זה היה באוויר. פנג הלבן חש באסון המתקרב, עוד לפני שהייתה לו ראיה מוחשית. בדרכים עמומות הוחדר בו ששינוי עומד לבוא. הוא לא ידע איך ולמה, ובכל זאת קיבל את התחושה של המאורע הקרב מן האלים עצמם. בדרכים עדינות יותר משידעו, הם הסגירו את כוונותיהם לכלב־הזאב שרדף את מרפסת הבקתה, ושאף שמעולם לא נכנס פנימה, ידע מה מתרחש במוחם.
"תקשיב לזה, אתה!" קרא נהג המזחלת בארוחת הערב לילה אחד.
וידון סקוט הקשיב. דרך הדלת באה יבבה נמוכה ומודאגת, כמו התייפחות חרישית שזה עתה נעשתה נשמעת. אחר כך באה ההרחה הארוכה, כשפנג הלבן הרגיע את עצמו שהאל שלו עדיין בפנים ועוד לא יצא למנוסה מסתורית ובודדה.
"אני באמת מאמין שהזאב הזה עלה עליך," אמר נהג המזחלת.
וידון סקוט הביט בחברו בעיניים שכמעט התחננו, אף שמילותיו הכחישו זאת.
"מה לעזאזל אני יכול לעשות עם זאב בקליפורניה?" תבע.
"זה מה שאני אומר," ענה מאט. "מה לעזאזל אתה יכול לעשות עם זאב בקליפורניה?"
אבל זה לא סיפק את וידון סקוט. נראה שהאחר שופט אותו בצורה שאינה מחייבת.
"לכלבים של האדם הלבן לא יהיה שום סיכוי מולו," המשיך סקוט. "הוא יהרוג אותם ממבט ראשון. אם הוא לא ירושש אותי בתביעות נזיקין, הרשויות יקחו אותו ממני ויוציאו אותו להורג בחשמל."
"הוא רוצח גמור, אני יודע," הייתה הערתו של נהג המזחלת.
וידון סקוט הביט בו בחשדנות.
"זה לא ילך בשום אופן," אמר בהחלטיות.
"זה לא ילך בשום אופן!" הסכים מאט. "הרי תצטרך לשכור אדם במיוחד כדי לטפל בו."
חשדו של האחר שכך. הוא הנהן בעליזות. בשתיקה שבאה אחר כך, נשמעה היבבה הנמוכה, המתייפחת למחצה, ליד הדלת, ואחריה ההרחה הארוכה והמחפשת.
"אין להכחיש שהוא חושב עליך עולמות," אמר מאט.
האחר הביט בו בזעם פתאומי. "לעזאזל, בן אדם! אני יודע מה אני רוצה ומה הכי טוב!"
"אני מסכים איתך, רק..."
"רק מה?" התפרץ סקוט.
"רק..." התחיל נהג המזחלת בשקט, ואז שינה את דעתו והסגיר כעס עולה משלו. "נו, אתה לא צריך להתלהט כל כך בגלל זה. לפי איך שאתה מתנהג, היה אפשר לחשוב שאתה לא יודע מה אתה רוצה."
וידון סקוט התלבט עם עצמו זמן מה, ואז אמר בעדינות רבה יותר: "אתה צודק, מאט. אני לא יודע מה אני רוצה, וזו הצרה."
"הרי זה יהיה גיחוך גמור מצדי לקחת את הכלב הזה איתי," פרץ אחרי הפסקה נוספת.
"אני מסכים איתך," הייתה תשובתו של מאט, ושוב לא היה מעסיקו מרוצה ממנו לגמרי.
"אבל איך, בשם סרדנפל הגדול, הוא יודע שאתה הולך, זה מה שמטריד אותי," המשיך נהג המזחלת בתמימות.
"זה מעבר להבנתי, מאט," ענה סקוט בניד ראש עצוב.
ואז בא היום שבו, דרך דלת הבקתה הפתוחה, ראה פנג הלבן את המזוודה הגורלית על הרצפה ואת אדון האהבה אורז לתוכה דברים. כמו כן, היו באות והולכות, והאווירה השלווה של הבקתה עד אז הוטרדה בתסיסות ובאי־מנוחה מוזרות. הנה הייתה ראיה שאין עליה עוררין. פנג הלבן כבר הריח אותה. עכשיו הסיק אותה. האל שלו התכונן למנוסה נוספת. ומאחר שלא לקח אותו איתו קודם, כך, עכשיו, יכול היה לצפות שיישאר מאחור.
באותו לילה הרים את יללת הזאב הארוכה. כמו שיילל, בימי גוריותו, כשנמלט בחזרה מן הפרא אל הכפר ומצא אותו נעלם ורק ערמת אשפה מסמנת את מקום האוהל של בונה אפור, כך עכשיו כיוון את חוטמו אל הכוכבים הקרים וסיפר להם את יגונו.
בתוך הבקתה שני האנשים זה עתה הלכו לישון.
"הוא שוב הפסיק לאכול," העיר מאט מדרגש המיטה שלו.
נשמעה רטינה מדרגש המיטה של וידון סקוט, ורחש של שמיכות.
"לפי איך שהוא השתולל בפעם הקודמת שנסעת, לא הייתי מתפלא הפעם אם הוא היה מת."
השמיכות בדרגש השני רחשו בעצבנות.
"אה, תשתוק!" צעק סקוט מתוך החשכה. "אתה מנדנד יותר מאישה."
"אני מסכים איתך," ענה נהג המזחלת, ווידון סקוט לא היה בטוח לגמרי אם האחר צחקק או לא.
למחרת היו הדאגה ואי־המנוחה של פנג הלבן בולטות עוד יותר. הוא דבק בעקבי אדונו בכל פעם שיצא מן הבקתה, ורדף את המרפסת הקדמית כשנשאר בפנים. דרך הדלת הפתוחה יכול היה לקלוט הצצות בכבודה שעל הרצפה. אל המזוודה הצטרפו שני שקי ברזנט גדולים וארגז. מאט גלגל את השמיכות ואת גלימת הפרווה של האדון לתוך יריעת ברזנט קטנה. פנג הלבן ייבב כשצפה בפעולה.
מאוחר יותר הגיעו שני אינדיאנים. הוא צפה בהם מקרוב כשהעמיסו את הכבודה על כתפיהם והובלו במורד הגבעה בידי מאט, שנשא את המצעים ואת המזוודה. אבל פנג הלבן לא הלך אחריהם. האדון עדיין היה בבקתה. כעבור זמן חזר מאט. האדון בא אל הדלת וקרא לפנג הלבן פנימה.
"מסכן שלי," אמר בעדינות, משפשף את אוזניו של פנג הלבן וטופח על עמוד השדרה שלו. "אני יוצא לדרך הארוכה, זקן, לשם שאתה לא יכול לבוא. עכשיו תן לי נהמה — האחרונה, נהמת הפרידה הטובה, הטובה."
אבל פנג הלבן סירב לנהום. במקום זאת, אחרי מבט כוסף ובוחן, הוא התרפק פנימה, וקבר את ראשו מחוץ לטווח הראייה בין זרועו של האדון לגופו.
"הנה היא צופרת!" קרא מאט. מן היוקון עלתה שאגה צרודה של ספינת קיטור נהר. "אתה צריך לקצר. תוודא שאתה נועל את הדלת הקדמית. אני אצא מהאחורית. זוז!"
שתי הדלתות נטרקו באותו רגע, ווידון סקוט חיכה שמאט יקיף ויבוא לחזית. מבפנים, מעבר לדלת, באו יבבה נמוכה והתייפחות. אחר כך היו הרחות ארוכות ועמוקות.
"אתה חייב לטפל בו היטב, מאט," אמר סקוט, כשהתחילו לרדת במורד הגבעה. "תכתוב ותודיע לי איך הוא מסתדר."
"בטח," ענה נהג המזחלת. "אבל תקשיב לזה, אתה!"
שני האנשים עצרו. פנג הלבן יילל כמו שכלבים מייללים כשאדוניהם שוכבים מתים. הוא השמיע יגון מוחלט, וזעקתו פרצה כלפי מעלה בגלים גדולים ושוברי לב, גוועה לאומללות רוטטת, ופרצה שוב למעלה בשטף אחר שטף של צער.
ה"אורורה" הייתה ספינת הקיטור הראשונה של השנה אל העולם שבחוץ, וסיפוניה היו דחוסים בהרפתקנים שהצליחו ובמחפשי זהב שבורים, כולם להוטים לצאת אל העולם שבחוץ בדיוק כמו שהיו להוטים בתחילה להגיע פנימה. ליד הכבש לחץ סקוט את ידו של מאט, שהתכונן לרדת לחוף. אבל ידו של מאט נעשתה רפויה באחיזת האחר כשמבטו חלף על פניו ונשאר נעוץ במשהו מאחוריו. סקוט הסתובב לראות. יושב על הסיפון כמה מטרים משם ומביט בערגה היה פנג הלבן.
נהג המזחלת קילל חרישית, בנימה מלאת יראה. סקוט יכול היה רק להביט בפליאה.
"נעלת את הדלת הקדמית?" תבע מאט. האחר הנהן, ושאל, "ומה עם האחורית?"
"אתה יכול להיות בטוח שכן," הייתה התשובה הנלהבת.
פנג הלבן השטיח את אוזניו בחנופה, אבל נשאר במקומו, ולא ניסה להתקרב.
"אני אצטרך לקחת אותו איתי לחוף."
מאט עשה כמה צעדים לעבר פנג הלבן, אבל האחרון חמק ממנו. נהג המזחלת הסתער, ופנג הלבן התחמק בין רגליה של קבוצת אנשים. מתכופף, מסתובב, משנה כיוון, הוא החליק על פני הסיפון, וחמק ממאמציו של האחר ללכוד אותו.
אבל כשאדון האהבה דיבר, בא אליו פנג הלבן בצייתנות מיידית.
"לא בא ליד שהאכילה אותו כל החודשים האלה," מלמל נהג המזחלת בטינה. "ואתה — אתה אף פעם לא האכלת אותו אחרי הימים הראשונים של ההיכרות. שאני אהיה ארור אם אני מבין איך הוא מסיק שאתה הבוס."
סקוט, שטפח על פנג הלבן, רכן פתאום קרוב יותר והצביע על חתכים טריים בחוטמו, ועל פצע בין עיניו.
מאט רכן והעביר את ידו לאורך בטנו של פנג הלבן.
"שכחנו לגמרי את החלון. הוא כולו חתוך ושרוט מלמטה. בטח פרץ ישר דרכו, אלוהים!"
אבל וידון סקוט לא הקשיב. הוא חשב במהירות. צופר ה"אורורה" צפר הודעה אחרונה על היציאה. אנשים מיהרו במורד הכבש אל החוף. מאט התיר את המטפחת מצווארו והתחיל לקשור אותה סביב צווארו של פנג הלבן. סקוט אחז בידו של נהג המזחלת.
"להתראות, מאט, ידידי הזקן. לגבי הזאב — אתה לא צריך לכתוב. אתה מבין, אני..."
"מה!" התפוצץ נהג המזחלת. "אתה לא מתכוון להגיד ש...?"
"בדיוק לזה אני מתכוון. הנה המטפחת שלך. אני אכתוב לך עליו."
מאט עצר באמצע הדרך במורד הכבש.
"הוא אף פעם לא יעמוד באקלים!" צעק בחזרה. "אלא אם כן תגזוז אותו במזג אוויר חם!"
הכבש נמשך פנימה, וה"אורורה" התרחקה מן הגדה. וידון סקוט נופף לפרידה אחרונה. אחר כך הסתובב ורכן מעל פנג הלבן, שעמד לצדו.
"עכשיו תנהם, לעזאזל, תנהם," אמר, כשטפח על הראש המגיב ושפשף את האוזניים שהשתטחו.