פנג הלבן לא רק היה סתגלן מטבעו, אלא שגם נדד הרבה, וידע את משמעותה ואת נחיצותה של הסתגלות. כאן, בסיירה ויסטה, שהיה שמה של אחוזת השופט סקוט, התחיל פנג הלבן מהר להרגיש בבית. לא היו לו עוד צרות רציניות עם הכלבים. הם ידעו יותר ממנו על דרכי האלים של הדרום, ובעיניהם הוא הוכשר כשליווה את האלים לתוך הבית. זאב ככל שהיה, וחסר תקדים ככל שהיה הדבר, האלים אישרו את נוכחותו, והם, כלבי האלים, יכלו רק להכיר באישור הזה.
דיק, בעל כורחו, נאלץ לעבור תחילה כמה טקסים נוקשים, ואחרי זה קיבל בשלווה את פנג הלבן כתוספת לנחלה. אילו היה הדבר תלוי בדיק, הם היו חברים טובים; אבל פנג הלבן סלד מידידות. כל מה שביקש מכלבים אחרים היה שיעזבו אותו לנפשו. כל חייו התרחק מבני מינו, והוא עדיין רצה להתרחק. הפניות של דיק הטרידו אותו, לכן הרחיק את דיק בנהמה. בצפון למד את הלקח שעליו לעזוב לנפשם את כלבי האדון, והוא לא שכח את הלקח הזה עכשיו. אבל הוא התעקש על פרטיותו ועל התבודדותו, והתעלם מדיק ביסודיות כזאת, עד שהיצור טוב הלב הזה ויתר עליו לבסוף ובקושי התעניין בו כמו בעמוד הקשירה ליד האורווה.
לא כך עם קולי. אף שקיבלה אותו כי זו הייתה מצוות האלים, זו לא הייתה סיבה שתניח לו לנפשו. ארוג בהוויתה היה הזיכרון של אינספור פשעים שהוא ובני מינו ביצעו נגד אבותיה. לא ביום ולא בדור נשכחים דירי הצאן שנבזזו. כל זה היה לה דרבן, שדקר אותה לנקמה. היא לא יכלה להתריס בפני האלים שהתירו אותו, אבל זה לא מנע ממנה למרר את חייו בדרכים קטנוניות. ריב, עתיק יומין, היה ביניהם, והיא, מצדה, תדאג שיזכירו לו אותו.
לכן ניצלה קולי את מינה כדי להציק לפנג הלבן ולהתעלל בו. האינסטינקט שלו לא הרשה לו לתקוף אותה, בעוד עקשנותה לא הרשתה לו להתעלם ממנה. כשהסתערה עליו, הפנה אל שיניה החדות את כתפו המוגנת בפרווה והלך משם ברגליים נוקשות ובהדר. כשלחצה עליו חזק מדי, נאלץ להסתובב במעגל, כתפו מוצגת לה, ראשו מופנה ממנה, ועל פניו ובעיניו הבעה סבלנית ומשועממת. לפעמים, עם זאת, נשיכה באחוריו זירזה את נסיגתו ועשתה אותה הכול מלבד מלאת הדר. אבל ככלל הצליח לשמור על כבוד שהיה כמעט חגיגיות. הוא התעלם מקיומה בכל פעם שהיה אפשר, והקפיד להתרחק מדרכה. כשראה או שמע אותה באה, קם והלך משם.
היה הרבה בעניינים אחרים שפנג הלבן היה צריך ללמוד. החיים בצפון היו הפשטות עצמה בהשוואה לעניינים המסובכים של סיירה ויסטה. ראשית, היה עליו ללמוד את משפחת האדון. במובן מסוים הוא היה מוכן לעשות זאת. כמו שמיט־סה וקלו־קוץ' היו שייכים לבונה אפור, חולקים את מזונו, את אשו ואת שמיכותיו, כך עכשיו, בסיירה ויסטה, היו שייכים לאדון האהבה כל דיירי הבית.
אבל בעניין הזה היה הבדל, והבדלים רבים. סיירה ויסטה הייתה עניין רחב בהרבה מן האוהל של בונה אפור. היו אנשים רבים שצריך היה להתחשב בהם. היה השופט סקוט, והייתה אשתו. היו שתי אחיותיו של האדון, בת' ומרי. הייתה אשתו, אליס, ואחר כך היו ילדיו, וידון ומוד, פעוטות בני ארבע ושש. לא הייתה שום דרך שמישהו יספר לו על כל האנשים האלה, ועל קשרי דם וקרבה הוא לא ידע דבר וחצי דבר ולעולם לא יהיה מסוגל לדעת. ובכל זאת הוא הבין מהר שכולם שייכים לאדון. אחר כך, בהתבוננות, בכל פעם שניתנה ההזדמנות, בלימוד של מעשה, דיבור, ואפילו נימות הקול, למד לאט את מידת הקרבה ואת מידת החסד שהם נהנו מהן אצל האדון. ולפי אמת המידה הזאת שבירר, התייחס אליהם פנג הלבן בהתאם. מה שהיה בעל ערך לאדון, הוא העריך; מה שהיה יקר לאדון, יש לנצור בידי פנג הלבן ולשמור עליו בקפידה.
כך היה עם שני הילדים. כל חייו לא אהב ילדים. הוא שנא את ידיהם ופחד מהן. השיעורים שלמד על עריצותם ואכזריותם בימי הכפרים האינדיאנים לא היו רכים. כשוידון ומוד התקרבו אליו לראשונה, הוא נהם באזהרה ונראה רשע. סטירה מן האדון ומילה חדה הכריחו אותו אז להרשות את ליטופיהם, אף שרטן ורטן תחת ידיהם הזעירות, ובנהמה לא היה צליל של זמזום. מאוחר יותר הבחין שהילד והילדה יקרי ערך מאוד בעיני האדון. מאז לא היה צורך בשום סטירה ובשום מילה חדה לפני שיכלו לטפוח עליו.
ובכל זאת פנג הלבן מעולם לא היה מפגין חיבה בשפע. הוא נכנע לילדי האדון בחן מאולץ אבל כן, וסבל את שובבותם כמו שסובלים ניתוח כואב. כשלא יכול היה לסבול עוד, היה קם והולך מהם בנחישות. אבל כעבור זמן, למד אפילו לחבב את הילדים. ועדיין לא היה מפגין. הוא לא ניגש אליהם. מצד שני, במקום ללכת משם למראם, הוא חיכה שיבואו אליו. ועוד מאוחר יותר הבחינו שאור מרוצה נכנס לעיניו כשראה אותם מתקרבים, ושהוא מביט אחריהם במראה של צער סקרן כשעזבו אותו לשעשועים אחרים.
כל זה היה עניין של התפתחות, ולקח זמן. הבא בהערכתו, אחרי הילדים, היה השופט סקוט. היו לכך, אולי, שתי סיבות. ראשית, הוא היה כנראה רכוש יקר ערך של האדון, ושנית, הוא לא היה מפגין. פנג הלבן אהב לשכב לרגליו במרפסת הרחבה כשקרא את העיתון, ומדי פעם זיכה את פנג הלבן במבט או במילה — אותות לא מטרידים לכך שהכיר בנוכחותו ובקיומו של פנג הלבן. אבל זה היה רק כשהאדון לא היה בסביבה. כשהאדון הופיע, כל שאר היצורים חדלו להתקיים, עד כמה שזה נגע לפנג הלבן.
פנג הלבן הרשה לכל בני המשפחה ללטף אותו ולהרבות בו; אבל הוא מעולם לא נתן להם את מה שנתן לאדון. שום ליטוף שלהם לא יכול היה להכניס את זמזום האהבה לגרונו, וככל שניסו, הם מעולם לא הצליחו לשכנע אותו להתרפק עליהם. את הביטוי הזה של התמסרות וכניעה, של אמון מוחלט, שמר לאדון בלבד. למעשה, הוא מעולם לא ראה את בני המשפחה באור אחר מאשר כרכושו של אדון האהבה.
כמו כן, פנג הלבן למד מוקדם להבחין בין המשפחה לבין משרתי הבית. האחרונים פחדו ממנו, בעוד הוא רק נמנע מלתקוף אותם. זה כי ראה בהם גם כן רכוש של האדון. בין פנג הלבן לבינם התקיימה נייטרליות ולא יותר. הם בישלו לאדון ושטפו את הכלים ועשו דברים אחרים בדיוק כמו שמאט עשה שם למעלה בקלונדייק. הם היו, בקיצור, אביזרים של משק הבית.
מחוץ לבית היה עוד יותר שפנג הלבן היה צריך ללמוד. נחלתו של האדון הייתה רחבה ומסובכת, ובכל זאת היו לה גבולות ותחומים. האדמה עצמה נגמרה בכביש המחוזי. בחוץ הייתה הנחלה המשותפת של כל האלים — הדרכים והרחובות. אחר כך, בתוך גדרות אחרות, היו הנחלות המיוחדות של אלים אחרים. אינספור חוקים שלטו בכל הדברים האלה וקבעו את ההתנהגות; ובכל זאת הוא לא ידע את שפת האלים, ולא הייתה לו שום דרך ללמוד מלבד הניסיון. הוא ציית לדחפיו הטבעיים עד שהביאו אותו להתנגש באיזה חוק. כשזה קרה כמה פעמים, למד את החוק ומאז שמר עליו.
אבל החזקה ביותר בחינוכו הייתה הסטירה של יד האדון, הנזיפה של קול האדון. בגלל אהבתו הגדולה מאוד של פנג הלבן, סטירה מן האדון הכאיבה לו הרבה יותר מכל מכות שבונה אפור או ביוטי סמית' נתנו לו אי פעם. הם הכאיבו רק לבשרו; מתחת לבשר עוד השתוללה הרוח, נהדרת ובלתי מנוצחת. אבל אצל האדון הסטירה הייתה תמיד קלה מדי מכדי להכאיב לבשר. ובכל זאת היא חדרה עמוק יותר. היא הייתה ביטוי לאי־שביעות רצונו של האדון, ורוחו של פנג הלבן נבלה תחתיה.
למעשה, הסטירה ניתנה לעיתים רחוקות. קולו של האדון הספיק. בעזרתו ידע פנג הלבן אם עשה נכון או לא. בעזרתו כיוונן את התנהגותו והתאים את מעשיו. זה היה המצפן שבו ניווט ולמד למפות את הנימוסים של ארץ חדשה ושל חיים חדשים.
בצפון, החיה המבויתת היחידה הייתה הכלב. כל החיות האחרות חיו בפרא, והיו, כשלא היו אדירות מדי, שלל מותר לכל כלב. כל ימיו חיפש פנג הלבן מזון בין הדברים החיים. לא עלה בדעתו שבדרום זה אחרת. אבל את זה עמד ללמוד מוקדם בתקופת מגוריו בעמק סנטה קלרה. כשהסתובב בנחת סביב פינת הבית בבוקר המוקדם, נתקל בתרנגולת שברחה מחצר העופות. הדחף הטבעי של פנג הלבן היה לאכול אותה. כמה זינוקים, הבזק של שיניים וקרקור מבוהל, והוא גרף לעצמו את העוף ההרפתקן. היא גדלה בחווה, הייתה שמנה ורכה; ופנג הלבן ליקק את שפתיו והחליט שמזון כזה טוב.
מאוחר יותר באותו יום, נתקל במקרה בעוד תרנגולת תועה ליד האורוות. אחד מן הסייסים רץ להציל. הוא לא הכיר את גזעו של פנג הלבן, לכן לקח כנשק שוט קל של כרכרה. בהצלפה הראשונה של השוט, עזב פנג הלבן את התרנגולת לטובת האיש. אלה אולי הייתה עוצרת את פנג הלבן, אבל לא שוט. בשקט, בלי להירתע, ספג הצלפה שנייה בהסתערותו קדימה, וכשזינק אל הגרון צעק הסייס, "אלוהים!" ונסוג בתנודות. הוא הפיל את השוט והגן על גרונו בזרועותיו. כתוצאה מכך נקרעה אמת ידו עד העצם.
האיש נבהל מאוד. לא כל כך הפראות של פנג הלבן אלא שתיקתו היא שערערה את הסייס. עדיין מגן על גרונו ועל פניו בזרועו הקרועה והמדממת, ניסה לסגת אל האסם. והיה לו קשה אלמלא הופיעה קולי בזירה. כמו שהצילה את חייו של דיק, כך הצילה עכשיו את חייו של הסייס. היא הסתערה על פנג הלבן בזעם מטורף. היא צדקה. היא ידעה טוב יותר מן האלים המגששים. כל חשדותיה הוצדקו. הנה השודד העתיק חוזר לתעלוליו הישנים.
הסייס נמלט אל האורוות, ופנג הלבן נסוג מפני שיניה המרושעות של קולי, או הציג להן את כתפו והסתובב סחור סחור. אבל קולי לא ויתרה, כמנהגה, אחרי פרק זמן הגון של ייסור. להפך, היא נעשתה נרגשת וכועסת יותר בכל רגע, עד שבסוף השליך פנג הלבן את כבודו לרוח וברח ממנה בגלוי על פני השדות.
"הוא ילמד לעזוב תרנגולות לנפשן," אמר האדון. "אבל אני לא יכול לתת לו את השיעור עד שאתפוס אותו בשעת מעשה."
שני לילות אחר כך בא המעשה, אבל בקנה מידה נדיב יותר ממה שהאדון צפה. פנג הלבן התבונן מקרוב בחצרות העופות ובהרגלי התרנגולות. בלילה, אחרי שעלו למוטות הלינה, טיפס לראש ערמת עצים שזה עתה הובאה. משם הגיע לגג לול, עבר על פני רכס הגג וקפץ אל הקרקע בפנים. רגע אחר כך היה בתוך הלול, והטבח התחיל.
בבוקר, כשהאדון יצא אל המרפסת, קידמו את עיניו חמישים תרנגולות לגהורן לבנות, שהסייס השכיב בשורה. הוא שרק לעצמו, חרישית, קודם בהפתעה, ואז, בסוף, בהתפעלות. את עיניו קידם גם פנג הלבן, אבל על האחרון לא היו שום סימנים של בושה או אשמה. הוא נשא את עצמו בגאווה, כאילו, באמת ובתמים, ביצע מעשה ראוי לשבח ולזכות. לא הייתה בו שום מודעות לחטא. שפתי האדון התהדקו כשעמד מול המשימה הלא נעימה. אחר כך דיבר בחומרה אל העבריין שלא ידע דבר, ובקולו לא היה דבר מלבד זעם של אל. כמו כן, החזיק את אפו של פנג הלבן מטה אל התרנגולות ההרוגות, ובאותו זמן סטר לו כהלכה.
פנג הלבן מעולם לא פשט שוב על לול. זה היה נגד החוק, והוא למד אותו. אחר כך לקח אותו האדון לחצרות העופות. הדחף הטבעי של פנג הלבן, כשראה את המזון החי מפרפר סביבו וממש מתחת לאפו, היה לזנק עליו. הוא ציית לדחף, אבל נעצר בקול האדון. הם המשיכו בחצרות חצי שעה. שוב ושוב גאה הדחף בפנג הלבן, ובכל פעם, כשנכנע לו, נעצר בקול האדון. כך למד את החוק, ועוד לפני שעזב את נחלת התרנגולות, למד להתעלם מקיומן.
"אי אפשר לרפא הורג תרנגולות." השופט סקוט הניע את ראשו בעצב ליד שולחן ארוחת הצהריים, כשבנו סיפר על השיעור שנתן לפנג הלבן. "ברגע שיש להם ההרגל וטעם הדם..." שוב הניע את ראשו בעצב.
אבל וידון סקוט לא הסכים עם אביו. "אני אגיד לך מה אני אעשה," קרא תיגר לבסוף. "אני אנעל את פנג הלבן עם התרנגולות כל אחר הצהריים."
"אבל תחשוב על התרנגולות," התנגד השופט.
"ויתר על כן," המשיך הבן, "על כל תרנגולת שהוא יהרוג, אני אשלם לך דולר אחד במטבע זהב של הממלכה."
"אבל צריך להטיל קנס גם על אבא," התערבה בת'.
אחותה תמכה בה, ומקהלה של הסכמה עלתה מסביב לשולחן. השופט סקוט הניע את ראשו בהסכמה.
"בסדר." וידון סקוט הרהר לרגע. "ואם, בסוף אחר הצהריים, פנג הלבן לא פגע אף בתרנגולת אחת, על כל עשר דקות מן הזמן שבילה בחצר, תצטרך להגיד לו, ברצינות ובכובד ראש, בדיוק כאילו אתה יושב על כס השיפוט ופוסק דין בחגיגיות, 'פנג הלבן, אתה חכם יותר ממה שחשבתי.'"
ממקומות תצפית נסתרים צפתה המשפחה במופע. אבל הוא היה כישלון. נעול בחצר ונטוש שם בידי האדון, שכב פנג הלבן והלך לישון. פעם אחת קם וניגש אל השוקת לשתות מים. מן התרנגולות התעלם בשלווה. מבחינתו הן לא היו קיימות. בשעה ארבע ביצע קפיצה בריצה, הגיע לגג הלול וזינק אל הקרקע בחוץ, ומשם פסע בנחת וברצינות אל הבית. הוא למד את החוק. ועל המרפסת, מול המשפחה המשועשעת, אמר השופט סקוט, פנים אל פנים עם פנג הלבן, לאט ובחגיגיות, שש־עשרה פעמים, "פנג הלבן, אתה חכם יותר ממה שחשבתי."
אבל ריבוי החוקים הוא שבלבל את פנג הלבן ולא פעם הביא אותו לידי קלון. היה עליו ללמוד שאסור לו לגעת בתרנגולות השייכות לאלים אחרים. אחר כך היו חתולים, וארנבות, ותרנגולי הודו; את כל אלה היה עליו לעזוב לנפשם. למעשה, כשלמד רק חלק מן החוק, התרשמותו הייתה שעליו לעזוב לנפשם את כל הדברים החיים. בחוץ, במרעה האחורי, יכול היה שליו לפרפר ולהתרומם מתחת לאפו בלי פגע. מתוח כולו ורועד מלהיטות ומתשוקה, שלט באינסטינקט שלו ועמד דומם. הוא ציית לרצון האלים.
ואז, יום אחד, שוב בחוץ במרעה האחורי, ראה את דיק מבריח ארנבת קוצנית ורודף אחריה. האדון עצמו הביט ולא התערב. לא זו אף זו, הוא עודד את פנג הלבן להצטרף למרדף. וכך למד שאין איסור על ארנבות. בסוף פיענח את החוק המלא. בינו לבין כל החיות המבויתות אסור שתהיה שום איבה. אם לא ידידות, לפחות נייטרליות חייבת לשרור. אבל החיות האחרות — הסנאים, והשליו, וארנבות הזנב הכותנתי, היו יצורי הפרא שמעולם לא נשבעו אמונים לאדם. הם היו טרף מותר לכל כלב. רק על המבויתים הגנו האלים, ובין המבויתים לא הותר מאבק קטלני. לאלים היה כוח החיים והמוות על נתיניהם, והאלים קינאו בכוחם.
החיים היו מסובכים בעמק סנטה קלרה אחרי הפשטות של הצפון. והדבר העיקרי שנדרש בסבך הציוויליזציה הזה היה שליטה, ריסון — איזון עצמי עדין כמו רפרוף כנפי קורי עכביש ובאותו זמן נוקשה כמו פלדה. לחיים היו אלף פנים, ופנג הלבן מצא שעליו לפגוש את כולן — כך, כשהלך לעיר, לסן חוזה, רץ מאחורי הכרכרה או מסתובב ברחובות כשהכרכרה עצרה. החיים זרמו על פניו, עמוקים ורחבים ומגוונים, פוגעים ללא הרף בחושיו, דורשים ממנו הסתגלויות והתאמות מיידיות ואינסופיות, וכופים עליו, כמעט תמיד, לדכא את דחפיו הטבעיים.
היו קצביות שבהן תלה בשר בהישג יד. בבשר הזה אסור היה לו לגעת. היו חתולים בבתים שהאדון ביקר בהם שיש לעזוב אותם לנפשם. והיו כלבים בכל מקום שנהמו עליו ושאסור לו לתקוף אותם. ואז, על המדרכות הצפופות היו אנשים לאין ספור שמשך את תשומת לבם. הם היו עוצרים ומביטים בו, מצביעים עליו זה לזה, בוחנים אותו, מדברים עליו, והגרוע מכול, טופחים עליו. ואת המגעים המסוכנים האלה מכל הידיים הזרות האלה עליו לסבול. ובכל זאת את הסבל הזה השיג. יתר על כן, הוא התגבר על הגמלוניות והמבוכה. בדרך נעלה קיבל את תשומת הלב של המוני האלים הזרים. בהתנשאות קיבל את התנשאותם. מצד שני, היה בו משהו שמנע קרבה יתרה. הם טפחו על ראשו והמשיכו הלאה, מרוצים ושבעי רצון מתעוזתם.
אבל לא הכול היה קל לפנג הלבן. כשרץ מאחורי הכרכרה בפאתי סן חוזה, נתקל בכמה נערים קטנים שנהגו להשליך עליו אבנים. ובכל זאת ידע שאסור לו לרדוף אחריהם ולהפיל אותם. כאן נאלץ להפר את אינסטינקט השרידות שלו, והפר אותו, כי הוא נעשה מבוית והכשיר את עצמו לציוויליזציה.
אף על פי כן, פנג הלבן לא היה מרוצה לגמרי מן ההסדר. לא היו לו רעיונות מופשטים על צדק ועל משחק הוגן. אבל יש תחושה מסוימת של יושר ששוכנת בחיים, והתחושה הזאת שבו היא שהתרעמה על העוול שבכך שלא הורשה לו להתגונן מפני זורקי האבנים. הוא שכח שבברית שכרת עם האלים הם התחייבו לדאוג לו ולהגן עליו. אבל יום אחד זינק האדון מן הכרכרה, שוט בידו, והלקה את זורקי האבנים. אחרי זה הם לא זרקו עוד אבנים, ופנג הלבן הבין והיה מרוצה.
עוד חוויה אחת בעלת אופי דומה הייתה לו. בדרך לעיר, ליד המסבאה בצומת הדרכים, הסתובבו שלושה כלבים שנהגו להסתער עליו כשעבר. מאחר שהכיר את שיטת הלחימה הקטלנית שלו, לא חדל האדון להחדיר בפנג הלבן את החוק שאסור לו להילחם. כתוצאה מכך, אחרי שלמד היטב את השיעור, היה לפנג הלבן קשה בכל פעם שעבר ליד המסבאה שבצומת. אחרי ההסתערות הראשונה, בכל פעם, נהמתו החזיקה את שלושת הכלבים במרחק, אבל הם השתרכו מאחוריו, מייללים ומתקוטטים ומעליבים אותו. זה נמשך זמן מה. האנשים במסבאה אפילו דחקו בכלבים לתקוף את פנג הלבן. יום אחד שיסו בו את הכלבים בגלוי. האדון עצר את הכרכרה.
"קדימה, אליהם," אמר לפנג הלבן.
אבל פנג הלבן לא יכול היה להאמין. הוא הביט באדון, והוא הביט בכלבים. אחר כך הביט שוב בלהיטות ובשאלה באדון.
האדון הנהן בראשו. "לך אליהם, ידידי הזקן. תאכל אותם."
פנג הלבן לא היסס עוד. הוא הסתובב וזינק בשקט אל בין אויביו. שלושתם עמדו מולו. היו נהמות ורטינות גדולות, נקישת שיניים ומערבולת של גופים. אבק הדרך עלה בענן והסתיר את הקרב. אבל בתום כמה דקות נאבקו שני כלבים בעפר והשלישי היה במנוסה מלאה. הוא קפץ מעל תעלה, עבר דרך גדר מוטות, ונמלט על פני שדה. פנג הלבן בא אחריו, מחליק על פני הקרקע בדרך הזאבים ובמהירות הזאבים, מהר ובלי רעש, ובמרכז השדה הפיל והרג את הכלב.
עם ההריגה המשולשת הזאת פסקו עיקר צרותיו עם כלבים. השמועה עברה במעלה העמק ובמורדו, ואנשים דאגו שכלביהם לא יטרידו את הזאב הלוחם.