היא התעוררה מזעזוע כל כך פתאומי וחזק, שאילולא שכבה על המיטה הרכה, אולי הייתה נפגעת. כך או כך, הטלטלה גרמה לה לעצור את נשימתה ולתהות מה קרה. וטוטו הצמיד את אפו הקטן והקר לפניה ויילל בעצב. דורותי התיישבה ושמה לב שהבית לא זז. וגם לא היה חשוך, כי אור השמש הבהיר נכנס בחלון והציף את החדר הקטן. היא קפצה מהמיטה, ועם טוטו בעקבותיה רצה ופתחה את הדלת.
הילדה הקטנה פלטה קריאת תדהמה והסתכלה סביבה, ועיניה גדלו וגדלו למראה הדברים הנפלאים שראתה.
הסופה הניחה את הבית בעדינות רבה, בשביל סופה, באמצע ארץ של יופי מופלא. היו בכל מקום כרי דשא ירוקים ונהדרים, עם עצים מרשימים נושאי פירות עסיסיים וטעימים. ערוגות של פרחים מרהיבים היו מכל עבר, וציפורים בעלות נוצות נדירות ומבריקות שרו ורפרפו בעצים ובשיחים. קצת הלאה היה פלג קטן, שזרם ונצנץ בין גדות ירוקות, ופכפך בקול נעים מאוד לילדה קטנה שגרה כל כך הרבה זמן בערבות היבשות והאפורות.
בזמן שעמדה והסתכלה בלהיטות על המראות המוזרים והיפים, היא הבחינה בקבוצה של האנשים הכי משונים שראתה אי פעם, שבאה לקראתה. הם לא היו גדולים כמו המבוגרים שהתרגלה אליהם תמיד, אבל גם לא קטנים מאוד. למעשה, הם נראו בערך בגובה של דורותי, שהייתה ילדה גבוהה לגילה, אף שלפי המראה שלהם הם היו מבוגרים ממנה בשנים רבות.
שלושה היו גברים ואחת אישה, וכולם היו לבושים בצורה מוזרה. הם חבשו כובעים עגולים שהתרוממו לחוד קטן, כשלושים סנטימטרים מעל ראשיהם, עם פעמונים קטנים סביב השוליים שצלצלו במתיקות כשזזו. הכובעים של הגברים היו כחולים. הכובע של האישה הקטנה היה לבן, והיא לבשה שמלה לבנה שירדה בקפלים מכתפיה. עליה היו מפוזרים כוכבים קטנים שנצצו בשמש כמו יהלומים. הגברים היו לבושים כחול, באותו גוון כמו הכובעים שלהם, ונעלו מגפיים מצוחצחים היטב עם שוליים כחולים ורחבים מקופלים בחלק העליון. דורותי חשבה שהגברים בערך בגילו של דוד הנרי, כי לשניים מהם היה זקן. אבל האישה הקטנה הייתה בלי ספק מבוגרת בהרבה. פניה היו מכוסות קמטים, שערה היה כמעט לבן, והיא הלכה בנוקשות מסוימת.
כשהאנשים האלה התקרבו לבית שבפתחו עמדה דורותי, הם עצרו ולחשו ביניהם, כאילו הם מפחדים להתקרב יותר. אבל הזקנה הקטנה ניגשה אל דורותי, השתחוותה עמוק ואמרה בקול מתוק:
"ברוכה הבאה, הקוסמת האצילה ביותר, לארץ המנצ'קינים. אנחנו אסירי תודה לך כל כך על שהרגת את המכשפה הרשעה מהמזרח, ועל ששחררת את העם שלנו מעבדות."
דורותי הקשיבה לנאום הזה בפליאה. למה בכלל יכלה האישה הקטנה להתכוון כשקראה לה קוסמת, ואמרה שהיא הרגה את המכשפה הרשעה מהמזרח? דורותי הייתה ילדה קטנה, תמימה ולא מזיקה, שסופה נשאה אותה קילומטרים רבים מהבית, והיא מעולם לא הרגה שום דבר בכל חייה.
אבל ברור היה שהאישה הקטנה מצפה שתענה, אז דורותי אמרה בהיסוס: "את נחמדה מאוד, אבל בטח יש כאן טעות. לא הרגתי שום דבר."
"הבית שלך הרג, בכל אופן," ענתה הזקנה הקטנה בצחוק, "וזה אותו דבר. תראי!" המשיכה, והצביעה על פינת הבית. "הנה שתי הרגליים שלה, עדיין בולטות מתחת לקורת עץ."
דורותי הסתכלה, ופלטה צעקה קטנה של בהלה. שם, באמת, ממש מתחת לפינת הקורה הגדולה שעליה נח הבית, בלטו שתי רגליים, נעולות בנעלי כסף עם קצוות מחודדים.
"אוי ואבוי! אוי ואבוי!" קראה דורותי, ושילבה את ידיה בבהלה. "הבית בטח נפל עליה. מה בכלל נעשה?"
"אין מה לעשות," אמרה האישה הקטנה ברוגע.
"אבל מי היא הייתה?" שאלה דורותי.
"היא הייתה המכשפה הרשעה מהמזרח, כמו שאמרתי," ענתה האישה הקטנה. "היא החזיקה את כל המנצ'קינים בעבדות שנים רבות, והעבידה אותם בפרך בשבילה יומם ולילה. עכשיו כולם חופשיים, והם אסירי תודה לך על הטובה."
"מי הם המנצ'קינים?" שאלה דורותי.
"הם האנשים שגרים בארץ המזרח הזאת, שבה שלטה המכשפה הרשעה."
"את מנצ'קינית?" שאלה דורותי.
"לא, אבל אני ידידה שלהם, אף שאני גרה בארץ הצפון. כשהמנצ'קינים ראו שמכשפת המזרח מתה, הם שלחו אליי שליח מהיר, ובאתי מיד. אני מכשפת הצפון."
"אוי, אלוהים!" קראה דורותי. "את מכשפה אמיתית?"
"כן, בהחלט," ענתה האישה הקטנה. "אבל אני מכשפה טובה, והעם אוהב אותי. אני לא חזקה כמו המכשפה הרשעה ששלטה כאן, אחרת הייתי משחררת את העם בעצמי."
"אבל חשבתי שכל המכשפות רשעות," אמרה הילדה, שהייתה חצי מפוחדת לעמוד מול מכשפה אמיתית.
"אוי, לא, זו טעות גדולה. היו רק ארבע מכשפות בכל ארץ עוץ, ושתיים מהן, אלה שגרות בצפון ובדרום, הן מכשפות טובות. אני יודעת שזה נכון, כי אני בעצמי אחת מהן, ולא יכולה לטעות. אלה שגרו במזרח ובמערב היו אכן מכשפות רשעות. אבל עכשיו, כשהרגת אחת מהן, נשארה רק מכשפה רשעה אחת בכל ארץ עוץ: זו שגרה במערב."
"אבל," אמרה דורותי אחרי רגע של מחשבה, "דודה אם אמרה לי שכל המכשפות מתו, לפני שנים על גבי שנים."
"מי זאת דודה אם?" שאלה הזקנה הקטנה.
"היא הדודה שלי שגרה בקנזס, המקום שממנו באתי."
נראה שמכשפת הצפון חשבה זמן מה, ראשה מורכן ועיניה על הקרקע. אחר כך הרימה את מבטה ואמרה: "אני לא יודעת איפה קנזס, כי מעולם לא שמעתי שמזכירים את הארץ הזאת. אבל תגידי לי, האם זו ארץ מתורבתת?"
"אוי, כן," ענתה דורותי.
"אז זה מסביר את זה. בארצות המתורבתות, אני מאמינה, לא נשארו מכשפות, וגם לא קוסמים, ולא מכשפים, ולא אמני כישוף. אבל את מבינה, ארץ עוץ מעולם לא תורבתה, כי אנחנו מנותקים מכל שאר העולם. לכן עדיין יש בינינו מכשפות וקוסמים."
"מי הם הקוסמים?" שאלה דורותי.
"עוץ עצמו הוא הקוסם הגדול," ענתה המכשפה, והנמיכה את קולה ללחישה. "הוא חזק יותר מכל השאר יחד. הוא גר בעיר הברקת."
דורותי עמדה לשאול שאלה נוספת, אבל בדיוק אז המנצ'קינים, שעמדו בשקט בצד, צעקו בקול והצביעו על פינת הבית, שם שכבה המכשפה הרשעה.
"מה קרה?" שאלה הזקנה הקטנה, והסתכלה, והתחילה לצחוק. הרגליים של המכשפה המתה נעלמו לגמרי, ולא נשאר דבר חוץ מנעלי הכסף.
"היא הייתה כל כך זקנה," הסבירה מכשפת הצפון, "שהיא התייבשה מהר בשמש. זה הסוף שלה. אבל נעלי הכסף שלך, ותוכלי לנעול אותן." היא התכופפה והרימה את הנעליים, ואחרי שניערה מהן את האבק, הושיטה אותן לדורותי.
"מכשפת המזרח הייתה גאה מאוד בנעלי הכסף האלה," אמר אחד המנצ'קינים, "ויש בהן איזה קסם. אבל מה הוא, מעולם לא ידענו."
דורותי נשאה את הנעליים לתוך הבית והניחה אותן על השולחן. אחר כך יצאה שוב אל המנצ'קינים ואמרה:
"אני רוצה מאוד לחזור לדודה ולדוד שלי, כי אני בטוחה שהם ידאגו לי. אתם יכולים לעזור לי למצוא את הדרך?"
המנצ'קינים והמכשפה הסתכלו קודם זה על זה, ואחר כך על דורותי, ואז הנידו בראשם.
"במזרח, לא רחוק מכאן," אמר אחד, "יש מדבר גדול, ואף אחד לא יכול לחצות אותו ולהישאר בחיים."
"אותו דבר בדרום," אמר אחר, "כי הייתי שם וראיתי. הדרום הוא ארץ הקוודלינגים."
"אומרים לי," אמר האיש השלישי, "שאותו דבר במערב. ובארץ ההיא, שבה גרים הווינקים, שולטת המכשפה הרשעה מהמערב, שתעשה אותך לשפחה שלה אם תעברי בדרכה."
"הצפון הוא הבית שלי," אמרה הגברת הזקנה, "ובקצה שלו נמצא אותו מדבר גדול שמקיף את ארץ עוץ. אני חוששת, יקירתי, שתצטרכי לגור איתנו."
כשדורותי שמעה את זה, היא התחילה להתייפח, כי הרגישה בודדה בין כל האנשים המוזרים האלה. נראה שהדמעות שלה ציערו את המנצ'קינים טובי הלב, כי הם הוציאו מיד את הממחטות שלהם והתחילו לבכות גם הם. ואילו הזקנה הקטנה הורידה את הכובע שלה ואיזנה את החוד שלו על קצה אפה, בזמן שספרה בקול חגיגי: "אחת, שתיים, שלוש." מיד הכובע הפך ללוח צפחה, שעליו היה כתוב באותיות גיר לבנות וגדולות:
"תנו לדורותי ללכת לעיר הברקת"
הזקנה הקטנה לקחה את הלוח מאפה, ואחרי שקראה את המילים שעליו, שאלה: "קוראים לך דורותי, יקירתי?"
"כן," ענתה הילדה, הרימה את מבטה וניגבה את הדמעות.
"אז את חייבת ללכת לעיר הברקת. אולי עוץ יעזור לך."
"איפה העיר הזאת?" שאלה דורותי.
"היא נמצאת בדיוק במרכז הארץ, ושולט בה עוץ, הקוסם הגדול שסיפרתי לך עליו."
"הוא איש טוב?" שאלה הילדה בדאגה.
"הוא קוסם טוב. אם הוא איש או לא, אני לא יכולה לומר, כי מעולם לא ראיתי אותו."
"איך אני יכולה להגיע לשם?" שאלה דורותי.
"את חייבת ללכת ברגל. זה מסע ארוך, דרך ארץ שלפעמים נעימה ולפעמים חשוכה ונוראה. אבל אשתמש בכל אמנויות הקסם שאני יודעת כדי לשמור עלייך מכל רע."
"את לא תבואי איתי?" התחננה הילדה, שהתחילה לראות בזקנה הקטנה את החברה היחידה שלה.
"לא, את זה אני לא יכולה לעשות," ענתה, "אבל אתן לך את הנשיקה שלי, ואף אחד לא יעז לפגוע במי שמכשפת הצפון נישקה."
היא התקרבה לדורותי ונישקה אותה בעדינות על המצח. במקום שבו נגעו שפתיה בילדה, הן השאירו סימן עגול ומבריק, כפי שדורותי גילתה זמן קצר אחר כך.
"הדרך לעיר הברקת מרוצפת בלבנים צהובות," אמרה המכשפה, "כך שלא תוכלי לפספס אותה. כשתגיעי לעוץ, אל תפחדי ממנו, אלא ספרי לו את הסיפור שלך ובקשי ממנו לעזור לך. שלום, יקירתי."
שלושת המנצ'קינים השתחוו לה עמוק ואיחלו לה מסע נעים, ואחר כך הלכו משם בין העצים. המכשפה הנהנה לדורותי הנהון קטן וידידותי, הסתובבה שלוש פעמים על העקב השמאלי שלה, ומיד נעלמה, להפתעתו הרבה של טוטו הקטן, שנבח אחריה בקול רם מספיק אחרי שהלכה, כי פחד אפילו לנהום כל עוד עמדה לידו.
אבל דורותי, שידעה שהיא מכשפה, ציפתה שתיעלם בדיוק בדרך הזאת, ולא הופתעה בכלל.