יום אחד, כשהשמש חזרה אל היער והביאה איתה את ריח העוזרד, וכל הנחלים ביער פכפכו בשמחה כשמצאו את עצמם שוב בצורתם היפה, והבריכות הקטנות שכבו וחלמו על החיים שראו ועל הדברים הגדולים שעשו, ובחום ובשקט של היער הקוקייה ניסתה את קולה בזהירות והקשיבה אם הוא מוצא חן בעיניה, ויוני הבר התלוננו בעדינות לעצמן, בדרכן העצלה והנוחה, שזו אשמתו של מישהו אחר, אבל זה לא כל כך משנה; ביום כזה שרק כריסטופר רובין בשריקה מיוחדת שהייתה לו, וינשוף בא עף מיער מאה הדונמים לראות מה רוצים.
"ינשוף," אמר כריסטופר רובין, "אני הולך לערוך מסיבה."
"אתה הולך, מה?" אמר ינשוף.
"והיא תהיה מסיבה מיוחדת, כי היא בגלל מה שפו עשה כשעשה מה שעשה כדי להציל את חזרזיר מהשיטפון."
"אה, בשביל זה היא, מה?" אמר ינשוף.
"כן, אז תגיד לפו הכי מהר שאתה יכול, ולכל האחרים, כי היא תהיה מחר."
"אה, היא תהיה, מה?" אמר ינשוף, ועדיין ניסה לעזור כמה שאפשר.
"אז תלך להגיד להם, ינשוף?"
ינשוף ניסה לחשוב על משהו חכם מאוד להגיד, אבל לא הצליח, אז עף להגיד לאחרים. והראשון שסיפר לו היה פו.
"פו," אמר, "כריסטופר רובין עורך מסיבה."
"אה!" אמר פו. ואז, כשראה שינשוף מצפה שיגיד עוד משהו, אמר: "יהיו שם העוגיות הקטנות האלה עם ציפוי סוכר ורוד?"
ינשוף הרגיש שזה קצת מתחת לכבודו לדבר על עוגיות קטנות עם ציפוי סוכר ורוד, אז סיפר לפו בדיוק מה שכריסטופר רובין אמר, ועף אל איה.
"מסיבה בשבילי?" חשב פו לעצמו. "כמה מפואר!" והוא התחיל לתהות אם כל החיות האחרות ידעו שזאת מסיבה מיוחדת של פו, ואם כריסטופר רובין סיפר להן על "הדב הצף" ועל "המוח של פו" ועל כל הספינות הנפלאות שהוא המציא ושט בהן. והוא התחיל לחשוב כמה נורא יהיה אם כולם שכחו את זה, ואף אחד לא ידע בדיוק בשביל מה המסיבה. וככל שחשב יותר ככה, כך המסיבה התבלבלה לו בראש, כמו חלום שבו שום דבר לא מסתדר. והחלום התחיל לשיר את עצמו שוב ושוב בראש שלו, עד שנעשה מעין שיר. זה היה
שיר דאגה של פו
שלוש תרועות לפו!
(למי?)
לפו!
(ומה הוא עשה, תגידו לי?)
חשבתי שכולם יודעים;
הוא הציל חבר מהמים!
שלוש תרועות לדב!
(לאן?)
לדב!
הוא לא ידע לשחות,
אבל הציל אותו בכל הכוחות!
(הציל את מי?)
אוי, תקשיבו לי!
אני מדבר על פו...
(על מי?)
על פו!
(סליחה, אני כל הזמן שוכח.)
נו, פו היה דב עם שכל ענק
(רק תגיד את זה שוב!)
עם שכל ענק...
(עם מה ענק?)
נו, הוא אכל הרבה, לא נורא,
ואני לא יודע אם הוא ידע לשחות או לא,
אבל הוא הצליח לצוף
על סוג של סירה, מין מצוף
(על סוג של מה?)
נו, סוג של צנצנת, בערך...
אז עכשיו בואו ניתן לו שלוש תרועות מכל הלב
(אז עכשיו בואו ניתן לו שלוש איזה מכל הלב?)
ונקווה שיהיה איתנו עוד שנים רבות, הדב,
ויגדל בבריאות ובחוכמה ובעושר רב!
שלוש תרועות לפו!
(למי?)
לפו!
שלוש תרועות לדב!
(לאן?)
לדב!
שלוש תרועות לוויני־הפו הנפלא!
(שמישהו רק יגיד לי: מה הוא עשה בכלל?!)
בזמן שכל זה קרה בתוכו, ינשוף דיבר עם איה.
"איה," אמר ינשוף, "כריסטופר רובין עורך מסיבה."
"מעניין מאוד," אמר איה. "אני מניח שישלחו לי את השאריות שדרכו עליהן. אדיב ומתחשב. בבקשה, אין על מה."
"יש בשבילך הזמנה."
"איך זה נראה?"
"הזמנה!"
"כן, שמעתי אותך. מי הפיל אותה?"
"זה לא משהו לאכול, זה מזמין אותך למסיבה. מחר."
איה הניע את הראש לאט.
"אתה מתכוון לחזרזיר. הבחור הקטן עם האוזניים הנרגשות. זה חזרזיר. אני אגיד לו."
"לא, לא!" אמר ינשוף, שהתחיל להתעצבן. "זה אתה!"
"אתה בטוח?"
"ברור שאני בטוח. כריסטופר רובין אמר: 'כולם! תגיד לכולם.'"
"לכולם, חוץ מאיה?"
"לכולם," אמר ינשוף בכעס.
"אה!" אמר איה. "טעות, אין ספק, ובכל זאת, אני אבוא. רק אל תאשימו אותי אם ירד גשם."
אבל לא ירד גשם. כריסטופר רובין בנה שולחן ארוך מכמה קרשים ארוכים, וכולם ישבו מסביבו. כריסטופר רובין ישב בקצה אחד, ופו ישב בקצה השני, וביניהם, בצד אחד, ישבו ינשוף ואיה וחזרזיר, וביניהם, בצד השני, ישבו ארנב, ורו וקנגה. וכל החברים־והקרובים של ארנב התפזרו על הדשא, וחיכו בתקווה, למקרה שמישהו ידבר איתם, או יפיל משהו, או ישאל אותם מה השעה.
זאת הייתה המסיבה הראשונה שרו היה בה אי פעם, והוא התרגש מאוד. ברגע שהתיישבו, התחיל לדבר.
"הלו, פו!" צייץ.
"הלו, רו!" אמר פו.
רו קפץ למעלה ולמטה על המושב שלו כמה זמן, ואז התחיל שוב.
"הלו, חזרזיר!" צייץ.
חזרזיר נופף לו בכף, כי היה עסוק מדי בשביל להגיד משהו.
"הלו, איה!" אמר רו.
איה הנהן אליו בקדרות. "עוד מעט ירד גשם, תראה אם לא," אמר.
רו הסתכל לראות אם לא, ולא ירד, אז הוא אמר: "הלו, ינשוף!" וינשוף אמר "הלו, בחור קטן שלי," בחביבות, והמשיך לספר לכריסטופר רובין על תאונה שכמעט קרתה לחבר שלו, שכריסטופר רובין לא הכיר. וקנגה אמרה לרו: "קודם תשתה את החלב, יקירי, ותדבר אחר כך." אז רו, ששתה את החלב שלו, ניסה להגיד שהוא יכול לעשות את שני הדברים בבת אחת... ואחר כך היו צריכים לטפוח לו על הגב ולייבש אותו הרבה זמן.
כשכולם כמעט אכלו מספיק, כריסטופר רובין דפק על השולחן בכפית שלו, וכולם הפסיקו לדבר והיו שקטים מאוד, חוץ מרו, שבדיוק גמר התקף שיהוקים רועש, וניסה להיראות כאילו זה היה אחד מהקרובים של ארנב.
"המסיבה הזאת," אמר כריסטופר רובין, "היא מסיבה בגלל מה שמישהו עשה, וכולנו יודעים מי זה היה, וזאת המסיבה שלו, בגלל מה שהוא עשה, ויש לי מתנה בשבילו והנה היא." ואז גישש קצת ולחש: "איפה היא?"
בזמן שחיפש, איה השתעל שיעול מרשים והתחיל לדבר.
"חברים," אמר, "כולל שאריות, זה עונג גדול, או אולי מוטב שאומר, זה היה עונג עד כה, לראות אתכם במסיבה שלי. מה שעשיתי לא היה כלום. כל אחד מכם, חוץ מארנב וינשוף וקנגה, היה עושה אותו דבר. אה, ופו. הדברים שלי לא חלים, כמובן, על חזרזיר ורו, כי הם קטנים מדי. כל אחד מכם היה עושה אותו דבר. אבל במקרה זה הייתי אני. אין צורך שאומר שלא עשיתי את מה שעשיתי מתוך כוונה לקבל את מה שכריסטופר רובין מחפש עכשיו," והוא שם את הרגל הקדמית על הפה ואמר בלחישה רמה: "תנסה מתחת לשולחן," "אלא כי אני מרגיש שכולנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים כדי לעזור. אני מרגיש שכולנו צריכים..."
"היק!" אמר רו בטעות.
"רו, יקירי!" אמרה קנגה בנזיפה.
"זה הייתי אני?" שאל רו, מופתע קצת.
"על מה איה מדבר?" לחש חזרזיר לפו.
"אני לא יודע," אמר פו, די בעצב.
"חשבתי שזאת המסיבה שלך."
"פעם חשבתי. אבל אני מניח שלא."
"הייתי מעדיף שהיא תהיה שלך ולא של איה," אמר חזרזיר.
"גם אני," אמר פו.
"היק!" אמר רו שוב.
"כמו... שאמרתי..." אמר איה בקול רם ובחומרה, "כמו שאמרתי כשהפריעו לי קולות רמים שונים, אני מרגיש ש..."
"הנה היא!" צעק כריסטופר רובין בהתרגשות. "תעבירו אותה לפו הדובי הטיפשון. זה בשביל פו."
"בשביל פו?" אמר איה.
"ברור. הדב הכי טוב בכל העולם."
"הייתי צריך לדעת," אמר איה. "בכל זאת, אי אפשר להתלונן. יש לי חברים. מישהו דיבר איתי רק אתמול. והאם זה היה בשבוע שעבר או בשבוע שלפניו, שארנב נתקל בי ואמר 'אוף!'? חיי החברה. תמיד קורה משהו."
אף אחד לא הקשיב, כי כולם אמרו "תפתח, פו", "מה זה, פו?", "אני יודע מה זה", "לא, אתה לא יודע", ועוד הערות מועילות מהסוג הזה. וכמובן, פו פתח את זה הכי מהר שיכול, אבל בלי לחתוך את החוט, כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי חתיכת חוט תהיה שימושית. לבסוף זה נפתח.
כשפו ראה מה זה, הוא כמעט נפל, כל כך שמח. זה היה קלמר מיוחד. היו בו עפרונות שסומנו "ד" לדב, ועפרונות שסומנו "ד"ע" לדב עוזר, ועפרונות שסומנו "ד"א" לדב אמיץ. הייתה בו סכין לחדד את העפרונות, ומחק למחוק כל מה שכתבת בשגיאה, וסרגל לסרגל קווים שהמילים ילכו עליהם, ועל הסרגל סומנו סנטימטרים, למקרה שתרצה לדעת כמה סנטימטרים משהו. והיו עפרונות כחולים ועפרונות אדומים ועפרונות ירוקים, כדי להגיד דברים מיוחדים בכחול ובאדום ובירוק. וכל הדברים היפים האלה היו בכיסים קטנים משלהם, בתוך קלמר מיוחד שנסגר בקליק כשהקלקת אותו. וכולם היו בשביל פו.
"אה!" אמר פו.
"אוי, פו!" אמרו כל האחרים, חוץ מאיה.
"תודה," נהם פו.
אבל איה אמר לעצמו: "כל עסק הכתיבה הזה. עפרונות ומה לא. מוערך יותר מדי, אם תשאלו אותי. שטויות. אין בזה כלום."
מאוחר יותר, אחרי שכולם אמרו "להתראות" ו"תודה" לכריסטופר רובין, פו וחזרזיר הלכו הביתה יחד, מהורהרים, בערב הזהוב, והרבה זמן שתקו.
"כשאתה מתעורר בבוקר, פו," אמר חזרזיר לבסוף, "מה הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך?"
"מה יש לארוחת בוקר?" אמר פו. "ומה אתה אומר, חזרזיר?"
"אני אומר: מעניין איזה דבר מרגש יקרה היום?" אמר חזרזיר.
פו הנהן מהורהר.
"זה אותו דבר," אמר.
* * *
"ומה קרה?" שאל כריסטופר רובין.
"מתי?"
"בבוקר שאחרי."
"אני לא יודע."
"אתה יכול לחשוב ולספר לי ולפו מתישהו?"
"אם תרצה את זה מאוד."
"פו רוצה," אמר כריסטופר רובין.
הוא נשם נשימה עמוקה, הרים את הדב שלו ברגל והלך אל הדלת, כשהוא גורר את ויני־הפו מאחוריו. בדלת הסתובב ואמר: "אתה בא לראות אותי מתרחץ?"
"אולי," אמרתי.
"הקלמר של פו היה יותר טוב משלי?"
"הוא היה בדיוק אותו דבר," אמרתי.
הוא הנהן ויצא... ואחרי רגע שמעתי את ויני־הפו, בום, בום, בום, עולה במדרגות מאחוריו.