הנה אדוארד דב, יורד עכשיו במדרגות, בום, בום, בום, על העורף, מאחורי כריסטופר רובין. עד כמה שהוא יודע, זאת הדרך היחידה לרדת במדרגות. אבל לפעמים הוא מרגיש שיש באמת דרך אחרת, רק אם היה יכול להפסיק להיחבט לרגע ולחשוב עליה. ואז הוא מרגיש שאולי אין. בכל אופן, הנה הוא למטה, ומוכן שיכירו אותו לכם. ויני־הפו.
כששמעתי את השם שלו בפעם הראשונה, אמרתי, בדיוק כמו שאתם עומדים להגיד: "אבל חשבתי שהוא בן?"
"גם אני," אמר כריסטופר רובין.
"אז אי אפשר לקרוא לו ויני?"
"אני לא קורא לו ככה."
"אבל אמרת..."
"הוא ויני־הַ־פו. אתה לא יודע מה זה 'הַ'?"
"אה, כן, עכשיו אני יודע," אמרתי מהר. ואני מקווה שגם אתם יודעים, כי זה כל ההסבר שתקבלו.
לפעמים ויני־הפו אוהב לשחק במשהו כשהוא יורד למטה, ולפעמים הוא אוהב לשבת בשקט מול האח ולהקשיב לסיפור. הערב...
"מה עם סיפור?" אמר כריסטופר רובין.
"מה מה עם סיפור?" אמרתי.
"אתה יכול, בבקשה יפה, לספר לויני־הפו סיפור?"
"אני מניח שאני יכול," אמרתי. "איזה סיפורים הוא אוהב?"
"על עצמו. כי הוא דב כזה."
"אה, הבנתי."
"אז אתה יכול, בבקשה יפה?"
"אני אנסה," אמרתי.
אז ניסיתי.
* * *
פעם, לפני הרבה מאוד זמן, בערך ביום שישי שעבר, גר ויני־הפו ביער לבדו, תחת השם סנדרס.
("מה זה 'תחת השם'?" שאל כריסטופר רובין.
"זה אומר שהשם היה כתוב מעל הדלת שלו באותיות זהב, והוא גר מתחתיו."
"ויני־הפו לא היה בטוח," אמר כריסטופר רובין.
"עכשיו אני בטוח," אמר קול נוהם.
"אז אני ממשיך," אמרתי.)
יום אחד, כשיצא לטייל, הגיע למקום פתוח באמצע היער. באמצע המקום הזה עמד עץ אלון גדול, ומראש העץ נשמע זמזום חזק.
ויני־הפו התיישב למרגלות העץ, שם את הראש בין הכפות והתחיל לחשוב.
קודם כול אמר לעצמו: "הזמזום הזה אומר משהו. לא שומעים זמזום כזה, שרק מזמזם ומזמזם, בלי שהוא אומר משהו. אם יש זמזום, מישהו מזמזם. והסיבה היחידה לזמזם שאני מכיר, היא שאתה דבורה."
אחר כך חשב עוד הרבה זמן, ואמר: "והסיבה היחידה להיות דבורה שאני מכיר, היא כדי לעשות דבש."
ואז קם ואמר: "והסיבה היחידה לעשות דבש היא כדי שאני אוכל לאכול אותו." אז הוא התחיל לטפס על העץ.
הוא טיפס וטיפס וטיפס, ותוך כדי טיפוס שר לעצמו שיר קטן. השיר הלך ככה:
נכון שזה מצחיק,
כמה דבש דב מריק?
בזז! בזז! בזז!
מעניין למה זה כך?
אחר כך טיפס עוד קצת... ועוד קצת... ואז עוד קצת קטנטן. בינתיים כבר המציא שיר נוסף.
מחשבה מצחיקה: אם דובים היו דבורים,
הם היו בונים קנים בתחתית העצים.
ואם כך הדבר (אם דבורים היו דובים),
לא היינו צריכים לטפס לגבהים.
בשלב הזה הוא כבר התחיל להתעייף, ולכן שר שיר תלונה. הוא כמעט הגיע, ואם רק יעמוד על הענף ההוא...
טְרַח!
"הצילו!" אמר פו, כשנפל שלושה מטרים אל הענף שמתחתיו.
"אילו רק לא הייתי..." אמר, כשקיפץ שישה מטרים אל הענף הבא.
"אתם מבינים, מה שהתכוונתי לעשות," הסביר, כשהתהפך ראש על רגליים והתרסק על ענף אחר, תשעה מטרים למטה, "מה שהתכוונתי לעשות..."
"כמובן, זה באמת היה קצת..." הודה, כשהחליק מהר מאוד דרך ששת הענפים הבאים.
"הכול בא, כנראה," החליט, כשנפרד מהענף האחרון, הסתובב שלוש פעמים ועף בחן לתוך שיח קוצני, "הכול בא מזה שאני אוהב דבש כל כך. הצילו!"
הוא זחל החוצה מהשיח, ניקה את הקוצים מהאף, והתחיל לחשוב שוב. והראשון שחשב עליו היה כריסטופר רובין.
("זה הייתי אני?" שאל כריסטופר רובין בקול נפעם, וכמעט לא העז להאמין.
"זה היית אתה."
כריסטופר רובין לא אמר כלום, אבל העיניים שלו נעשו גדולות וגדולות יותר, והפנים שלו ורודות וורודות יותר.)
אז ויני־הפו הלך אל החבר שלו כריסטופר רובין, שגר מאחורי דלת ירוקה בחלק אחר של היער.
"בוקר טוב, כריסטופר רובין," אמר.
"בוקר טוב, ויני־הַ־פו," אמרת אתה.
"אני תוהה אם יש לך במקרה דבר כזה, בלון?"
"בלון?"
"כן, בדיוק אמרתי לעצמי בדרך לכאן: 'אני תוהה אם יש לכריסטופר רובין במקרה דבר כזה, בלון?' סתם אמרתי לעצמי, כשחשבתי על בלונים ותהיתי."
"בשביל מה אתה צריך בלון?" אמרת.
ויני־הפו הסתכל סביב לוודא שאף אחד לא מקשיב, שם כף על הפה ואמר בלחישה עמוקה: "דבש!"
"אבל לא משיגים דבש עם בלונים!"
"אני כן," אמר פו.
ובכן, במקרה היית יום קודם במסיבה בבית של החבר שלך חזרזיר, והיו בלונים במסיבה. לך היה בלון ירוק גדול, ולאחד מהקרובים של ארנב היה בלון כחול גדול, והוא השאיר אותו שם, כי באמת היה צעיר מדי בשביל ללכת למסיבות בכלל. אז הבאת הביתה גם את הירוק וגם את הכחול.
"איזה מהם אתה רוצה?" שאלת את פו.
הוא שם את הראש בין הכפות וחשב בזהירות רבה.
"זה ככה," אמר. "כשהולכים להשיג דבש עם בלון, העיקר הוא שהדבורים לא ידעו שאתה בא. עכשיו, אם יש לך בלון ירוק, הן אולי יחשבו שאתה סתם חלק מהעץ, ולא ישימו לב אליך. ואם יש לך בלון כחול, הן אולי יחשבו שאתה סתם חלק מהשמיים, ולא ישימו לב אליך. והשאלה היא: מה יותר סביר?"
"הן לא ישימו לב אליך, מתחת לבלון?" שאלת.
"אולי כן ואולי לא," אמר ויני־הפו. "עם דבורים אף פעם אי אפשר לדעת." הוא חשב רגע ואמר: "אני אנסה להיראות כמו ענן שחור קטן. זה ירמה אותן."
"אז כדאי שתיקח את הבלון הכחול," אמרת, וכך הוחלט.
ובכן, יצאתם שניכם עם הבלון הכחול, ולקחת איתך את הרובה שלך, ליתר ביטחון, כמו תמיד. וויני־הפו הלך למקום בוצי מאוד שהכיר, והתגלגל והתגלגל עד שהיה כולו שחור. ואז, כשהבלון נופח גדול־גדול, ואתה ופו החזקתם שניכם בחוט, עזבת פתאום, ופו הדב ריחף בחן אל השמיים ונשאר שם, בגובה צמרת העץ ובערך שישה מטרים ממנה.
"הידד!" צעקת.
"נכון שזה נהדר?" צעק אליך ויני־הפו מלמעלה. "איך אני נראה?"
"אתה נראה כמו דב שמחזיק בלון," אמרת.
"לא," אמר פו בדאגה, "לא כמו ענן שחור קטן בשמיים כחולים?"
"לא כל כך."
"נו, טוב, אולי מכאן מלמעלה זה נראה אחרת. וכמו שאמרתי, עם דבורים אף פעם אי אפשר לדעת."
לא הייתה רוח שתדחוף אותו קרוב יותר לעץ, אז הוא נשאר שם. הוא ראה את הדבש, הוא הריח את הדבש, אבל לא ממש הגיע אל הדבש.
אחרי זמן מה קרא אליך למטה.
"כריסטופר רובין!" אמר בלחישה רמה.
"הלו!"
"נדמה לי שהדבורים חושדות במשהו!"
"באיזה משהו?"
"אני לא יודע. אבל משהו אומר לי שהן חשדניות!"
"אולי הן חושבות שאתה רוצה את הדבש שלהן."
"אולי. עם דבורים אף פעם אי אפשר לדעת."
שוב השתרר שקט קטן, ואז קרא אליך שוב.
"כריסטופר רובין!"
"כן?"
"יש לך מטרייה בבית?"
"נדמה לי שכן."
"הייתי רוצה שתביא אותה לכאן, ותלך איתה הלוך ושוב, ותסתכל עליי מדי פעם, ותגיד: 'טְס־טְס, נראה שיירד גשם.' אני חושב שאם תעשה את זה, זה יעזור לתרמית שאנחנו עושים לדבורים האלה."
ובכן, צחקת לעצמך, "דובי טיפשון!" אבל לא אמרת את זה בקול, כי כל כך אהבת אותו, והלכת הביתה להביא את המטרייה.
"אה, הנה אתה!" קרא ויני־הפו מלמעלה, ברגע שחזרת לעץ. "כבר התחלתי לדאוג. גיליתי שהדבורים עכשיו חשדניות לגמרי."
"לפתוח את המטרייה?" אמרת.
"כן, אבל חכה רגע. אנחנו צריכים להיות מעשיים. הדבורה החשובה שצריך לרמות היא המלכה. אתה רואה משם למטה מי המלכה?"
"לא."
"חבל. נו, טוב, אם תלך הלוך ושוב עם המטרייה ותגיד 'טְס־טְס, נראה שיירד גשם', אני אעשה מה שאני יכול ואשיר שיר ענן קטן, כמו שענן היה שר... קדימה!"
אז בזמן שהלכת הלוך ושוב ותהית אם ירד גשם, שר ויני־הפו את השיר הזה:
כמה נעים להיות ענן
שמרחף בכחול!
כל ענן קטן
שר תמיד בקול.
"כמה נעים להיות ענן
שמרחף בכחול!"
הוא גאה, גאה כל כך,
להיות ענן קטן ורך.
הדבורים עדיין זמזמו בחשדנות כמו קודם. כמה מהן אפילו יצאו מהקן ועפו מסביב לענן כשהתחיל את הבית השני של השיר, ודבורה אחת התיישבה לרגע על האף של הענן, ואז קמה שוב.
"כריסטופר... איי!... רובין," קרא הענן.
"כן?"
"בדיוק חשבתי, והגעתי להחלטה חשובה מאוד. אלה דבורים מהסוג הלא נכון."
"באמת?"
"מהסוג הלא נכון לגמרי. אז אני חושב שהן עושות דבש מהסוג הלא נכון, לא נראה לך?"
"באמת?"
"כן. אז אני חושב שאני ארד."
"איך?" שאלת אתה.
ויני־הפו לא חשב על זה. אם יעזוב את החוט, הוא ייפול, בום, והרעיון הזה לא מצא חן בעיניו. אז הוא חשב הרבה זמן, ואז אמר:
"כריסטופר רובין, אתה צריך לירות בבלון עם הרובה שלך. יש לך את הרובה?"
"ברור שיש לי," אמרת. "אבל אם אעשה את זה, הבלון יתקלקל," אמרת.
"אבל אם לא תעשה," אמר פו, "אני אצטרך לעזוב, ואז אני אתקלקל."
כשהוא הציג את זה ככה, הבנת איך העניינים עומדים, וכיוונת בזהירות רבה אל הבלון, וירית.
"איי!" אמר פו.
"החטאתי?" שאלת.
"לא בדיוק החטאת," אמר פו, "אבל החטאת את הבלון."
"אני כל כך מצטער," אמרת, וירית שוב, והפעם פגעת בבלון. האוויר יצא ממנו לאט, וויני־הפו ריחף למטה אל האדמה.
אבל הזרועות שלו היו כל כך נוקשות מכל הזמן שהחזיק בחוט של הבלון, שהן נשארו זקופות באוויר יותר משבוע. ובכל פעם שזבוב בא ונחת לו על האף, הוא היה צריך לנשוף עליו: פּוּ! ואני חושב, אבל אני לא בטוח, שבגלל זה קראו לו תמיד פו.
* * *
"זה סוף הסיפור?" שאל כריסטופר רובין.
"זה הסוף של הסיפור הזה. יש עוד."
"על פו ועליי?"
"ועל חזרזיר ועל ארנב ועל כולכם. אתה לא זוכר?"
"אני כן זוכר, ואז, כשאני מנסה לזכור, אני שוכח."
"היום ההוא, כשפו וחזרזיר ניסו לתפוס את ההפלאמפ..."
"הם לא תפסו אותו, נכון?"
"לא."
"פו לא יכול היה, כי אין לו שכל בכלל. אני תפסתי אותו?"
"נו, את זה תשמע בסיפור."
כריסטופר רובין הנהן.
"אני כן זוכר," אמר, "רק שפו לא זוכר כל כך טוב, ובגלל זה הוא אוהב שמספרים לו שוב. כי אז זה סיפור אמיתי, ולא סתם זיכרון."
"בדיוק ככה אני מרגיש," אמרתי.
כריסטופר רובין נשם נשימה עמוקה, הרים את הדב שלו ברגל והלך אל הדלת, כשהוא גורר את פו מאחוריו. בדלת הסתובב ואמר: "אתה בא לראות אותי מתרחץ?"
"אולי," אמרתי.
"לא הכאבתי לו כשיריתי בו, נכון?"
"בכלל לא."
הוא הנהן ויצא, ואחרי רגע שמעתי את ויני־הפו, בום, בום, בום, עולה במדרגות מאחוריו.