פנג הלבן ירד מספינת הקיטור בסן פרנסיסקו. הוא נחרד. עמוק בתוכו, מתחת לכל תהליך של חשיבה או מעשה של תודעה, הוא קישר כוח עם אלוהות. ומעולם לא נראו האנשים הלבנים אלים מופלאים כל כך כמו עכשיו, כשדרך על המדרכה החלקלקה של סן פרנסיסקו. בקתות העץ שהכיר הוחלפו בבניינים מתנשאים. הרחובות היו צפופים בסכנות — עגלות, קרונות, מכוניות; סוסים גדולים ומתאמצים מושכים משאות ענקיים; וקרונות כבל וחשמל מפלצתיים צופרים ומצלצלים באמצע, צווחים את איומם העיקש כדרכן של הלינקסים שהכיר ביערות הצפון.
כל זה היה גילוי של כוח. דרך כל זה, מאחורי כל זה, היה האדם, שולט ומכוון, מבטא את עצמו, כמו מקדם, בשליטתו על החומר. זה היה עצום, מהמם. פנג הלבן התמלא יראה. הפחד ישב עליו. כמו שבגוריותו נגרם לו להרגיש את קטנותו ואת חולשתו ביום שבו בא לראשונה מן הפרא אל הכפר של בונה אפור, כך עכשיו, בקומתו הבוגרת ובגאוות כוחו, נגרם לו להרגיש קטן וחלש. וכל כך הרבה אלים היו! הוא הסתחרר מהמונם. רעם הרחובות הלם באוזניו. הוא היה מבולבל מן השטף והתנועה העצומים והאינסופיים של הדברים. כמו שמעולם לא קודם, הרגיש את תלותו באדון האהבה, שאחרי עקביו הלך מקרוב, ובלי קשר למה שקרה, לא איבד אותו מעיניו לרגע.
אבל לפנג הלבן לא נועד יותר מחזיון בלהות של העיר — חוויה שהייתה כמו חלום רע, לא אמיתי ונורא, שרדף אותו זמן רב אחר כך בחלומותיו. האדון הכניס אותו לקרון מטען, כבול בפינה בין ערמות של תיבות ומזוודות. כאן משל אל גוץ ושרירי, ברעש רב, משליך תיבות וארגזים לכל עבר, גורר אותם פנימה דרך הדלת ומטיל אותם לערמות, או משליך אותם החוצה מן הדלת, מנפץ ומרעיש, אל אלים אחרים שחיכו להם.
וכאן, בתופת הכבודה הזאת, ננטש פנג הלבן בידי האדון. או לפחות פנג הלבן חשב שננטש, עד שהריח את שקי הבגדים מברזנט של האדון לצדו, והתחיל לשמור עליהם.
"הגיע הזמן שתבוא," נהם אל הקרון, שעה אחר כך, כשוידון סקוט הופיע בדלת. "הכלב הזה שלך לא נותן לי לגעת באצבע בדברים שלך."
פנג הלבן יצא מן הקרון. הוא נדהם. עיר הבלהות נעלמה. הקרון היה בשבילו לא יותר מחדר בבית, וכשנכנס אליו, העיר הייתה מסביבו. בינתיים העיר נעלמה. שאגתה כבר לא הרעישה באוזניו. לפניו הייתה ארץ מחייכת, שטופת שמש, עצלה בשלוותה. אבל היה לו זמן מועט להשתאות לשינוי. הוא קיבל אותו כמו שקיבל את כל מעשיהם ומופעיהם הבלתי מוסברים של האלים. זו הייתה דרכם.
כרכרה חיכתה. איש ואישה התקרבו אל האדון. זרועותיה של האישה נשלחו ולפתו את האדון סביב צווארו — מעשה עוין! ברגע הבא השתחרר וידון סקוט מן החיבוק ונאבק עם פנג הלבן, שהפך לשד נוהם ומשתולל.
"זה בסדר, אמא," אמר סקוט בזמן שהחזיק היטב בפנג הלבן והרגיע אותו. "הוא חשב שאת עומדת לפגוע בי, והוא לא היה מוכן לסבול את זה. זה בסדר. זה בסדר. הוא ילמד מהר מספיק."
"ובינתיים אולי יורשה לי לאהוב את בני כשהכלב שלו לא בסביבה," צחקה, אף שהייתה חיוורת וחלשה מן הבהלה.
היא הביטה בפנג הלבן, שנהם וסמר והביט בה ברשעות.
"הוא יצטרך ללמוד, והוא ילמד, בלי דחייה," אמר סקוט.
הוא דיבר בשקט אל פנג הלבן עד שהרגיע אותו, ואז נעשה קולו תקיף.
"ארצה, אדוני! ארצה!"
זה היה אחד הדברים שהאדון לימד אותו, ופנג הלבן ציית, אף ששכב בחוסר רצון ובזעף.
"עכשיו, אמא."
סקוט פתח לה את זרועותיו, אבל שמר את עיניו על פנג הלבן.
"ארצה!" הזהיר. "ארצה!"
פנג הלבן, סומר בשקט, כורע למחצה כשקם, שקע בחזרה וצפה במעשה העוין חוזר. אבל שום רע לא בא ממנו, וגם לא מן החיבוק של איש־האל הזר שבא אחריו. אחר כך הוכנסו שקי הבגדים לכרכרה, האלים הזרים ואדון האהבה עלו אחריהם, ופנג הלבן רדף, פעם רץ בדריכות מאחור, פעם סומר מול הסוסים הרצים ומזהיר אותם שהוא שם כדי לוודא ששום רע לא יאונה לאל שהם גוררים מהר כל כך על פני האדמה.
בתום רבע שעה, פנתה הכרכרה פנימה דרך שער אבן והמשיכה בין שורה כפולה של עצי אגוז מקומרים ושלובים זה בזה. משני הצדדים השתרעו מדשאות, ומרחבן הרחב נקטע פה ושם באלונים גדולים בעלי גפיים חסונות. במרחק הקרוב, בניגוד לירוק הצעיר של הדשא המטופח, נראו שדות חציר צרובי שמש בגוני חום וזהב; ומעבר להם היו הגבעות השחומות ומרעות הרמה. מראש המדשאה, על התפיחה הרכה הראשונה מעל מפלס העמק, השקיף הבית בעל המרפסת העמוקה והחלונות הרבים.
לפנג הלבן ניתנה הזדמנות מועטה לראות את כל זה. הכרכרה כמעט לא נכנסה לשטח, כשהתנפל עליו כלב רועים, בהיר עיניים, חד חוטם, נעלב בצדקנות וכועס. הכלב היה בינו לבין האדון, וחסם אותו. פנג הלבן לא נהם שום אזהרה, אבל שערו סמר כשעשה את הסתערותו השקטה והקטלנית. ההסתערות הזאת מעולם לא הושלמה. הוא עצר בפתאומיות מגושמת, ברגליים קדמיות נוקשות שבלמו את התנופה שלו, וכמעט התיישב על אחוריו, כה רצה להימנע ממגע עם הכלב שעמד לתקוף. זו הייתה נקבה, וחוק בני מינו הציב מחסום ביניהם. כדי שיתקוף אותה, היה נדרש לא פחות מהפרת האינסטינקט שלו.
אבל עם כלבת הרועים זה היה אחרת. כנקבה, לא היה בה אינסטינקט כזה. מצד שני, ככלבת רועים, הפחד האינסטינקטיבי שלה מן הפרא, ובמיוחד מן הזאב, היה חד במיוחד. פנג הלבן היה בעיניה זאב, השודד התורשתי שטרף את עדריה מן הזמן שבו הכבשים נרעו ונשמרו לראשונה בידי איזה אב קדמון עמום שלה. וכך, כשוויתר על הסתערותו עליה ובלם את עצמו כדי להימנע מן המגע, היא התנפלה עליו. הוא נהם בעל כורחו כשהרגיש את שיניה בכתפו, אבל מעבר לזה לא ניסה לפגוע בה. הוא נסוג, נוקשה רגליים ממבוכה, וניסה לעקוף אותה. הוא התחמק לכאן ולשם, ועיקל והסתובב, אבל ללא תועלת. היא נשארה תמיד בינו לבין הדרך שרצה ללכת בה.
"הנה, קולי!" קרא האיש הזר שבכרכרה.
וידון סקוט צחק.
"לא חשוב, אבא. זו משמעת טובה. פנג הלבן יצטרך ללמוד הרבה דברים, וטוב שיתחיל עכשיו. הוא יסתגל בסדר."
הכרכרה המשיכה בנסיעה, ועדיין חסמה קולי את דרכו של פנג הלבן. הוא ניסה להקדים אותה בכך שעזב את הדרך והקיף על פני המדשאה, אבל היא רצה במעגל הפנימי והקטן יותר, ותמיד הייתה שם, מולו, עם שתי שורות שיניה הבורקות. בחזרה הקיף, חצה את הדרך אל המדשאה השנייה, ושוב חסמה אותו.
הכרכרה נשאה את האדון הרחק. פנג הלבן קלט הצצות בה כשהיא נעלמת בין העצים. המצב היה נואש. הוא ניסה עוד מעגל. היא באה אחריו, רצה במהירות. ואז, לפתע, הוא הסתובב עליה. זה היה תרגיל הלחימה הישן שלו. כתף אל כתף, הכה בה ישירות. לא רק שהופלה. כה מהר רצה, שהתגלגלה הלאה, פעם על גבה, פעם על צדה, כשנאבקה לעצור, שורטת את החצץ ברגליה וצועקת בצווחנות את גאוותה הפגועה ואת עלבונה.
פנג הלבן לא חיכה. הדרך הייתה פנויה, וזה כל מה שרצה. היא רדפה אחריו, בלי לחדול מצעקותיה. עכשיו זה היה הקטע הישר, וכשהגיע לריצה אמיתית, פנג הלבן יכול היה ללמד אותה דבר או שניים. היא רצה בטירוף, בהיסטריה, מתאמצת עד הקצה, מפרסמת את המאמץ שעשתה בכל זינוק: וכל הזמן החליק ממנה פנג הלבן בחלקות, בשקט, בלי מאמץ, גולש כמו רוח רפאים על פני הקרקע.
כשעקף את הבית אל סככת הכניסה לכרכרות, נתקל בכרכרה. היא עצרה, והאדון ירד ממנה. ברגע הזה, כשהוא עדיין רץ במלוא המהירות, נעשה פנג הלבן מודע פתאום להתקפה מן הצד. זה היה כלב ציד צבאים שהסתער עליו. פנג הלבן ניסה להתייצב מולו. אבל הוא נע מהר מדי, והכלב היה קרוב מדי. הכלב הכה בו בצד; וכזו הייתה תנופתו קדימה ופתאומיות הדבר, שפנג הלבן הוטח אל הקרקע והתגלגל לגמרי. הוא יצא מן הסבך כמחזה של רשעות, אוזניו שטוחות לאחור, שפתיו מתפתלות, אפו מתקמט, שיניו נוקשות זו בזו כשהניבים מחטיאים בקושי את גרונו הרך של כלב הציד.
האדון רץ לשם, אבל היה רחוק מדי; וקולי היא שהצילה את חיי כלב הציד. לפני שפנג הלבן הספיק לזנק פנימה ולהנחית את המכה הקטלנית, ובדיוק כשעמד לזנק פנימה, הגיעה קולי. היא הוערמה ונוצחה בריצה, שלא לדבר על כך שהופלה בלי טקס בחצץ, ובואה היה כמו בואו של טורנדו — עשוי מכבוד פגוע, מזעם מוצדק, ומשנאה אינסטינקטיבית לשודד הזה מן הפרא. היא הכתה בפנג הלבן בזווית ישרה באמצע זינוקו, ושוב הופל מרגליו והתגלגל.
ברגע הבא הגיע האדון, ובידו האחת החזיק את פנג הלבן, בזמן שהאב קרא לכלבים להתרחק.
"תגידו, זו קבלת פנים חמה למדי בשביל זאב בודד ומסכן מן הארקטי," אמר האדון, בזמן שפנג הלבן נרגע תחת ידו המלטפת. "בכל חייו ידוע רק על פעם אחת שבה הוא נפל מרגליו, וכאן הוא התגלגל פעמיים בשלושים שניות."
הכרכרה נסעה משם, ואלים זרים אחרים הופיעו מתוך הבית. חלק מהם עמדו בכבוד במרחק; אבל שתיים מהם, נשים, ביצעו את המעשה העוין של לפיתת האדון סביב צווארו. אלא שפנג הלבן התחיל לסבול את המעשה הזה. נראה ששום רע לא בא ממנו, והקולות שהאלים השמיעו בהחלט לא היו מאיימים. גם האלים האלה עשו פניות לפנג הלבן, אבל הוא הרחיק אותם בנהמה, והאדון עשה כמוהו בדיבור פה. ברגעים כאלה נשען פנג הלבן קרוב אל רגלי האדון וקיבל טפיחות מרגיעות על ראשו.
כלב הציד, תחת הפקודה "דיק! שכב, אדוני!", עלה במדרגות ושכב בצד המרפסת, עדיין נוהם ושומר בזעף על הפולש. קולי נלקחה תחת חסותה של אחת מאלות־הנשים, שחיבקה את צווארה וליטפה ופינקה אותה; אבל קולי הייתה נבוכה ומודאגת מאוד, מייבבת וחסרת מנוחה, זועמת על הנוכחות המותרת של הזאב הזה ובטוחה שהאלים עושים טעות.
כל האלים התחילו לעלות במדרגות כדי להיכנס לבית. פנג הלבן הלך מקרוב בעקבות האדון. דיק, על המרפסת, נהם, ופנג הלבן, על המדרגות, סמר ונהם בחזרה.
"תכניסו את קולי פנימה ותשאירו את שניהם ליישב את זה בקרב," הציע אביו של סקוט. "אחרי זה הם יהיו חברים."
"ואז פנג הלבן, כדי להראות את ידידותו, יצטרך להיות האבל הראשי בהלוויה," צחק האדון.
סקוט הזקן הביט בחוסר אמון, קודם בפנג הלבן, אחר כך בדיק, ולבסוף בבנו.
"אתה מתכוון...?"
וידון הנהן בראשו. "אני מתכוון בדיוק לזה. יהיה לך דיק מת תוך דקה אחת — שתי דקות לכל היותר."
הוא פנה אל פנג הלבן. "בוא, זאב. אתה זה שתצטרך להיכנס פנימה."
פנג הלבן עלה ברגליים נוקשות במדרגות וחצה את המרפסת, זנבו זקוף בנוקשות, שומר את עיניו על דיק כדי להישמר מפני התקפת אגף, ובאותו זמן מוכן לכל גילוי פראי של הלא נודע שעלול להתנפל עליו מפנים הבית. אבל שום דבר מפחיד לא התנפל, וכשהגיע פנימה סייר בזהירות מסביב, מחפש אותו ולא מוצא. אז שכב ברטינת שביעות רצון לרגלי האדון, מתבונן בכל מה שקורה, מוכן תמיד לזנק על רגליו ולהילחם על חייו באימים שהרגיש שבוודאי אורבים מתחת לגג המלכודת של המשכן.