בערך בזמן הזה היו העיתונים מלאים בבריחתו הנועזת של אסיר מכלא סן קוונטין. הוא היה אדם פראי. הוא נעשה רע ביצירתו. הוא לא נולד כהלכה, ולא נעזר כלל בעיצוב שקיבל מידי החברה. ידי החברה קשות, והאיש הזה היה דוגמה בולטת למעשה ידיה. הוא היה בהמה — בהמה אנושית, אמנם, אבל בכל זאת בהמה נוראה כל כך, שהדרך הטובה ביותר לאפיין אותו היא כטורף.
בכלא סן קוונטין הוכח שאין לו תקנה. העונש לא הצליח לשבור את רוחו. הוא יכול היה למות בטירוף אילם ובלחימה עד הסוף, אבל לא יכול היה לחיות ולהיות מובס. ככל שנלחם בפראות רבה יותר, כך טיפלה בו החברה בקשיחות רבה יותר, וההשפעה היחידה של הקשיחות הייתה שעשתה אותו פראי יותר. כותונות משוגעים, הרעבה, ומכות ומהלומות אלה היו הטיפול הלא נכון בג'ים הול; אבל זה היה הטיפול שקיבל. זה היה הטיפול שקיבל מן הזמן שהיה ילד קטן ורך בשכונת עוני בסן פרנסיסקו — חמר רך בידי החברה ומוכן להתעצב למשהו.
בתקופת מאסרו השלישית של ג'ים הול נתקל בסוהר שהיה כמעט בהמה גדולה כמוהו. הסוהר התייחס אליו בעוול, שיקר עליו למנהל הכלא, גרם לו לאבד את ימי הקיצור שצבר, רדף אותו. ההבדל ביניהם היה שהסוהר נשא צרור מפתחות ואקדח. לג'ים הול היו רק ידיו החשופות ושיניו. אבל הוא זינק על הסוהר יום אחד והשתמש בשיניו על גרונו של האחר בדיוק כמו כל חיית ג'ונגל.
אחרי זה עבר ג'ים הול לגור בתא של מי שאין להם תקנה. הוא גר שם שלוש שנים. התא היה עשוי ברזל, הרצפה, הקירות, התקרה. הוא מעולם לא עזב את התא הזה. הוא מעולם לא ראה את השמיים או את אור השמש. היום היה דמדומים והלילה דממה שחורה. הוא היה בקבר ברזל, קבור חי. הוא לא ראה שום פנים של אדם, לא דיבר עם שום דבר אנושי. כשמזונו נדחף פנימה אליו, נהם כמו חיית פרא. הוא שנא את כל הדברים. במשך ימים ולילות שאג את זעמו אל היקום. במשך שבועות וחודשים לא השמיע קול, בדממה השחורה שאכלה את נשמתו עצמה. הוא היה אדם ומפלצת, דבר מפחיד ככל שמלמל אי פעם בחזיונותיו של מוח מטורף.
ואז, לילה אחד, הוא ברח. הסוהרים אמרו שזה בלתי אפשרי, אבל אף על פי כן התא היה ריק, וחצי בתוכו וחצי מחוצה לו שכבה גופתו של סוהר מת. שני סוהרים מתים נוספים סימנו את דרכו דרך הכלא אל החומות החיצוניות, והוא הרג בידיו כדי להימנע מרעש.
הוא היה חמוש בנשקם של הסוהרים ההרוגים — מחסן נשק חי שנמלט בין הגבעות, נרדף בידי העוצמה המאורגנת של החברה. מחיר כבד בזהב הוטל על ראשו. חוואים חמדנים צדו אותו ברובי ציד. דמו יכול היה לפרוע משכנתה או לשלוח בן לקולג'. אזרחים בעלי רוח ציבורית הורידו את רוביהם ויצאו אחריו. להקה של כלבי גישוש הלכה בדרך רגליו המדממות. וכלבי הציד של החוק, חיות הקרבות השכירות של החברה, עם טלפון, וטלגרף, ורכבת מיוחדת, דבקו בעקבותיו יומם ולילה.
לפעמים נתקלו בו, ואנשים עמדו מולו כגיבורים, או נמלטו בבהלה דרך גדרות תיל, לשמחתו של הציבור שקרא את הדיווח ליד שולחן ארוחת הבוקר. אחרי היתקלויות כאלה הובלו המתים והפצועים בחזרה לעיירות, ומקומם מולא באנשים שהשתוקקו למצוד על האדם.
ואז נעלם ג'ים הול. כלבי הגישוש חיפשו לשווא בעקבות שאבדו. חוואים תמימים בעמקים נידחים נעצרו בידי אנשים חמושים ונאלצו להזדהות; בעוד שרידיו של ג'ים הול התגלו על תריסר צלעות הרים בידי תובעים חמדנים של כסף הדמים.
בינתיים נקראו העיתונים בסיירה ויסטה, לא כל כך בעניין כמו בדאגה. הנשים פחדו. השופט סקוט ביטל וצחק, אבל לא בצדק, כי בימיו האחרונים על כס השיפוט עמד ג'ים הול לפניו וקיבל את גזר דינו. ובאולם בית המשפט הפתוח, לעיני כל, הכריז ג'ים הול שיבוא היום שבו ינקום בשופט שגזר את דינו.
הפעם, לשם שינוי, ג'ים הול צדק. הוא היה חף מן הפשע שעליו נגזר דינו. זה היה מקרה, בלשון הגנבים והמשטרה, של "תפירת תיק". ג'ים הול נשלח לכלא בתיק תפור על פשע שלא ביצע. בגלל שתי ההרשעות הקודמות נגדו, גזר עליו השופט סקוט עונש של חמישים שנה.
השופט סקוט לא ידע את כל הדברים, והוא לא ידע שהוא צד לקנוניה משטרתית, שהראיות נרקחו ונתמכו בעדות שקר, שג'ים הול חף מן הפשע שיוחס לו. וג'ים הול, מצד שני, לא ידע שהשופט סקוט רק לא ידע. ג'ים הול האמין שהשופט יודע הכול ושהוא שותף מלא עם המשטרה בביצוע העוול המפלצתי. כך היה, שכשהשופט סקוט השמיע את גזר הדין של חמישים שנות מוות חי, ג'ים הול, שונא את כל הדברים בחברה שהתעללה בו, קם והשתולל באולם בית המשפט עד שהופל בידי חצי תריסר מאויביו לבושי הכחול. בעיניו היה השופט סקוט אבן הראשה בקשת העוול, ועל השופט סקוט שפך את כוסות זעמו והטיח את איומי נקמתו שעוד תבוא. אחר כך הלך ג'ים הול אל מותו החי... וברח.
מכל זה פנג הלבן לא ידע דבר. אבל בינו לבין אליס, אשת האדון, היה סוד. בכל לילה, אחרי שסיירה ויסטה הלכה לישון, היא קמה והכניסה את פנג הלבן לישון באולם הגדול. פנג הלבן לא היה כלב בית, וגם לא הורשה לו לישון בבית; לכן בכל בוקר, מוקדם, היא התגנבה למטה והוציאה אותו לפני שהמשפחה התעוררה.
באחד הלילות האלה, כשכל הבית ישן, התעורר פנג הלבן ושכב בשקט רב. ובשקט רב הריח את האוויר וקרא את המסר שנשא על נוכחותו של אל זר. ולאוזניו הגיעו קולות של תנועות האל הזר. פנג הלבן לא פרץ בשום צעקה זועמת. זו לא הייתה דרכו. האל הזר הלך בשקט, אבל שקט יותר הלך פנג הלבן, כי לא היו לו בגדים שיתחככו בבשר גופו. הוא הלך אחריו בשקט. בפרא צד בשר חי שהיה ביישן לאין שיעור, והוא הכיר את יתרון ההפתעה.
האל הזר עצר בתחתית גרם המדרגות הגדול והקשיב, ופנג הלבן היה כמו מת, חסר תנועה כל כך היה בזמן שצפה וחיכה. במעלה גרם המדרגות הזה הובילה הדרך אל אדון האהבה ואל רכושו היקר ביותר של אדון האהבה. פנג הלבן סמר, אבל חיכה. רגלו של האל הזר התרוממה. הוא התחיל לעלות.
אז הכה פנג הלבן. הוא לא נתן אזהרה, ושום נהמה לא הקדימה את מעשהו. אל האוויר הרים את גופו בזינוק שהנחית אותו על גבו של האל הזר. פנג הלבן נאחז בכפותיו הקדמיות בכתפי האיש, ובו בזמן קבר את ניביו בעורפו של האיש. הוא נאחז לרגע, זמן מספיק כדי לגרור את האל לאחור. יחד התרסקו אל הרצפה. פנג הלבן זינק הצידה, וכשהאיש נאבק לקום, היה שוב פנימה עם הניבים החותכים.
סיירה ויסטה התעוררה בבהלה. הרעש מלמטה היה כמו של עשרים שדים נלחמים. היו יריות אקדח. קול של גבר צרח פעם אחת באימה ובייסורים. היו נהמות ורטינות גדולות, ומעל הכול עלה רעש ניפוץ והתרסקות של רהיטים וזכוכית.
אבל כמעט מהר כמו שפרצה, שככה המהומה. המאבק לא נמשך יותר משלוש דקות. בני הבית המבוהלים הצטופפו בראש גרם המדרגות. מלמטה, כמו מתוך תהום של שחור, עלה קול גרגור, כמו של אוויר המבעבע דרך מים. לפעמים הגרגור הזה נעשה שורק, כמעט שריקה. אבל גם הוא גווע מהר ופסק. אז לא עלה דבר מן השחור מלבד התנשפות כבדה של יצור כלשהו הנאבק קשות לאוויר.
וידון סקוט לחץ על כפתור, וגרם המדרגות והאולם שלמטה הוצפו באור. אז ירדו הוא והשופט סקוט, אקדחים בידיהם, בזהירות. לא היה צורך בזהירות הזאת. פנג הלבן עשה את עבודתו. בתוך הריסות הרהיטים ההפוכים והמנופצים, חלקית על צדו, פניו מוסתרים בזרוע, שכב אדם. וידון סקוט רכן, הסיר את הזרוע והפך את פני האיש כלפי מעלה. גרון פעור הסביר את אופן מותו.
"ג'ים הול," אמר השופט סקוט, ואב ובן הביטו זה בזה במשמעות.
אחר כך פנו אל פנג הלבן. גם הוא שכב על צדו. עיניו היו עצומות, אבל העפעפיים התרוממו מעט במאמץ להביט בהם כשרכנו מעליו, והזנב התנועע באופן מורגש במאמץ לשווא לכשכש. וידון סקוט טפח עליו, וגרונו הרעים רטינה של הכרה. אבל זו הייתה במקרה הטוב רטינה חלשה, והיא פסקה מהר. עפעפיו צנחו ונעצמו, וכל גופו נראה כאילו התרפה והשתטח על הרצפה.
"הוא גמור, המסכן," מלמל האדון.
"זאת נראה," טען השופט, כשיצא אל הטלפון.
"בכנות, יש לו סיכוי אחד לאלף," הכריז המנתח, אחרי שעבד שעה וחצי על פנג הלבן.
השחר הפציע דרך החלונות והעמעם את האורות החשמליים. מלבד הילדים, כל המשפחה התאספה סביב המנתח לשמוע את פסק דינו.
"רגל אחורית אחת שבורה," המשיך. "שלוש צלעות שבורות, ולפחות אחת מהן ניקבה את הריאות. הוא איבד כמעט את כל הדם שבגופו. יש סבירות גבוהה לפגיעות פנימיות. בטח קפצו עליו. שלא לדבר על שלושה חורי כדורים שעברו דרכו. סיכוי אחד לאלף זה באמת אופטימי. אין לו סיכוי אחד לעשרת אלפים."
"אבל אסור שיאבד שום סיכוי שאולי יעזור לו," קרא השופט סקוט. "לא חשוב ההוצאות. תצלמו אותו ברנטגן — כל דבר. וידון, תשלח מיד מברק לסן פרנסיסקו לד"ר ניקולס. בלי לפגוע בך, דוקטור, אתה מבין; אבל הוא חייב ליהנות מכל סיכוי."
המנתח חייך בסלחנות. "כמובן שאני מבין. מגיע לו כל מה שאפשר לעשות בשבילו. צריך לסעוד אותו כמו שסועדים בן אדם, ילד חולה. ואל תשכחו מה שאמרתי לכם על החום. אני אחזור שוב בעשר."
פנג הלבן קיבל את הסיעוד. ההצעה של השופט סקוט להביא אחות מוסמכת נדחתה בתרעומת ובקולי קולות בידי הבנות, שלקחו על עצמן את המשימה. ופנג הלבן ניצח בסיכוי האחד לעשרת אלפים שהמנתח שלל ממנו.
אין לגנות את האחרון על טעותו בשיפוט. כל חייו טיפל ונתח את בני האדם הרכים של הציוויליזציה, שחיו חיים מוגנים וירדו מדורות רבים מוגנים. בהשוואה לפנג הלבן, הם היו שבריריים ורופסים, ואחזו בחיים בלי שום כוח באחיזתם. פנג הלבן בא היישר מן הפרא, שם החלשים נספים מוקדם ואין מחסה ניתן לאיש. לא באביו ולא באמו הייתה שום חולשה, וגם לא בדורות שלפניהם. גוף של ברזל וחיוניות הפרא היו מורשתו של פנג הלבן, והוא נאחז בחיים, כולו וכל חלק בו, ברוח ובבשר, בעיקשות שהייתה שייכת מקדם לכל היצורים.
כבול כאסיר, שנמנעה ממנו אפילו תנועה בגבס ובתחבושות, העביר פנג הלבן את השבועות. הוא ישן שעות ארוכות וחלם הרבה, ובראשו עבר מצעד בלתי נגמר של חזיונות הצפון. כל רוחות העבר קמו והיו איתו. שוב חי במאורה עם קיצ'ה, זחל רועד אל ברכי בונה אפור כדי להעניק את נאמנותו, רץ על חייו מפני ליפ־ליפ וכל בית המשוגעים המיילל של להקת הגורים.
שוב רץ דרך הדממה, צד את מזונו החי במשך חודשי הרעב; ושוב רץ בראש הצוות, שוטי המעיים של מיט־סה ובונה אפור מצליפים מאחור, קולותיהם קוראים "רה! ראא!" כשהגיעו למעבר צר והצוות נסגר כמו מניפה כדי לעבור. הוא חי שוב את כל ימיו עם ביוטי סמית' ואת הקרבות שנלחם. ברגעים כאלה ייבב ונהם בשנתו, ואלה שהביטו אמרו שחלומותיו רעים.
אבל היה סיוט מיוחד אחד שממנו סבל — המפלצות המקרקשות והמצלצלות של הקרונות החשמליים, שהיו בעיניו לינקסים צווחים ענקיים. הוא היה שוכב בתוך מסך של שיחים, מחכה שסנאי יעז לצאת מספיק רחוק על האדמה ממקלט העץ שלו. ואז, כשזינק עליו, הוא היה הופך לקרון חשמלי, מאיים ונורא, מתנשא מעליו כמו הר, צווח ומצלצל ויורק עליו אש. כך היה גם כשקרא תיגר על הנץ שירד מן השמיים. מן התכלת הוא היה צולל, וכשהתנפל עליו היה הופך לקרון החשמלי הנמצא בכל מקום. או שוב, הוא היה במכלאה של ביוטי סמית'. מחוץ למכלאה היו אנשים מתאספים, והוא ידע שעומד להתקיים קרב. הוא התבונן בדלת כדי לראות את יריבו נכנס. הדלת הייתה נפתחת, ופנימה אליו היה נדחף הקרון החשמלי האיום. אלף פעמים קרה זה, ובכל פעם האימה שעורר הייתה חיה וגדולה כתמיד.
ואז בא היום שבו הוסרו התחבושת האחרונה והגבס האחרון. זה היה יום חג. כל סיירה ויסטה התאספה סביב. האדון שפשף את אוזניו, והוא זמזם את נהמת האהבה שלו. אשת האדון קראה לו "הזאב המבורך", והשם הזה התקבל בתשואות וכל הנשים קראו לו הזאב המבורך.
הוא ניסה לקום על רגליו, ואחרי כמה ניסיונות נפל מחולשה. הוא שכב זמן רב כל כך עד ששריריו איבדו את מיומנותם, וכל הכוח יצא מהם. הוא הרגיש מעט בושה בגלל חולשתו, כאילו, באמת, הוא מאכזב את האלים בשירות שהיה חייב להם. בגלל זה עשה מאמצים הרואיים לקום ולבסוף עמד על ארבע רגליו, מתנודד ומתנדנד הלוך ושוב.
"הזאב המבורך!" קראו הנשים במקהלה.
השופט סקוט סקר אותן בניצחון.
"מפיכן שלכן," אמר. "בדיוק כמו שטענתי כל הזמן. שום כלב רגיל לא היה יכול לעשות את מה שהוא עשה. הוא זאב."
"זאב מבורך," תיקנה אשת השופט.
"כן, זאב מבורך," הסכים השופט. "ומעתה זה יהיה השם שאקרא לו."
"הוא יצטרך ללמוד ללכת מחדש," אמר המנתח; "אז כדאי שיתחיל כבר עכשיו. זה לא יזיק לו. קחו אותו החוצה."
והחוצה יצא, כמו מלך, וכל סיירה ויסטה סביבו ומשרתת אותו. הוא היה חלש מאוד, וכשהגיע למדשאה שכב ונח זמן מה.
אחר כך המשיכה התהלוכה, ופרצי כוח קטנים נכנסו לשריריו של פנג הלבן כשהשתמש בהם והדם התחיל לשצוף דרכם. הם הגיעו לאורוות, ושם בפתח שכבה קולי, וחצי תריסר גורים שמנמנים משחקים סביבה בשמש.
פנג הלבן הביט בעין משתאה. קולי נהמה עליו באזהרה, והוא הקפיד לשמור מרחק. האדון, בבוהן רגלו, עזר לגור מתנודד אחד להגיע אליו. פנג הלבן סמר בחשדנות, אבל האדון הזהיר אותו שהכול בסדר. קולי, חבוקה בזרועות אחת הנשים, התבוננה בו בקנאה ובנהמה הזהירה אותו שלא הכול בסדר.
הגור השתרע לפניו. הוא זקר את אוזניו והתבונן בו בסקרנות. אחר כך נגעו אפיהם, והוא הרגיש את הלשון הקטנה והחמה של הגור על לחיו. לשונו של פנג הלבן יצאה, הוא לא ידע למה, והוא ליקק את פני הגור.
מחיאות כפיים וקריאות שמחה מן האלים קידמו את המופע. הוא הופתע, והביט בהם במבוכה. אחר כך עמדה חולשתו על שלה, והוא שכב, אוזניו זקורות, ראשו מוטה הצידה, כשהתבונן בגור. הגורים האחרים באו מתנודדים לעברו, לגועל נפשה הגדול של קולי; והוא הרשה להם בכובד ראש לטפס ולהתגלגל עליו. בהתחלה, בין תשואות האלים, הוא הסגיר קמצוץ מן המבוכה והגמלוניות הישנות שלו. זה חלף ככל שהתעלולים והטלטולים של הגורים נמשכו, והוא שכב בעיניים סבלניות ועצומות למחצה, מתנמנם בשמש.