ירד גשם, וירד גשם, וירד גשם. חזרזיר אמר לעצמו שאף פעם בכל חייו, והוא היה בן מי יודע כמה, שלוש, או אולי ארבע?, אף פעם הוא לא ראה כל כך הרבה גשם. ימים וימים וימים.
"אילו רק," חשב, כשהסתכל מהחלון, "הייתי בבית של פו, או בבית של כריסטופר רובין, או בבית של ארנב כשהתחיל הגשם, אז הייתה לי חברה כל הזמן הזה, במקום להיות פה לבד לגמרי, בלי שום דבר לעשות חוץ מלתהות מתי זה ייגמר." והוא דמיין את עצמו עם פו, אומר: "ראית פעם גשם כזה, פו?" ופו אומר: "נכון שזה נורא, חזרזיר?" וחזרזיר אומר: "מעניין איך המצב אצל כריסטופר רובין," ופו אומר: "אני חושב שארנב המסכן כבר כמעט מוצף לגמרי בשלב הזה." היה נחמד לדבר ככה, ובאמת, אין הרבה טעם בדבר מרגש כמו שיטפון, אם אין עם מי לחלוק אותו.
כי זה היה די מרגש. התעלות היבשות הקטנות, שחזרזיר רחרח בהן כל כך הרבה פעמים, הפכו לנחלים. הנחלים הקטנים, שהוא שכשך בהם, היו לנהרות. והנהר, שבין גדותיו התלולות שיחקו כל כך בשמחה, התפשט אל מחוץ לערוצו ותפס כל כך הרבה מקום בכל מקום, שחזרזיר התחיל לתהות אם הוא לא ייכנס בקרוב גם למיטה שלו.
"זה קצת מדאיג," אמר לעצמו, "להיות חיה קטנה מאוד שמוקפת כולה במים. כריסטופר רובין ופו יכולים לברוח בטיפוס על עצים, וקנגה יכולה לברוח בקפיצה, וארנב יכול לברוח בחפירה, וינשוף יכול לברוח בתעופה, ואיה יכול לברוח ב... בהשמעת רעש חזק עד שיצילו אותו. והנה אני, מוקף מים, ואני לא יכול לעשות כלום."
הגשם המשיך לרדת, ובכל יום המים עלו קצת יותר, עד שעכשיו הם הגיעו כמעט לחלון של חזרזיר... ועדיין הוא לא עשה כלום.
"הנה פו," חשב לעצמו. "לפו אין הרבה שכל, אבל אף פעם לא קורה לו שום דבר רע. הוא עושה דברים טיפשיים, והם מסתדרים. הנה ינשוף. לינשוף אין בדיוק שכל, אבל הוא יודע דברים. הוא היה יודע מה הדבר הנכון לעשות כשמוקפים במים. הנה ארנב. הוא לא למד מספרים, אבל הוא תמיד יכול לחשוב על תוכנית חכמה. הנה קנגה. היא לא חכמה, קנגה, אבל היא הייתה דואגת כל כך לרו, שהייתה עושה דבר טוב לעשות בלי לחשוב על זה. ואז יש את איה. ואיה ממילא כל כך אומלל, שזה לא היה מפריע לו. אבל מעניין מה כריסטופר רובין היה עושה?"
ואז, פתאום, נזכר בסיפור שכריסטופר רובין סיפר לו, על איש על אי בודד שכתב משהו, שם בבקבוק וזרק לים. וחזרזיר חשב שאם יכתוב משהו, ישים בבקבוק ויזרוק למים, אולי מישהו יבוא להציל אותו!
הוא עזב את החלון והתחיל לחפש בבית, בכל החלק שלא היה מתחת למים, ולבסוף מצא עיפרון וחתיכת נייר קטנה ויבשה, ובקבוק עם פקק. והוא כתב בצד אחד של הנייר:
הצילו!
חזרזיר (אני)
ובצד השני:
זה אני חזרזיר, הצילו הצילו.
אחר כך שם את הנייר בבקבוק, ופקק את הבקבוק הכי חזק שיכול, ונשען החוצה מהחלון כמה שיכול בלי ליפול, וזרק את הבקבוק הכי רחוק שיכול. פְּלָאש! ואחרי רגע הבקבוק צף ועלה שוב על המים. והוא הסתכל עליו צף לאט הרחק הרחק, עד שהעיניים כאבו לו מרוב הסתכלות. לפעמים חשב שזה הבקבוק, ולפעמים חשב שזה סתם אדווה על המים שהוא עוקב אחריה. ואז, פתאום, ידע שלעולם לא יראה אותו שוב, ושהוא עשה כל מה שהיה יכול לעשות כדי להציל את עצמו.
"אז עכשיו," חשב, "מישהו אחר יצטרך לעשות משהו. ואני מקווה שהוא יעשה את זה בקרוב, כי אם לא, אני אצטרך לשחות, ואני לא יודע. אז אני מקווה שהוא יעשה את זה בקרוב." ואז נאנח אנחה ארוכה מאוד ואמר: "הלוואי שפו היה פה. בשניים זה הרבה יותר ידידותי."
* * *
כשהגשם התחיל, פו ישן. ירד גשם, וירד גשם, וירד גשם, והוא ישן וישן וישן. היה לו יום מעייף. אתם זוכרים איך הוא גילה את הקוטב הצפוני? ובכן, הוא היה כל כך גאה בזה, שהוא שאל את כריסטופר רובין אם יש עוד קטבים שדב עם מעט שכל יכול לגלות.
"יש קוטב דרומי," אמר כריסטופר רובין, "ואני מניח שיש גם קוטב מזרחי וקוטב מערבי, אף על פי שאנשים לא אוהבים לדבר עליהם."
פו התרגש מאוד כששמע את זה, והציע שיעשו אקספוטיציה לגלות את הקוטב המזרחי. אבל כריסטופר רובין כבר חשב על משהו אחר לעשות עם קנגה, אז פו יצא לגלות את הקוטב המזרחי לבד. אם הוא גילה אותו או לא, שכחתי. אבל הוא היה כל כך עייף כשהגיע הביתה, שבאמצע ארוחת הערב, אחרי שאכל לא הרבה יותר מחצי שעה, נרדם עמוק בכיסא שלו, וישן וישן וישן.
ואז, פתאום, חלם. הוא היה בקוטב המזרחי, וזה היה קוטב קר מאוד, עם הסוג הכי קר של שלג וקרח על כולו. הוא מצא כוורת לישון בה, אבל לא היה בה מקום לרגליים שלו, אז השאיר אותן בחוץ. וווזלים פראיים, מהסוג שגר בקוטב המזרחי, באו וכרסמו את כל הפרווה מהרגליים שלו, כדי לבנות קנים לגורים שלהם. וככל שכרסמו יותר, כך הרגליים שלו התקררו יותר, עד שפתאום הוא התעורר עם "איי!", והנה הוא יושב בכיסא שלו, עם הרגליים במים, ומים מסביבו מכל הצדדים!
הוא שכשך עד הדלת והציץ החוצה...
"זה רציני," אמר פו. "אני חייב לעשות בריחה."
אז הוא לקח את צנצנת הדבש הכי גדולה שלו, וברח איתה לענף רחב של העץ שלו, הרבה מעל המים. ואז טיפס שוב למטה וברח עם צנצנת נוספת... וכשכל הבריחה הסתיימה, הנה ישב פו על הענף שלו, ומנדנד את הרגליים, ולידו עשר צנצנות דבש...
יומיים אחר כך, הנה ישב פו על הענף שלו, ומנדנד את הרגליים, ולידו ארבע צנצנות דבש...
שלושה ימים אחר כך, הנה ישב פו על הענף שלו, ומנדנד את הרגליים, ולידו צנצנת דבש אחת.
ארבעה ימים אחר כך, הנה ישב פו...
ובבוקר היום הרביעי הגיע הבקבוק של חזרזיר, צף על פניו. ובקריאה רמה אחת של "דבש!" קפץ פו למים, תפס את הבקבוק, ונאבק בדרכו בחזרה אל העץ.
"אוף!" אמר פו, כשפתח אותו. "כל הרטיבות הזאת בשביל כלום. מה עושה פה חתיכת הנייר הזאת?"
הוא הוציא אותה והסתכל עליה.
"זה מכתף," אמר לעצמו, "זה מה שזה. והאות הזאת היא 'ו', וגם זאת, וגם זאת, ו'ו' זה 'ויני', אז זה מכתף חשוב מאוד אליי, ואני לא יודע לקרוא אותו. אני חייב למצוא את כריסטופר רובין או את ינשוף או את חזרזיר, אחד מהקוראים החכמים האלה שיודעים לקרוא דברים, והם יגידו לי מה המכתף הזה אומר. רק שאני לא יודע לשחות. אוף!"
ואז היה לו רעיון, ואני חושב שבשביל דב עם מעט מאוד שכל, זה היה רעיון טוב. הוא אמר לעצמו:
"אם בקבוק יכול לצוף, אז גם צנצנת יכולה לצוף. ואם צנצנת צפה, אני יכול לשבת עליה, אם זאת צנצנת גדולה מאוד."
אז הוא לקח את הצנצנת הכי גדולה שלו, וסגר אותה בפקק. "לכל הסירות צריך להיות שם," אמר, "אז אני אקרא לשלי 'הדב הצף'." ועם המילים האלה הפיל את הסירה שלו למים וקפץ אחריה.
לזמן מה פו ו"הדב הצף" לא היו בטוחים מי מהם אמור להיות למעלה. אבל אחרי שניסו תנוחה אחת או שתיים, הם הסתדרו, כש"הדב הצף" למטה ופו רוכב עליו בניצחון, וחותר במרץ ברגליים.
* * *
כריסטופר רובין גר ממש בראש היער. ירד גשם, וירד גשם, וירד גשם, אבל המים לא יכלו לעלות עד הבית שלו. היה די נחמד להסתכל למטה אל העמקים ולראות את המים מסביבו, אבל ירד גשם כל כך חזק, שהוא נשאר בבית רוב הזמן, וחשב על דברים. בכל בוקר יצא עם המטרייה שלו ותקע מקל במקום שעד אליו הגיעו המים. ובכל בוקר שאחריו יצא ולא ראה יותר את המקל שלו, אז תקע מקל אחר במקום שעד אליו הגיעו המים, ואז הלך שוב הביתה. ובכל בוקר הדרך שלו הייתה קצרה יותר משהייתה בבוקר הקודם. בבוקר היום החמישי הוא ראה את המים מסביבו מכל הצדדים, וידע שבפעם הראשונה בחייו הוא על אי אמיתי. וזה היה מרגש מאוד.
באותו בוקר הגיע ינשוף, עף מעל המים, כדי להגיד "מה שלומך" לחבר שלו כריסטופר רובין.
"תגיד, ינשוף," אמר כריסטופר רובין, "נכון שזה כיף? אני על אי!"
"התנאים האטמוספריים היו לאחרונה בלתי נוחים בעליל," אמר ינשוף.
"ה מה?"
"ירד גשם," הסביר ינשוף.
"כן," אמר כריסטופר רובין. "ירד."
"מפלס ההצפה הגיע לגובה חסר תקדים."
"ה מי?"
"יש הרבה מים מסביב," הסביר ינשוף.
"כן," אמר כריסטופר רובין, "יש."
"עם זאת, הסיכויים משתפרים במהירות. בכל רגע..."
"ראית את פו?"
"לא. בכל רגע..."
"אני מקווה שהוא בסדר," אמר כריסטופר רובין. "תהיתי מה איתו. אני מניח שחזרזיר איתו. אתה חושב שהם בסדר, ינשוף?"
"אני מניח שכן. אתה מבין, בכל רגע..."
"לך תבדוק, ינשוף, בבקשה. כי לפו אין הרבה שכל, והוא עלול לעשות משהו טיפשי, ואני כל כך אוהב אותו, ינשוף. אתה מבין, ינשוף?"
"זה בסדר," אמר ינשוף. "אני אלך. מיד אחזור." והוא עף משם.
אחרי זמן קצר חזר.
"פו לא שם," אמר.
"לא שם?"
"היה שם. הוא ישב על ענף של העץ שלו, מחוץ לבית שלו, עם תשע צנצנות דבש. אבל עכשיו הוא לא שם."
"אוי, פו!" קרא כריסטופר רובין. "איפה אתה?"
"הנה אני," אמר קול נוהם מאחוריו.
"פו!"
הם רצו זה אל זרועותיו של זה.
"איך הגעת לכאן, פו?" שאל כריסטופר רובין, כשהיה מוכן לדבר שוב.
"בסירה שלי," אמר פו בגאווה. "קיבלתי מכתף חשוב מאוד בבקבוק, ומכיוון שנכנסו לי קצת מים לעיניים, לא יכולתי לקרוא אותו, אז הבאתי אותו אליך. בסירה שלי."
ועם המילים הגאות האלה נתן לכריסטופר רובין את המכתף.
"אבל זה מחזרזיר!" צעק כריסטופר רובין כשקרא אותו.
"אין בו שום דבר על פו?" שאל הדב, והציץ מעבר לכתף שלו.
כריסטופר רובין הקריא את ההודעה בקול.
"אה, ה־ו' האלה הם של 'הצילו'? חשבתי שהם של ויני."
"אנחנו חייבים להציל אותו מיד! חשבתי שהוא איתך, פו. ינשוף, אתה יכול להציל אותו על הגב שלך?"
"אני לא חושב," אמר ינשוף, אחרי מחשבה רצינית. "יש ספק אם שרירי הגב הדורסליים הנחוצים..."
"אז תעוף אליו מיד ותגיד לו שההצלה בדרך? ופו ואני נחשוב על הצלה ונבוא הכי מהר שאפשר. אוי, אל תדבר, ינשוף, לך מהר!" וינשוף, שעדיין חשב על משהו להגיד, עף משם.
"עכשיו, פו," אמר כריסטופר רובין, "איפה הסירה שלך?"
"אני צריך להגיד," הסביר פו, כשירדו אל חוף האי, "שזאת לא סתם סירה רגילה. לפעמים היא סירה, ולפעמים היא יותר תאונה. הכול תלוי."
"תלוי במה?"
"בזה אם אני למעלה או למטה."
"אה! נו, איפה היא?"
"הנה!" אמר פו, והצביע בגאווה על "הדב הצף".
זה לא היה מה שכריסטופר רובין ציפה לו. וככל שהסתכל על זה יותר, כך חשב יותר איזה דב אמיץ וחכם הוא פו. וככל שכריסטופר רובין חשב את זה יותר, כך פו השפיל את המבט בצניעות לאורך האף, וניסה להעמיד פנים שהוא לא.
"אבל היא קטנה מדי בשביל שנינו," אמר כריסטופר רובין בעצב.
"שלושתנו, עם חזרזיר."
"אז היא עוד יותר קטנה. אוי, פו הדב, מה נעשה?"
ואז הדב הזה, פו הדב, ויני־הפו, ח.ש.ח. (חבר של חזרזיר), ב.ש.א. (בן לוויה של ארנב), מ.ק. (מגלה הקוטב), מ.א. ומ.ז. (מנחם איה ומוצא הזנב), בקיצור, פו עצמו, אמר משהו כל כך חכם, שכריסטופר רובין רק יכול היה להסתכל עליו בפה פתוח ובעיניים פעורות, ולתהות אם זה באמת הדב עם מעט מאוד שכל, שהוא מכיר ואוהב כבר כל כך הרבה זמן.
"אנחנו יכולים לשוט במטרייה שלך," אמר פו.
"?"
"אנחנו יכולים לשוט במטרייה שלך," אמר פו.
"? ?"
"אנחנו יכולים לשוט במטרייה שלך," אמר פו.
"!!!!!!"
כי פתאום כריסטופר רובין ראה שבאמת אפשר. הוא פתח את המטרייה ושם אותה במים, עם החוד למטה. היא צפה, אבל התנדנדה. פו נכנס פנימה. הוא בדיוק התחיל להגיד שעכשיו הכול בסדר, כשגילה שלא, אז אחרי שתייה קצרה שלא ממש רצה בה, הוא חזר בהליכה במים אל כריסטופר רובין. ואז שניהם נכנסו יחד, והיא כבר לא התנדנדה.
"אני אקרא לסירה הזאת 'המוח של פו'," אמר כריסטופר רובין. ו"המוח של פו" הפליגה מיד לכיוון דרום־מערב, כשהיא מסתובבת בחן.
אתם יכולים לדמיין את השמחה של חזרזיר כשהספינה הופיעה סוף סוף מולו. בשנים שאחר כך הוא אהב לחשוב שהוא היה בסכנה גדולה מאוד בזמן השיטפון הנורא. אבל הסכנה היחידה שבאמת הייתה בה הייתה בחצי השעה האחרונה של המאסר שלו, כשינשוף, שבדיוק עף לשם, ישב על ענף של העץ שלו כדי לנחם אותו, וסיפר לו סיפור ארוך מאוד על דודה שלו, שפעם הטילה בטעות ביצה של שחף. והסיפור נמשך ונמשך, קצת כמו המשפט הזה, עד שחזרזיר, שהקשיב מהחלון בלי הרבה תקווה, נרדם בשקט ובטבעיות, והחליק לאט מהחלון לכיוון המים עד שנשאר תלוי רק על הבהונות. ובאותו רגע, למזלו, צווחה פתאומית ורמה של ינשוף, שבעצם הייתה חלק מהסיפור, כי זה מה שהדודה שלו אמרה, העירה את חזרזיר, ונתנה לו בדיוק מספיק זמן לזנק בחזרה אל המקום הבטוח ולהגיד: "כמה מעניין, והיא באמת?" כש... נו, אתם יכולים לדמיין את השמחה שלו כשראה סוף סוף את הספינה הטובה "המוח של פו" (רב החובל: כ. רובין; קצין ראשון: פ. דב) מגיעה מעבר לים כדי להציל אותו. שוב כריסטופר רובין ופו...
וזה באמת סוף הסיפור, ואני עייף מאוד אחרי המשפט האחרון ההוא, אז אני חושב שאעצור כאן.