דורותי גרה בלב הערבות הגדולות של קנזס, עם דוד הנרי, שהיה חקלאי, ועם דודה אם, אשתו של החקלאי. הבית שלהם היה קטן, כי את העצים לבנייתו היה צריך להביא בעגלה ממרחק קילומטרים רבים. היו בו ארבעה קירות, רצפה וגג, שיצרו חדר אחד, ובחדר הזה היו תנור בישול חלוד למראה, ארון לכלים, שולחן, שלושה או ארבעה כיסאות, והמיטות. לדוד הנרי ולדודה אם הייתה מיטה גדולה בפינה אחת, ולדורותי מיטה קטנה בפינה אחרת. לא הייתה עליית גג בכלל, וגם לא מרתף, חוץ מבור קטן שנחפר באדמה, שנקרא מרתף סופות, שאליו יכלה המשפחה לרדת אם תתעורר אחת מאותן סופות סערה גדולות, חזקות מספיק כדי למחוץ כל בניין שבדרכן. נכנסו אליו דרך דלת רצפה באמצע החדר, וממנה ירד סולם אל הבור הקטן והחשוך.
כשדורותי עמדה בפתח הבית והסתכלה סביבה, היא לא יכלה לראות שום דבר חוץ מהערבה האפורה הגדולה מכל עבר. לא עץ ולא בית שברו את המרחב הרחב של הארץ השטוחה, שהגיעה עד קצה השמיים לכל הכיוונים. השמש אפתה את האדמה החרושה לגוש אפור, שסדקים קטנים עברו בו. אפילו הדשא לא היה ירוק, כי השמש שרפה את קצות הגבעולים הארוכים עד שהיו באותו צבע אפור שנראה בכל מקום. פעם הבית היה צבוע, אבל השמש ניפחה את הצבע בבועות והגשמים שטפו אותו, ועכשיו הבית היה עמום ואפור כמו כל השאר.
כשדודה אם באה לגור שם, היא הייתה אישה צעירה ויפה. השמש והרוח שינו גם אותה. הן לקחו את הניצוץ מעיניה והשאירו אותן אפורות ורציניות. הן לקחו את האודם מלחייה ומשפתיה, וגם הן נעשו אפורות. היא הייתה רזה וכחושה, ואף פעם לא חייכה עכשיו. כשדורותי, שהייתה יתומה, הגיעה אליה לראשונה, דודה אם נבהלה כל כך מהצחוק של הילדה, שהייתה צועקת ומצמידה את ידה ללבה בכל פעם שקולה העליז של דורותי הגיע לאוזניה. והיא עדיין הסתכלה על הילדה הקטנה בפליאה, איך היא מוצאת משהו לצחוק עליו.
דוד הנרי אף פעם לא צחק. הוא עבד קשה מהבוקר עד הלילה ולא ידע מהי שמחה. גם הוא היה אפור, מזקנו הארוך ועד מגפיו המחוספסים, והוא נראה חמור סבר ורציני, ורק לעתים רחוקות דיבר.
טוטו הוא שהצחיק את דורותי, והציל אותה מלהיעשות אפורה כמו כל מה שהקיף אותה. טוטו לא היה אפור. הוא היה כלב קטן ושחור, עם פרווה ארוכה ומשיית ועיניים שחורות קטנות שנצצו בעליזות משני צידי אפו הקטנטן והמצחיק. טוטו שיחק כל היום, ודורותי שיחקה איתו ואהבה אותו מאוד.
אבל היום הם לא שיחקו. דוד הנרי ישב על מדרגת הכניסה והסתכל בדאגה על השמיים, שהיו אפורים אפילו יותר מהרגיל. דורותי עמדה בפתח עם טוטו בזרועותיה והסתכלה גם היא על השמיים. דודה אם שטפה את הכלים.
מהצפון הרחוק הם שמעו יללה נמוכה של הרוח, ודוד הנרי ודורותי יכלו לראות איך הדשא הארוך מתכופף בגלים לפני הסערה המתקרבת. עכשיו נשמעה באוויר שריקה חדה מהדרום, וכשהפנו את עיניהם לשם, ראו אדוות בדשא שבאות גם מהכיוון ההוא.
פתאום דוד הנרי קם.
"סופה מתקרבת, אם," קרא לאשתו. "אלך לטפל בבהמות." ואז רץ אל הסככות שבהן היו הפרות והסוסים.
דודה אם עזבה את עבודתה ובאה לפתח. מבט אחד הספיק לה כדי לראות שהסכנה קרובה.
"מהר, דורותי!" צעקה. "רוצי למרתף!"
טוטו קפץ מזרועותיה של דורותי והתחבא מתחת למיטה, והילדה ניגשה להוציא אותו. דודה אם, מבוהלת מאוד, פתחה בתנופה את דלת הרצפה וירדה בסולם אל הבור הקטן והחשוך. דורותי תפסה סוף סוף את טוטו והתחילה ללכת אחרי דודתה. כשהייתה באמצע החדר, נשמעה צווחה גדולה של הרוח, והבית רעד כל כך חזק שהיא איבדה את שיווי המשקל וישבה פתאום על הרצפה.
ואז קרה דבר מוזר.
הבית הסתובב פעמיים או שלוש ועלה לאט באוויר. דורותי הרגישה כאילו היא עולה בכדור פורח.
רוח הצפון ורוח הדרום נפגשו בדיוק במקום שבו עמד הבית, ועשו אותו למרכז המדויק של הסופה. באמצע סופה האוויר בדרך כלל שקט, אבל הלחץ הגדול של הרוח מכל צד של הבית הרים אותו גבוה וגבוה יותר, עד שהיה ממש בראש הסופה. ושם הוא נשאר, ונישא קילומטרים על גבי קילומטרים, בקלות שבה אפשר לשאת נוצה.
היה חשוך מאוד, והרוח ייללה נורא מסביבה, אבל דורותי גילתה שהיא נוסעת בנוחות רבה. אחרי הסיבובים הראשונים, ועוד פעם אחת שבה הבית נטה מאוד, היא הרגישה כאילו מנדנדים אותה בעדינות, כמו תינוק בעריסה.
טוטו לא אהב את זה. הוא התרוצץ בחדר, פעם לכאן ופעם לשם, ונבח בקול. אבל דורותי ישבה בשקט על הרצפה וחיכתה לראות מה יקרה.
פעם אחת טוטו התקרב יותר מדי לדלת הרצפה הפתוחה, ונפל פנימה. ובהתחלה הילדה הקטנה חשבה שאיבדה אותו. אבל עד מהרה ראתה את אחת מאוזניו מבצבצת מהחור, כי הלחץ החזק של האוויר החזיק אותו למעלה, כך שלא יכול היה ליפול. היא זחלה אל החור, תפסה את טוטו באוזן וגררה אותו בחזרה לחדר, ואחר כך סגרה את דלת הרצפה כדי שלא יקרו עוד תאונות.
שעה אחרי שעה חלפה, ולאט לאט דורותי התגברה על הבהלה שלה. אבל היא הרגישה בודדה מאוד, והרוח צווחה כל כך חזק מסביבה שהיא כמעט התחרשה. בהתחלה תהתה אם תתנפץ לרסיסים כשהבית ייפול שוב. אבל ככל שהשעות עברו ושום דבר נורא לא קרה, היא הפסיקה לדאוג והחליטה לחכות בשקט ולראות מה יביא העתיד. לבסוף זחלה על הרצפה המתנדנדת אל המיטה שלה ונשכבה עליה, וטוטו בא אחריה ונשכב לידה.
למרות נדנוד הבית ויללת הרוח, דורותי עצמה במהרה את עיניה ונרדמה שינה עמוקה.