עשרים וארבע שעות עברו מאז שחתך לרווחה את היד שהייתה עכשיו חבושה ומורמת במתלה כדי להרחיק ממנה את הדם. בעבר חווה פנג הלבן עונשים שנדחו, והוא חשש שעונש כזה עומד לפקוד אותו. איך יכול היה להיות אחרת? הוא עשה מה שהיה בעיניו חילול קודש, נעץ את ניביו בבשרו הקדוש של אל, ושל אל עליון לבן עור לא פחות. מטבע הדברים, ומטבע המגע עם אלים, משהו נורא חיכה לו.
האל התיישב כמה מטרים משם. פנג הלבן לא ראה בזה שום דבר מסוכן. כשהאלים העניקו עונש הם עמדו על רגליהם. חוץ מזה, לאל הזה לא הייתה אלה, לא שוט, לא כלי ירייה. ויתר על כן, הוא עצמו היה חופשי. שום שרשרת ושום מקל לא כבלו אותו. הוא יכול היה להימלט למקום מבטחים בזמן שהאל יתאמץ לקום על רגליו. בינתיים יחכה ויראה.
האל נשאר שקט, לא זז; ונהמתו של פנג הלבן הצטמקה לאט לרטינה ששקעה בגרונו ופסקה. אז דיבר האל, ולקול הראשון של קולו, סמר השיער על צווארו של פנג הלבן והרטינה עלתה בשטף בגרונו. אבל האל לא עשה שום תנועה עוינת, והמשיך לדבר בשלווה. זמן מה רטן פנג הלבן ביחד איתו, והתהוותה התאמה בקצב בין הרטינה לקול. אבל האל דיבר והמשיך בלי סוף. הוא דיבר אל פנג הלבן כמו שמעולם לא דיברו אליו קודם. הוא דיבר ברכות ובהרגעה, בעדינות שאיכשהו, איפשהו, נגעה בפנג הלבן. בעל כורחו, ולמרות כל האזהרות הדוקרות של האינסטינקט שלו, התחיל פנג הלבן לחוש אמון באל הזה. הייתה לו תחושה של ביטחון, שכל ניסיונו עם בני אדם הכחיש.
אחרי זמן רב קם האל ונכנס לבקתה. פנג הלבן סקר אותו בחשש כשיצא. לא היו בידו לא שוט ולא אלה ולא נשק. וגם ידו הבריאה לא הייתה מאחורי גבו ומסתירה משהו. הוא התיישב כמו קודם, באותו מקום, כמה מטרים משם. הוא הושיט חתיכת בשר קטנה. פנג הלבן זקר את אוזניו ובחן אותה בחשדנות, ומצליח להביט באותו זמן גם בבשר וגם באל, דרוך לכל מעשה גלוי, גופו מתוח ומוכן לזנק משם בסימן הראשון של עוינות.
ועדיין העונש התעכב. האל רק החזיק קרוב לאפו חתיכת בשר. ונראה שאין שום דבר רע בבשר. ועדיין פנג הלבן חשד; ואף שהבשר הוצע לו בדחיפות קצרות ומזמינות של היד, הוא סירב לגעת בו. האלים היו יודעי כול, ואי אפשר היה לדעת איזו בגידה מתוחכמת אורבת מאחורי חתיכת הבשר הזאת, התמימה לכאורה. בניסיון העבר, במיוחד במגעים עם נשים, בשר ועונש היו קשורים לא פעם באופן הרה אסון.
בסוף זרק האל את הבשר על השלג לרגלי פנג הלבן. הוא הריח את הבשר בזהירות; אבל לא הביט בו. בזמן שהריח אותו שמר את עיניו על האל. שום דבר לא קרה. הוא לקח את הבשר לפיו ובלע אותו. עדיין שום דבר לא קרה. האל ממש הציע לו עוד חתיכת בשר. שוב סירב לקחת אותה מן היד, ושוב נזרקה אליו. זה חזר כמה פעמים. אבל הגיע רגע שבו האל סירב לזרוק אותה. הוא שמר אותה בידו והציע אותה בעקביות.
הבשר היה בשר טוב, ופנג הלבן היה רעב. לאט לאט, בזהירות אינסופית, התקרב אל היד. לבסוף הגיע הרגע שבו החליט לאכול את הבשר מן היד. הוא לא הסיר את עיניו מן האל לרגע, ודחף את ראשו קדימה באוזניים שטוחות לאחור ובשיער שהתרומם בעל כורחו וזקף רעמה על צווארו. כמו כן, רטינה נמוכה הרעימה בגרונו כאזהרה שאין להתל בו. הוא אכל את הבשר, ושום דבר לא קרה. חתיכה אחר חתיכה, אכל את כל הבשר, ושום דבר לא קרה. ועדיין העונש התעכב.
הוא ליקק את שפתיו וחיכה. האל המשיך לדבר. בקולו היה טוב לב — משהו שלפנג הלבן לא היה בו שום ניסיון. ובתוכו הוא עורר רגשות שגם אותם מעולם לא חווה קודם. הוא היה מודע לסיפוק מוזר מסוים, כאילו איזה צורך מסופק, כאילו איזה חלל בהוויתו מתמלא. ואז באה שוב הדקירה של האינסטינקט שלו והאזהרה של ניסיון העבר. האלים היו תמיד ערמומיים, והיו להם דרכים בלתי מנוחשות להשיג את מטרותיהם.
אה, כך חשב! הנה היא באה עכשיו, ידו של האל, הערמומית להכאיב, נשלחת לעברו, יורדת על ראשו. אבל האל המשיך לדבר. קולו היה רך ומרגיע. למרות היד המאיימת, הקול עורר אמון. ולמרות הקול המרגיע, היד עוררה חוסר אמון. פנג הלבן נקרע בין רגשות ודחפים מנוגדים. נדמה היה שהוא עומד להתפרק לרסיסים, כה נוראה הייתה השליטה שהפעיל, כשהוא מחזיק יחד, בחוסר החלטה לא רגיל, את הכוחות הנגדיים שנאבקו בתוכו על השליטה.
הוא התפשר. הוא נהם וסמר והשטיח את אוזניו. אבל לא נשך ולא זינק משם. היד ירדה. קרוב וקרוב יותר באה. היא נגעה בקצות שערו הזקוף. הוא התכווץ תחתיה. היא ירדה אחריו, נלחצת אליו מקרוב יותר. מתכווץ, כמעט רועד, הוא עדיין הצליח להחזיק את עצמו. זה היה ייסורים, היד הזאת שנגעה בו והפרה את האינסטינקט שלו. הוא לא יכול היה לשכוח ביום אחד את כל הרע שנעשה לו בידי בני אדם. אבל זה היה רצון האל, והוא השתדל להיכנע.
היד התרוממה וירדה שוב בתנועה של טפיחה וליטוף. זה נמשך, אבל בכל פעם שהיד התרוממה, התרומם השיער תחתיה. ובכל פעם שהיד ירדה, השתטחו האוזניים ונהמה עמוקה כמערה גאתה בגרונו. פנג הלבן רטן ורטן באזהרה עיקשת. בדרך זו הודיע שהוא מוכן להשיב על כל פגיעה שיקבל. אי אפשר היה לדעת מתי יתגלה המניע הנסתר של האל. בכל רגע עלול הקול הרך הזה, מעורר האמון, לפרוץ בשאגת זעם, והיד העדינה והמלטפת להפוך לאחיזה כמו מלחציים שתחזיק אותו חסר ישע ותעניש אותו.
אבל האל המשיך לדבר ברכות, ותמיד עלתה היד וירדה בטפיחות לא עוינות. פנג הלבן חווה רגשות כפולים. זה היה מנוגד לאינסטינקט שלו. זה ריסן אותו, התנגד לרצונו לחירות אישית. ובכל זאת זה לא היה כואב גופנית. להפך, זה אפילו היה נעים, במובן הגופני. תנועת הטפיחה השתנתה לאט ובזהירות לשפשוף של האוזניים סביב בסיסן, וההנאה הגופנית אפילו גברה מעט. ובכל זאת המשיך לפחד, ועמד על המשמר, מצפה לרע בלתי מנוחש, סובל ונהנה לסירוגין, לפי איזו תחושה עלתה למעלה והכריעה אותו.
"נו, שאני אהיה מבולבל!"
כך אמר מאט, שיצא מן הבקתה, שרווליו מופשלים, קערת מי כלים מלוכלכים בידיו, ונעצר באמצע ריקון הקערה למראה וידון סקוט טופח על פנג הלבן.
ברגע שקולו שבר את הדממה, זינק פנג הלבן לאחור, נוהם עליו בפראות.
מאט הביט במעסיקו בפנים של אי־הסכמה פגועה.
"אם לא אכפת לך שאביע את רגשותיי, מר סקוט, אני ארשה לעצמי להגיד שאתה שבעה־עשר סוגים של טיפש ארור, וכולם שונים, ועוד קצת."
וידון סקוט חייך בהתנשאות, קם על רגליו, וניגש לפנג הלבן. הוא דיבר אליו בהרגעה, אבל לא זמן רב, ואז הושיט לאט את ידו, הניח אותה על ראשו של פנג הלבן, וחזר לטפיחות שנקטעו. פנג הלבן סבל זאת, ועיניו נעוצות בחשדנות, לא באיש שטפח עליו, אלא באיש שעמד בפתח.
"אולי אתה מומחה כרייה מספר אחת, ממדרגה ראשונה, בסדר גמור," הכריז נהג המזחלת כמו אורקל, "אבל החמצת את ההזדמנות של חייך כשהיית ילד ולא ברחת להצטרף לקרקס."
פנג הלבן נהם לשמע קולו, אבל הפעם לא זינק משם מתחת ליד שליטפה את ראשו ואת עורפו בליטופים ארוכים ומרגיעים.
זו הייתה תחילת הסוף בשביל פנג הלבן — סופם של החיים הישנים ושל שלטון השנאה. חיים חדשים, יפים יותר באופן שאין להבינו, החלו להפציע. נדרשו הרבה מחשבה וסבלנות אינסופית מצד וידון סקוט כדי להשיג זאת. ומצד פנג הלבן לא נדרש פחות ממהפכה. הוא נאלץ להתעלם מן הדחפים והמצוות של האינסטינקט וההיגיון, להתריס נגד הניסיון, להכחיש את החיים עצמם.
בחיים, כפי שהכיר אותם, לא רק שלא היה מקום להרבה ממה שעשה עכשיו; אלא שכל הזרמים זרמו בניגוד לאלה שלהם מסר את עצמו עכשיו. בקיצור, כשמביאים הכול בחשבון, הוא נאלץ להשיג התכוונות רחבה בהרבה מזו שהשיג בזמן שבא מרצונו מן הפרא וקיבל את בונה אפור כאדונו. באותו זמן היה רק גור, רך מיצירתו, חסר צורה, מוכן שאגודל הנסיבות יתחיל לעבוד עליו. אבל עכשיו זה היה שונה. אגודל הנסיבות עשה את עבודתו טוב מדי. בידו עוצב והוקשח ל"זאב הלוחם", פראי ובלתי מתפייס, לא אוהב ולא אהוב. לחולל את השינוי היה כמו זרם חוזר של ההוויה, וזה בזמן שגמישות הנעורים כבר לא הייתה שלו; כשסיביו נעשו קשוחים ומסוקסים; כשהשתי והערב שלו עשו ממנו אריג קשה כיהלום, נוקשה ובלתי נכנע; כשפני רוחו נעשו ברזל וכל האינסטינקטים והאקסיומות שלו התגבשו לכללים קבועים, לזהירויות, לסלידות ולתשוקות.
ובכל זאת שוב, בהתכוונות החדשה הזאת, היה זה אגודל הנסיבות שלחץ ודחק בו, מרכך את מה שנעשה קשה ומעצב אותו מחדש בצורה יפה יותר. וידון סקוט היה באמת האגודל הזה. הוא הגיע לשורשי טבעו של פנג הלבן, ובטוב לב עורר לחיים כוחות שנבלו וכמעט גוועו. אחד הכוחות האלה היה אהבה. היא תפסה את מקומה של החיבה, שהייתה עד אז הרגש הנעלה ביותר שהרטיט אותו במגעיו עם האלים.
אבל האהבה הזאת לא באה ביום אחד. היא התחילה בחיבה ומתוכה התפתחה לאט. פנג הלבן לא ברח, אף שהורשה להישאר משוחרר, כי הוא חיבב את האל החדש הזה. זה בהחלט היה טוב יותר מן החיים שחי בכלוב של ביוטי סמית', והיה הכרחי שיהיה לו אל כלשהו. אדנות האדם הייתה צורך של טבעו. חותם תלותו באדם הוטבע בו באותו יום מוקדם שבו הפנה עורף לפרא וזחל לרגלי בונה אפור כדי לקבל את המכות הצפויות. החותם הזה הוטבע בו שוב, ובאופן שאי אפשר למחות, בשובו השני מן הפרא, כשהרעב הארוך נגמר ושוב היו דגים בכפר של בונה אפור.
וכך, כי היה זקוק לאל וכי העדיף את וידון סקוט על פני ביוטי סמית', נשאר פנג הלבן. כהכרה בנאמנות, נטל על עצמו את השמירה על רכוש אדונו. הוא שוטט סביב הבקתה בזמן שכלבי המזחלת ישנו, והמבקר הלילי הראשון בבקתה נאלץ להדוף אותו באלה עד שוידון סקוט בא להציל. אבל פנג הלבן למד מהר להבחין בין גנבים לאנשים ישרים, להעריך את הערך האמיתי של צעד והליכה. את האיש שהלך, בצעדים רועשים, בקו ישר אל דלת הבקתה, הוא עזב לנפשו — אף שצפה בו בדריכות עד שהדלת נפתחה והוא קיבל את אישורו של האדון. אבל האיש שהלך בשקט, בדרכים עקלקלות, מציץ בזהירות, מחפש סודיות — זה היה האיש שלא קיבל שום השהיית דין מפנג הלבן, ושהלך משם בפתאומיות, בחיפזון, ובלי כבוד.
וידון סקוט הציב לעצמו את המשימה לגאול את פנג הלבן — או ליתר דיוק, לגאול את האנושות מן העוול שעשתה לפנג הלבן. זה היה עניין של עיקרון ושל מצפון. הוא הרגיש שהרע שנעשה לפנג הלבן הוא חוב שהאדם נטל על עצמו ושיש לשלם אותו. לכן יצא מגדרו כדי להיות טוב במיוחד אל הזאב הלוחם. בכל יום הקפיד ללטף ולפנק את פנג הלבן, ולעשות זאת באריכות.
בהתחלה חשדן ועוין, פנג הלבן למד לחבב את הפינוק הזה. אבל היה דבר אחד שמעולם לא התבגר ממנו — הרטינה שלו. רטון רטן, מן הרגע שהפינוק התחיל ועד שנגמר. אבל זו הייתה רטינה עם צליל חדש בה. זר לא יכול היה לשמוע את הצליל הזה, ובעיני זר כזה הייתה הרטינה של פנג הלבן הפגנה של פראות קדמונית, מורטת עצבים ומקפיאת דם. אבל גרונו של פנג הלבן נעשה מחוספס סיבים מהפקת קולות פראיים במשך השנים הרבות מאז החריקה הקטנה הראשונה של כעס במאורת גוריותו, והוא לא יכול היה עכשיו לרכך את קולות הגרון הזה כדי לבטא את העדינות שהרגיש. אף על פי כן, האוזן והאהדה של וידון סקוט היו דקות מספיק כדי לקלוט את הצליל החדש שכמעט טבע בפראות — הצליל שהיה הרמז הקלוש ביותר לזמזום של שביעות רצון, ושאיש מלבדו לא יכול היה לשמוע.
ככל שעברו הימים, הואצה התפתחות החיבה לאהבה. פנג הלבן עצמו התחיל להיות מודע לה, אף שבתודעתו לא ידע מהי אהבה. היא התגלתה לו כחלל בהוויתו — חלל רעב, כואב, כוסף, שתבע בצעקה שימלאו אותו. זה היה כאב ואי־מנוחה; והוא קיבל הקלה רק במגע נוכחותו של האל החדש. ברגעים כאלה הייתה האהבה שמחה בשבילו, סיפוק פראי ומרטיט בחדות. אבל כשהיה רחוק מן האל שלו, חזרו הכאב ואי־המנוחה; החלל שבו קפץ ולחץ עליו בריקנותו, והרעב כרסם וכרסם בלי הפסקה.
פנג הלבן היה בתהליך של מציאת עצמו. למרות בגרות שנותיו ולמרות הנוקשות הפראית של התבנית שעיצבה אותו, טבעו עבר התרחבות. בתוכו נבטו רגשות מוזרים ודחפים לא רגילים. קוד ההתנהגות הישן שלו השתנה. בעבר אהב נוחות והפוגה מכאב, סלד מאי־נוחות ומכאב, והתאים את מעשיו בהתאם. אבל עכשיו זה היה שונה. בגלל הרגש החדש הזה שבתוכו, בחר לעיתים קרובות באי־נוחות ובכאב למען האל שלו. כך, בבוקר המוקדם, במקום לשוטט ולחפש מזון, או לשכב בפינה מוגנת, היה מחכה שעות על מרפסת הבקתה העגומה כדי לראות את פני האל. בלילה, כשהאל חזר הביתה, היה פנג הלבן עוזב את מקום השינה החם שחפר בשלג כדי לקבל את נקישת האצבעות הידידותית ואת מילת הברכה. בשר, אפילו בשר עצמו, היה מוותר עליו כדי להיות עם האל שלו, לקבל ממנו ליטוף או ללוות אותו למטה אל העיר.
החיבה הוחלפה באהבה. והאהבה הייתה האנך שהושלך אל מעמקיו, שאליהם החיבה מעולם לא הגיעה. ובתגובה עלה ממעמקיו הדבר החדש — אהבה. את מה שניתן לו, החזיר. זה היה אל באמת, אל של אהבה, אל חם וקורן, שבאורו התרחב טבעו של פנג הלבן כמו שפרח מתרחב תחת השמש.
אבל פנג הלבן לא היה מפגין. הוא היה זקן מדי, מעוצב בחוזקה מדי, מכדי להיעשות מיומן בביטוי עצמו בדרכים חדשות. הוא היה מאופק מדי, יציב מדי בבדידותו שלו. זמן רב מדי טיפח שתקנות, ריחוק וזעף. הוא מעולם לא נבח בחייו, ולא יכול היה עכשיו ללמוד לנבוח בברכה כשהאל שלו התקרב. הוא מעולם לא הפריע, מעולם לא היה מופרז או טיפשי בביטוי אהבתו. הוא מעולם לא רץ לקראת האל שלו. הוא חיכה במרחק; אבל הוא תמיד חיכה, תמיד היה שם. אהבתו הייתה בעלת אופי של פולחן, אילם, חסר מילים, הערצה שקטה. רק במבט היציב של עיניו הביע את אהבתו, ובמעקב הבלתי פוסק בעיניו אחר כל תנועה של האל שלו. כמו כן, לפעמים, כשהאל שלו הביט בו ודיבר אליו, הוא הסגיר מבוכה מגושמת, שנגרמה מן המאבק של אהבתו לבטא את עצמה ומחוסר יכולתו הגופני לבטא אותה.
הוא למד להתאים את עצמו בדרכים רבות לאורח חייו החדש. הוחדר בו שעליו לעזוב לנפשם את כלבי אדונו. ובכל זאת טבעו השתלטני עמד על שלו, ותחילה היה עליו להלקות אותם עד שהכירו בעליונותו ובמנהיגותו. כשזה הושג, היו לו מעט צרות איתם. הם פינו לו את השביל כשבא והלך או התהלך ביניהם, וכשעמד על רצונו, הם צייתו.
באותה דרך, הוא למד לסבול את מאט — כרכוש של אדונו. אדונו רק לעיתים רחוקות האכיל אותו. מאט עשה זאת, זה היה עניינו; ובכל זאת פנג הלבן ניחש שזה מזון אדונו שהוא אוכל ושזה אדונו שמאכיל אותו כך בעקיפין. מאט הוא שניסה לשים עליו רתמה ולגרום לו למשוך מזחלת עם הכלבים האחרים. אבל מאט נכשל. רק כשוידון סקוט שם את הרתמה על פנג הלבן והפעיל אותו, הוא הבין. הוא קיבל זאת כרצון אדונו שמאט ינהג בו ויפעיל אותו בדיוק כמו שנהג והפעיל את שאר כלבי אדונו.
שונות ממגלשות המקנזי היו מזחלות הקלונדייק שמתחתן מגלשיים. ושונה הייתה שיטת הנהיגה בכלבים. לא היה מבנה מניפה של הצוות. הכלבים עבדו בטור יחיד, אחד מאחורי השני, מושכים ברצועות כפולות. וכאן, בקלונדייק, המוביל היה באמת המוביל. הכלב החכם והחזק ביותר היה המוביל, והצוות ציית לו ופחד ממנו. שפנג הלבן ישיג מהר את התפקיד הזה היה בלתי נמנע. הוא לא יכול היה להסתפק בפחות, כפי שמאט למד אחרי אי־נוחות וטרחה רבה. פנג הלבן בחר את התפקיד לעצמו, ומאט גיבה את שיקול דעתו בשפה חריפה אחרי שהניסוי נוסה. אבל אף שעבד במזחלת ביום, פנג הלבן לא ויתר על שמירת רכוש אדונו בלילה. כך היה במשמרת כל הזמן, ערני ונאמן תמיד, היקר מכל הכלבים.
"אם תרשה לי לירוק את מה שיש בי," אמר מאט יום אחד, "אני מבקש להצהיר שהיית בחור חכם, בהחלט, כששילמת את המחיר ששילמת בשביל הכלב הזה. רימית את ביוטי סמית' לגמרי, בנוסף לזה שדחפת לו את הפרצוף פנימה עם האגרוף שלך."
התחדשות של כעס הבליחה בעיניו האפורות של וידון סקוט, והוא מלמל בפראות, "הבהמה!"
בסוף האביב באה צרה גדולה על פנג הלבן. בלי אזהרה, נעלם אדון האהבה. הייתה אזהרה, אבל פנג הלבן לא היה בקיא בדברים כאלה ולא הבין את אריזתה של מזוודה. הוא נזכר אחר כך שאריזתו קדמה להיעלמות האדון; אבל באותו זמן לא חשד בדבר. באותו לילה חיכה שהאדון יחזור. בחצות הסיעה אותו הרוח הצוננת שנשבה אל מחסה בחלק האחורי של הבקתה. שם התנמנם, ישן רק למחצה, אוזניו כרויות לקול הראשון של הצעד המוכר. אבל, בשתיים בבוקר, הסיעה אותו דאגתו אל המרפסת הקדמית הקרה, ושם כרע, וחיכה.
אבל שום אדון לא בא. בבוקר נפתחה הדלת ומאט יצא החוצה. פנג הלבן הביט בו בערגה. לא הייתה שפה משותפת שבה יוכל ללמוד את מה שרצה לדעת. הימים באו והלכו, אבל האדון לעולם לא. פנג הלבן, שמעולם לא ידע מחלה בחייו, חלה. הוא חלה מאוד, כל כך חולה שמאט נאלץ לבסוף להכניס אותו לתוך הבקתה. כמו כן, כשכתב למעסיקו, הקדיש מאט נספח לפנג הלבן.
וידון סקוט, שקרא את המכתב למטה בסירקל סיטי, נתקל בדברים הבאים:
"הזאב הארור לא עובד. לא אוכל. לא נשאר בו שום אומץ. כל הכלבים מרביצים לו. רוצה לדעת מה קרה לך, ואני לא יודע איך להגיד לו. אולי הוא הולך למות."
זה היה כפי שאמר מאט. פנג הלבן חדל לאכול, איבד את רוחו, והניח לכל כלב בצוות להלקות אותו. בבקתה שכב על הרצפה ליד התנור, בלי עניין באוכל, במאט, או בחיים. מאט יכול היה לדבר אליו בעדינות או לקלל אותו, הכול אחד; הוא מעולם לא עשה יותר מאשר להפנות את עיניו העמומות אל האיש, ואז להשמיט את ראשו בחזרה לתנוחתו הרגילה על כפותיו הקדמיות.
ואז, לילה אחד, מאט, שקרא לעצמו בשפתיים נעות ובקולות ממולמלים, נבהל מיבבה נמוכה של פנג הלבן. הוא קם על רגליו, אוזניו זקורות לעבר הדלת, והקשיב בריכוז. רגע אחר כך שמע מאט צעד. הדלת נפתחה, ווידון סקוט נכנס. שני האנשים לחצו ידיים. אחר כך הביט סקוט סביב בחדר.
"איפה הזאב?" שאל.
אז גילה אותו, עומד במקום שבו שכב, ליד התנור. הוא לא הסתער קדימה כדרכם של כלבים אחרים. הוא עמד, מתבונן ומחכה.
"אלוהים אדירים!" קרא מאט. "תסתכל עליו מכשכש בזנב!"
וידון סקוט צעד חצי מן החדר לעברו, ובאותו זמן קרא לו. פנג הלבן בא אליו, לא בזינוק גדול, אבל מהר. הוא התעורר מן המבוכה, אבל כשהתקרב, קיבלו עיניו הבעה מוזרה. משהו, עוצמה של רגש שאין לתקשר אותה, עלה אל עיניו כאור וזהר החוצה.
"הוא אף פעם לא הסתכל עליי ככה כל הזמן שלא היית!" העיר מאט.
וידון סקוט לא שמע. הוא כרע על עקביו, פנים אל פנים עם פנג הלבן ומלטף אותו — משפשף בשורשי האוזניים, עושה ליטופים ארוכים במורד הצוואר עד הכתפיים, טופח על עמוד השדרה בעדינות בכריות אצבעותיו. ופנג הלבן רטן בתגובה, וצליל הזמזום של הרטינה בולט מתמיד.
אבל זה לא היה הכול. מתוך שמחתו, האהבה הגדולה שבו, שגאתה תמיד ונאבקה לבטא את עצמה, הצליחה למצוא דרך ביטוי חדשה. הוא דחף פתאום את ראשו קדימה ונדחק פנימה בין זרועו של האדון לגופו. וכאן, סגור, מוסתר מן העין מלבד אוזניו, בלי לרטון עוד, המשיך להידחק ולהתרפק.
שני האנשים הביטו זה בזה. עיניו של סקוט ברקו.
"אלוהים!" אמר מאט בקול מלא יראה.
רגע אחר כך, כשהתאושש, אמר, "תמיד התעקשתי שהזאב הזה הוא כלב. תסתכל עליו!"
עם שובו של אדון האהבה, החלמתו של פנג הלבן הייתה מהירה. שני לילות ויום בילה בבקתה. אז יצא החוצה. כלבי המזחלת שכחו את גבורתו. הם זכרו רק את האחרון, שהיה חולשתו וחוליו. למראהו כשיצא מן הבקתה, הם התנפלו עליו.
"מדברים על מהומות," מלמל מאט בשמחה, עומד בפתח ומביט.
"תן להם גיהינום, זאב! תן להם גיהינום! — ועוד קצת!"
פנג הלבן לא נזקק לעידוד. שובו של אדון האהבה הספיק. החיים זרמו בו שוב, נהדרים ובלתי מוכנעים. הוא נלחם משמחה צרופה, מוצא בזה ביטוי להרבה ממה שהרגיש ושאחרת לא היו לו מילים. יכול היה להיות רק סוף אחד. הצוות התפזר בתבוסה מבישה, ורק אחרי החשכה חזרו הכלבים בהתגנבות, אחד אחד, ובענווה ובשפלות הביעו את נאמנותם לפנג הלבן.
משלמד להתרפק, פנג הלבן חטא בזה לעיתים קרובות. זו הייתה המילה האחרונה. הוא לא יכול היה ללכת מעבר לה. הדבר האחד שתמיד קינא בו במיוחד היה ראשו. תמיד סלד מכך שנוגעים בו. זה היה הפרא שבו, הפחד מכאב ומן המלכודת, שהוליד את הדחפים המבוהלים להימנע ממגע. זו הייתה מצוות האינסטינקט שלו שהראש הזה חייב להיות חופשי. ועכשיו, עם אדון האהבה, ההתרפקות שלו הייתה מעשה מכוון של הצבת עצמו בתנוחה של חוסר אונים מוחלט. זה היה ביטוי של אמון מושלם, של מסירות עצמית מוחלטת, כאילו אמר: "אני מפקיד את עצמי בידיך. עשה בי כרצונך."
לילה אחד, לא הרבה אחרי השיבה, ישבו סקוט ומאט על משחק קריבג' לפני השינה. "חמש־עשרה שתיים, חמש־עשרה ארבע וזוג עושים שש," ספר מאט את הנקודות, כשנשמעו צעקה וקול נהמות בחוץ. הם הביטו זה בזה כשהתחילו לקום על רגליהם.
"הזאב תפס מישהו," אמר מאט.
צריחה פרועה של פחד וייסורים זירזה אותם.
"תביא אור!" צעק סקוט, כשזינק החוצה.
מאט בא אחריו עם המנורה, ולאורה ראו אדם שוכב על גבו בשלג. זרועותיו היו משולבות, אחת מעל השנייה, על פניו וגרונו. כך ניסה להגן על עצמו משיני פנג הלבן. והיה בזה צורך. פנג הלבן היה בזעם, ותקף ברשעות את הנקודה הפגיעה ביותר. מן הכתף ועד פרק היד של הזרועות המשולבות, היו שרוול המעיל, חולצת הפלנל הכחולה והגופייה קרועים לסמרטוטים, בעוד הזרועות עצמן היו חתוכות נוראות ונוטפות דם.
את כל זה ראו שני האנשים ברגע הראשון. ברגע הבא תפס וידון סקוט את פנג הלבן בגרונו וגרר אותו הצידה. פנג הלבן נאבק ונהם, אבל לא ניסה לנשוך, והוא נרגע מהר לשמע מילה חדה מן האדון.
מאט עזר לאיש לקום על רגליו. כשקם הוריד את זרועותיו המשולבות, וחשף את פניו הבהמיים של ביוטי סמית'. נהג המזחלת הרפה ממנו בחופזה, בתנועה דומה לזו של אדם שהרים אש חיה. ביוטי סמית' מצמץ באור המנורה והביט סביבו. הוא ראה את פנג הלבן ואימה שטפה את פניו.
באותו רגע הבחין מאט בשני חפצים שוכבים בשלג. הוא קירב אליהם את המנורה, והצביע עליהם בבוהן רגלו לטובת מעסיקו — שרשרת כלבים מפלדה ואלה עבה.
וידון סקוט ראה והנהן. אף מילה לא נאמרה. נהג המזחלת הניח את ידו על כתפו של ביוטי סמית' וסובב אותו לאחור פנה. לא היה צורך לומר שום מילה. ביוטי סמית' יצא לדרך.
בינתיים טפח אדון האהבה על פנג הלבן ודיבר אליו.
"ניסה לגנוב אותך, אה? ואתה לא הסכמת! נו, נו, הוא עשה טעות, לא?"
"בטח חשב שתפס שבעה־עשר שדים," צחקק נהג המזחלת.
פנג הלבן, עדיין נסער וסומר, רטן ורטן, שערו נשכב לאט, וצליל הזמזום רחוק ועמום, אבל הולך וגדל בגרונו.