החודשים באו והלכו. היה הרבה מזון ולא הייתה עבודה בדרום, ופנג הלבן חי שמן ומשגשג ומאושר. לא רק בדרום הגיאוגרפי היה, כי הוא היה בדרום של החיים. טוב הלב האנושי היה כמו שמש שזורחת עליו, והוא פרח כמו פרח שנשתל באדמה טובה.
ובכל זאת נשאר איכשהו שונה מכלבים אחרים. הוא הכיר את החוק אפילו טוב יותר מן הכלבים שלא הכירו חיים אחרים, ושמר על החוק בקפדנות רבה יותר; אבל עדיין היה בו רמז של פראות אורבת, כאילו הפרא עוד השתהה בו והזאב שבו רק ישן.
הוא מעולם לא התיידד עם כלבים אחרים. בודד חי, ככל שהדבר נגע לבני מינו, ובודד ימשיך לחיות. בגוריותו, תחת הרדיפה של ליפ־ליפ ולהקת הגורים, ובימי קרבותיו עם ביוטי סמית', רכש סלידה קבועה מכלבים. המהלך הטבעי של חייו הוסט, וכשנרתע מבני מינו, נצמד אל האדם.
חוץ מזה, כל כלבי הדרום הביטו בו בחשדנות. הוא עורר בהם את הפחד האינסטינקטיבי שלהם מן הפרא, והם קיבלו אותו תמיד בנהמה ורטינה ושנאה לוחמנית. הוא, מצד שני, למד שאין צורך להשתמש בשיניו נגדם. ניביו החשופים ושפתיו המתפתלות היו יעילים תמיד, וכמעט אף פעם לא החטיאו לשלוח כלב מסתער ושואג בחזרה על אחוריו.
אבל היה ניסיון אחד בחייו של פנג הלבן — קולי. היא מעולם לא נתנה לו רגע של שקט. היא לא הייתה צייתנית לחוק כמוהו. היא התריסה נגד כל מאמצי האדון לגרום לה להתיידד עם פנג הלבן. תמיד צלצלה באוזניו נהמתה החדה והעצבנית. היא מעולם לא סלחה לו על פרשת הריגת התרנגולות, והתעקשה בעקביות על האמונה שכוונותיו רעות. היא מצאה אותו אשם לפני המעשה, והתייחסה אליו בהתאם. היא נעשתה לו מטרד, כמו שוטר שעוקב אחריו סביב האורווה והכלבים, ואם רק העיף מבט סקרן ביונה או בתרנגולת, פורצת בקריאה של עלבון וזעם. הדרך האהובה עליו להתעלם ממנה הייתה לשכב, ראשו על כפותיו הקדמיות, ולהעמיד פנים שהוא ישן. זה תמיד הדהים אותה והשתיק אותה.
מלבד קולי, הכול היה טוב עם פנג הלבן. הוא למד שליטה ואיזון, והוא הכיר את החוק. הוא השיג יישוב דעת, ושלווה, וסובלנות פילוסופית. הוא כבר לא חי בסביבה עוינת. סכנה וכאב ומוות לא ארבו בכל מקום סביבו. עם הזמן דהה הלא נודע, כדבר של אימה ואיום הקרב תמיד. החיים היו רכים וקלים. הם זרמו בחלקות, ולא פחד ולא אויב ארבו בדרך.
הוא התגעגע לשלג בלי להיות מודע לכך. "קיץ ארוך מדי," הייתה מחשבתו אילו חשב על כך; כפי שהיה, הוא רק התגעגע לשלג בדרך עמומה ותת־מודעת. באותו אופן, במיוחד בחום הקיץ כשסבל מן השמש, חווה כיסופים קלושים לצפון. השפעתם היחידה עליו, עם זאת, הייתה שעשו אותו לא שקט וחסר מנוחה בלי שידע מה העניין.
פנג הלבן מעולם לא היה מפגין במיוחד. מלבד ההתרפקות שלו והוספת צליל זמזום לנהמת האהבה שלו, לא הייתה לו דרך להביע את אהבתו. ובכל זאת ניתן לו לגלות דרך שלישית. הוא תמיד היה רגיש לצחוק האלים. הצחוק השפיע עליו בטירוף, הפך אותו למשתולל מזעם. אבל לא היה בו לכעוס על אדון האהבה, וכשהאל הזה בחר לצחוק עליו בדרך טובת לב ומקנטרת, הוא היה אובד עצות. הוא יכול היה להרגיש את הדקירה והצריבה של הכעס הישן כשניסה לעלות בו, אבל הכעס נאבק נגד האהבה. הוא לא יכול היה לכעוס; ובכל זאת היה עליו לעשות משהו. בהתחלה היה מכובד, והאדון צחק חזק יותר. אחר כך ניסה להיות מכובד יותר, והאדון צחק חזק מקודם. בסוף, האדון הוציא אותו בצחוק מכבודו. לסתותיו נפשקו מעט, שפתיו התרוממו קצת, והבעה מבודחת, שהייתה יותר אהבה מהומור, נכנסה לעיניו. הוא למד לצחוק.
באותו אופן למד להשתולל עם האדון, להיות מופל ומגולגל, ולהיות קורבן של אינספור תעלולים גסים. בתמורה העמיד פני כעס, סומר ונוהם בפראות, ומקיש את שיניו זו בזו בנשיכות שהיה להן כל המראה של כוונה קטלנית. אבל הוא מעולם לא שכח את עצמו. הנשיכות האלה תמיד ניתנו באוויר הריק. בסוף השתוללות כזאת, כשהמכה והסטירה והנשיכה והנהמה היו מהירות וסוערות, היו נפסקים בבת אחת ועומדים כמה מטרים זה מזה, מביטים זה בזה בזעם. ואז, באותה פתאומיות, כמו השמש העולה על ים סוער, היו מתחילים לצחוק. זה תמיד הגיע לשיאו כשזרועות האדון עטפו את צווארו וכתפיו של פנג הלבן בזמן שהאחרון זמזם ונהם את שיר האהבה שלו.
אבל אף אחד אחר לא השתולל אף פעם עם פנג הלבן. הוא לא הרשה זאת. הוא עמד על כבודו, וכשניסו, נהמת האזהרה שלו ורעמתו הסומרת היו הכול מלבד משחקיות. העובדה שהרשה לאדון את החירויות האלה לא הייתה סיבה שיהיה כלב פשוט, אוהב פה ואוהב שם, רכושו של כל אחד בשביל השתוללות ובילוי. הוא אהב בלב שלם וסירב לזלזל בעצמו או באהבתו.
האדון יצא הרבה לרכיבה על סוס, וללוות אותו הייתה אחת החובות העיקריות של פנג הלבן בחיים. בצפון הוכיח את נאמנותו בעמל ברתמה; אבל לא היו מזחלות בדרום, וגם כלבים לא נשאו משאות על גבם. לכן הביע נאמנות בדרך החדשה, בריצה עם סוסו של האדון. היום הארוך ביותר מעולם לא התיש את פנג הלבן. שלו היה הילוך הזאב, חלק, בלתי נלאה ונטול מאמץ, ובסוף שמונים קילומטרים היה מגיע בעליזות לפני הסוס.
בקשר לרכיבה, השיג פנג הלבן עוד דרך ביטוי אחת — מופלאה בכך שעשה זאת רק פעמיים בכל חייו. הפעם הראשונה קרתה כשהאדון ניסה ללמד סוס גזעי נמרץ את השיטה של פתיחת שערים וסגירתם בלי שהרוכב יירד. שוב ושוב, פעמים רבות, הביא את הסוס אל השער במאמץ לסגור אותו, ובכל פעם נבהל הסוס ונסוג וזינק משם. הוא נעשה עצבני ונרגש יותר בכל רגע. כשהזדקף על רגליו האחוריות, דרבן אותו האדון וגרם לו להוריד את רגליו הקדמיות בחזרה לאדמה, ואז התחיל לבעוט ברגליו האחוריות. פנג הלבן צפה במופע בדאגה גוברת עד שלא יכול היה להתאפק עוד, ואז זינק לפני הסוס ונבח בפראות ובאזהרה.
אף שניסה לנבוח פעמים רבות אחר כך, והאדון עודד אותו, הוא הצליח רק פעם אחת, וזה לא היה בנוכחות האדון. דהירה על פני המרעה, ארנבת קוצנית שקפצה לפתע מתחת לרגלי הסוס, סטייה אלימה, מעידה, נפילה ארצה, ורגל שבורה לאדון, היו הסיבה לכך. פנג הלבן זינק בזעם אל גרונו של הסוס האשם, אבל נעצר בקול האדון.
"הביתה! לך הביתה!" ציווה האדון כשבירר את פציעתו.
פנג הלבן לא נטה לנטוש אותו. האדון חשב לכתוב פתק, אבל חיפש לשווא בכיסיו עיפרון ונייר. שוב ציווה על פנג הלבן ללכת הביתה.
האחרון הביט בו בערגה, התחיל ללכת, ואז חזר וייבב בשקט. האדון דיבר אליו בעדינות אבל ברצינות, והוא זקר את אוזניו, והקשיב בריכוז מייסר.
"זה בסדר, ידידי הזקן, אתה פשוט תרוץ הביתה," נמשך הדיבור. "לך הביתה ותספר להם מה קרה לי. הביתה איתך, זאב. לך הביתה!"
פנג הלבן ידע את משמעות המילה "הביתה", ואף שלא הבין את שאר שפת האדון, ידע שרצונו הוא שילך הביתה. הוא הסתובב ופסע משם בחוסר רצון. אחר כך עצר, מהסס, והביט לאחור מעבר לכתפו.
"הביתה!" באה הפקודה החדה, והפעם ציית.
המשפחה הייתה על המרפסת, נהנית מקרירות אחר הצהריים, כשפנג הלבן הגיע. הוא נכנס ביניהם, מתנשף, מכוסה אבק.
"וידון חזר," הודיעה אמו של וידון.
הילדים קיבלו את פנג הלבן בקריאות שמחה ורצו לקראתו. הוא נמנע מהם ועבר לאורך המרפסת, אבל הם לכדו אותו בין כיסא נדנדה למעקה. הוא נהם וניסה לעבור על פניהם. אמם הביטה בחשש לכיוונם.
"אני מודה, הוא מעורר בי עצבנות ליד הילדים," אמרה. "אני חוששת שיום אחד הוא יתנפל עליהם במפתיע."
נוהם בפראות, זינק פנג הלבן מן הפינה, והפיל את הילד ואת הילדה. האם קראה להם אליה וניחמה אותם, ואמרה להם לא להטריד את פנג הלבן.
"זאב הוא זאב!" העיר השופט סקוט. "אי אפשר לסמוך עליו."
"אבל הוא לא כולו זאב," התערבה בת', שהגנה על אחיה בהיעדרו.
"יש לך רק את דעתו של וידון בעניין הזה," השיב השופט. "הוא רק משער שיש בפנג הלבן קצת דם של כלב; אבל כמו שהוא עצמו יגיד לך, הוא לא יודע על זה דבר. ובאשר למראהו—"
הוא לא סיים את המשפט. פנג הלבן עמד לפניו, נוהם בפראות.
"לך מכאן! שכב, אדוני!" ציווה השופט סקוט.
פנג הלבן פנה אל אשתו של אדון האהבה. היא צרחה מבהלה כשתפס את שמלתה בשיניו ומשך בה עד שהבד הדק נקרע. בשלב זה כבר נעשה מרכז העניין.
הוא חדל מנהמתו ועמד, ראשו מורם, מביט בפניהם. גרונו פעל בעוויתות, אבל לא השמיע קול, בעוד הוא נאבק בכל גופו, מתעוות במאמץ להיפטר מן המשהו שאין לתקשר אותו, שהתאמץ לצאת בדיבור.
"אני מקווה שהוא לא משתגע," אמרה אמו של וידון. "אמרתי לוידון שאני חוששת שהאקלים החם לא יתאים לחיה ארקטית."
"נדמה לי באמת שהוא מנסה לדבר," הכריזה בת'.
ברגע הזה בא הדיבור לפנג הלבן, פורץ בהתפרצות גדולה של נביחות.
"משהו קרה לוידון," אמרה אשתו בהחלטיות.
עכשיו כולם עמדו על רגליהם, ופנג הלבן רץ במורד המדרגות, מביט לאחור שילכו אחריו. בפעם השנייה והאחרונה בחייו נבח והצליח להיות מובן.
אחרי המאורע הזה מצא מקום חם יותר בלבבות אנשי סיירה ויסטה, ואפילו הסייס שאת זרועו חתך הודה שהוא כלב חכם גם אם הוא זאב. השופט סקוט עדיין החזיק באותה דעה, והוכיח אותה, למורת רוחם של כולם, במידות ובתיאורים שלקח מן האנציקלופדיה ומחיבורים שונים בתולדות הטבע.
הימים באו והלכו, ושפכו את אור השמש הבלתי פוסק שלהם על עמק סנטה קלרה. אבל כשהתקצרו והחורף השני של פנג הלבן בדרום הגיע, הוא גילה תגלית מוזרה. שיניה של קולי כבר לא היו חדות. הייתה שובבות בנשיכותיה ועדינות שמנעה מהן להכאיב לו באמת. הוא שכח שהיא הפכה את חייו לנטל, וכשהשתעשעה סביבו הגיב בחגיגיות, משתדל להיות משחקי ונעשה לא יותר ממגוחך.
יום אחד הובילה אותו במרדף ארוך דרך אדמות המרעה האחורי אל היערות. זה היה אחר הצהריים שבו האדון עמד לרכוב, ופנג הלבן ידע זאת. הסוס עמד אוכף ומחכה ליד הדלת. פנג הלבן היסס. אבל היה בו דבר עמוק יותר מכל החוק שלמד, מן המנהגים שעיצבו אותו, מאהבתו לאדון, מעצם רצון החיים שלו עצמו; וכשבתוך רגע ההיסוס שלו נשכה אותו קולי וברחה בדהרה, הוא הסתובב והלך אחריה. האדון רכב לבדו באותו יום; וביערות, זה לצד זה, רץ פנג הלבן עם קולי, כמו שאמו, קיצ'ה, ועין אחת הזקן רצו שנים ארוכות קודם ביער הצפוני השקט.
