כשדורותי נשארה לבד, היא התחילה להרגיש רעבה. אז הלכה לארון וחתכה לעצמה קצת לחם, שמרחה עליו חמאה. היא נתנה קצת לטוטו, ולקחה דלי מהמדף, נשאה אותו אל הפלג הקטן ומילאה אותו במים צלולים ונוצצים. טוטו רץ אל העצים והתחיל לנבוח על הציפורים שישבו שם. דורותי הלכה להביא אותו, וראתה פירות טעימים כל כך תלויים על הענפים, שקטפה מהם קצת, ומצאה שהם בדיוק מה שרצתה כדי להשלים את ארוחת הבוקר שלה.
אחר כך חזרה לבית, ואחרי שהיא וטוטו שתו לרוויה מהמים הקרירים והצלולים, התחילה להתכונן למסע לעיר הברקת.
לדורותי הייתה רק עוד שמלה אחת, אבל במקרה היא הייתה נקייה ותלויה על וו ליד המיטה שלה. היא הייתה עשויה בד כותנה משובץ, בריבועים לבנים וכחולים. ואף שהכחול דהה קצת מהכביסות הרבות, זו עדיין הייתה שמלה יפה. הילדה רחצה את עצמה בקפידה, לבשה את השמלה המשובצת והנקייה, וקשרה על ראשה את כובע השמש הוורוד שלה. היא לקחה סל קטן ומילאה אותו בלחם מהארון, וכיסתה אותו במפית לבנה. אחר כך הסתכלה למטה על רגליה ושמה לב כמה הנעליים שלה ישנות ובלויות.
"הן בטח לא יתאימו למסע ארוך, טוטו," אמרה. וטוטו הרים את מבטו אל פניה בעיניו השחורות הקטנות וכשכש בזנבו כדי להראות שהוא מבין למה היא מתכוונת.
באותו רגע דורותי ראתה מונחות על השולחן את נעלי הכסף שהיו שייכות למכשפת המזרח.
"מעניין אם הן יתאימו לי," אמרה לטוטו. "הן יהיו בדיוק מה שצריך להליכה ארוכה, כי הן לא יכולות להישחק."
היא חלצה את נעלי העור הישנות שלה ונעלה את נעלי הכסף, שהתאימו לה כאילו נעשו בשבילה.
לבסוף הרימה את הסל שלה.
"בוא, טוטו," אמרה. "נלך לעיר הברקת ונשאל את עוץ הגדול איך לחזור לקנזס."
היא סגרה את הדלת, נעלה אותה, ושמה את המפתח בזהירות בכיס השמלה שלה. וכך, כשטוטו מדדה ברצינות מאחוריה, יצאה לדרכה.
היו כמה דרכים בסביבה, אבל לא לקח לה הרבה זמן למצוא את זו המרוצפת בלבנים צהובות. תוך זמן קצר היא צעדה בזריזות לעבר עיר הברקת, ונעלי הכסף שלה מצלצלות בעליזות על מצע הדרך הקשה והצהובה. השמש זרחה בבהירות והציפורים שרו במתיקות, ודורותי לא הרגישה רע כמו שאולי הייתם חושבים שתרגיש ילדה קטנה שנחטפה פתאום מארצה והונחה באמצע ארץ זרה.
היא הופתעה, בזמן שהלכה, לראות כמה יפה הארץ סביבה. היו גדרות מסודרות בצידי הדרך, צבועות בכחול עדין, ומעבר להן שדות של תבואה וירקות בשפע. ברור שהמנצ'קינים היו חקלאים טובים, שידעו לגדל יבולים גדולים. מדי פעם עברה ליד בית, והאנשים יצאו להסתכל עליה והשתחוו עמוק כשעברה, כי כולם ידעו שבזכותה הושמדה המכשפה הרשעה והם שוחררו מעבדות. הבתים של המנצ'קינים היו משונים למראה, כי כל אחד מהם היה עגול, עם כיפה גדולה במקום גג. כולם היו צבועים כחול, כי בארץ המזרח הזאת כחול היה הצבע האהוב.
לקראת ערב, כשדורותי הייתה עייפה מההליכה הארוכה והתחילה לתהות איפה תבלה את הלילה, הגיעה לבית גדול קצת יותר מהשאר. על הדשא הירוק שלפניו רקדו גברים ונשים רבים. חמישה כנרים קטנים ניגנו בקול רם ככל האפשר, והאנשים צחקו ושרו, ושולחן גדול בקרבת מקום היה עמוס פירות ואגוזים טעימים, פשטידות ועוגות, ועוד הרבה דברים טובים לאכול.
האנשים קיבלו את פני דורותי באדיבות, והזמינו אותה לארוחת ערב ולבלות איתם את הלילה. כי זה היה ביתו של אחד המנצ'קינים העשירים ביותר בארץ, וחבריו התאספו אצלו כדי לחגוג את השחרור שלהם מעבדות המכשפה הרשעה.
דורותי אכלה ארוחת ערב דשנה, והמנצ'קין העשיר עצמו, ששמו היה בוק, שירת אותה. אחר כך ישבה על ספסל וצפתה באנשים רוקדים.
כשבוק ראה את נעלי הכסף שלה, הוא אמר: "את בטח קוסמת גדולה."
"למה?" שאלה הילדה.
"כי את נועלת נעלי כסף והרגת את המכשפה הרשעה. וחוץ מזה, יש לבן בשמלה שלך, ורק מכשפות וקוסמות לובשות לבן."
"השמלה שלי משובצת כחול ולבן," אמרה דורותי, והחליקה את הקמטים שבה.
"זה נחמד מצידך ללבוש אותה," אמר בוק. "כחול הוא הצבע של המנצ'קינים, ולבן הוא צבע המכשפות. אז אנחנו יודעים שאת מכשפה ידידותית."
דורותי לא ידעה מה לענות על זה, כי נראה שכל האנשים חושבים שהיא מכשפה, והיא ידעה היטב שהיא רק ילדה קטנה רגילה שבמקרה, בגלל סופה, הגיעה לארץ זרה.
כשהתעייפה מלצפות בריקודים, בוק הוביל אותה לתוך הבית ונתן לה חדר עם מיטה יפה. הסדינים היו עשויים מבד כחול, ודורותי ישנה בהם שינה עמוקה עד הבוקר, וטוטו מכורבל על השטיח הכחול לידה.
היא אכלה ארוחת בוקר דשנה, וצפתה בתינוק מנצ'קיני קטנטן, ששיחק עם טוטו ומשך בזנבו וצהל וצחק בצורה שהשעשעה את דורותי מאוד. טוטו היה פלא גדול בעיני כל האנשים, כי הם מעולם לא ראו כלב.
"כמה רחוק עד עיר הברקת?" שאלה הילדה.
"אני לא יודע," ענה בוק ברצינות, "כי מעולם לא הייתי שם. עדיף לאנשים להתרחק מעוץ, אלא אם כן יש להם עניין איתו. אבל הדרך לעיר הברקת ארוכה, והיא תיקח לך ימים רבים. הארץ כאן עשירה ונעימה, אבל תצטרכי לעבור במקומות קשים ומסוכנים לפני שתגיעי לסוף המסע שלך."
זה הדאיג את דורותי קצת, אבל היא ידעה שרק עוץ הגדול יכול לעזור לה לחזור לקנזס, אז החליטה באומץ לא לחזור על עקבותיה.
היא נפרדה מחבריה לשלום, ושוב יצאה לדרך הלבנים הצהובות. אחרי שהלכה כמה קילומטרים, חשבה שתעצור לנוח, אז טיפסה לראש הגדר שליד הדרך והתיישבה. מעבר לגדר היה שדה תירס גדול, ולא רחוק משם ראתה דחליל, מוצב גבוה על מוט כדי להרחיק את הציפורים מהתירס הבשל.
דורותי השעינה את סנטרה על ידה והביטה מהורהרת בדחליל. הראש שלו היה שק קטן ממולא קש, עם עיניים, אף ופה מצוירים עליו כדי שייראה כמו פנים. כובע כחול ישן ומחודד, שהיה שייך פעם לאיזה מנצ'קין, היה תקוע על ראשו, ושאר הדמות הייתה חליפת בגדים כחולה, בלויה ודהויה, שגם היא מולאה בקש. ברגליים היו מגפיים ישנים עם שוליים כחולים, כמו שנעל כל גבר בארץ הזאת, והדמות הורמה מעל גבעולי התירס בעזרת המוט שהיה תקוע בגבה.
בזמן שדורותי הסתכלה בריכוז בפנים המצוירות והמשונות של הדחליל, היא הופתעה לראות את אחת העיניים קורצת אליה לאט. בהתחלה חשבה שבטח טעתה, כי אף דחליל בקנזס לא קורץ אף פעם. אבל עד מהרה הדמות הנהנה אליה בראשה בידידות. אז היא ירדה מהגדר וניגשה אליו, בזמן שטוטו רץ מסביב למוט ונבח.
"יום טוב," אמר הדחליל בקול צרוד למדי.
"אתה דיברת?" שאלה הילדה בפליאה.
"בוודאי," ענה הדחליל. "מה שלומך?"
"די טוב, תודה," השיבה דורותי בנימוס. "ומה שלומך?"
"אני לא מרגיש טוב," אמר הדחליל בחיוך, "כי משעמם מאוד להיות תקוע כאן למעלה יומם ולילה ולגרש עורבים."
"אתה לא יכול לרדת?" שאלה דורותי.
"לא, כי המוט הזה תקוע לי בגב. אם תואילי בבקשה להוציא את המוט, אהיה אסיר תודה לך מאוד."
דורותי הושיטה למעלה את שתי ידיה והרימה את הדמות מהמוט, כי מכיוון שהיה ממולא קש, הוא היה קל מאוד.
"תודה רבה," אמר הדחליל כשהונח על הקרקע. "אני מרגיש כמו אדם חדש."
דורותי הייתה מבולבלת מזה, כי היה משונה לשמוע איש ממולא מדבר, ולראות אותו משתחווה והולך לידה.
"מי את?" שאל הדחליל אחרי שהתמתח ופיהק. "ולאן את הולכת?"
"קוראים לי דורותי," אמרה הילדה, "ואני הולכת לעיר הברקת, לבקש מעוץ הגדול שישלח אותי חזרה לקנזס."
"איפה עיר הברקת?" שאל. "ומי זה עוץ?"
"מה, אתה לא יודע?" השיבה בהפתעה.
"לא, באמת שלא. אני לא יודע כלום. את מבינה, אני ממולא, אז אין לי מוח בכלל," ענה בעצב.
"אוי," אמרה דורותי, "אני כל כך מצטערת בשבילך."
"את חושבת," שאל, "שאם אלך איתך לעיר הברקת, עוץ ייתן לי קצת מוח?"
"אני לא יכולה לדעת," השיבה, "אבל אתה יכול לבוא איתי, אם אתה רוצה. אם עוץ לא ייתן לך מוח, לא יהיה לך יותר גרוע ממה שיש לך עכשיו."
"זה נכון," אמר הדחליל. "את מבינה," המשיך בסוד, "לא אכפת לי שהרגליים והידיים והגוף שלי ממולאים, כי אי אפשר לפגוע בי. אם מישהו דורך לי על האצבעות או תוקע בי סיכה, זה לא משנה, כי אני לא מרגיש את זה. אבל אני לא רוצה שאנשים יקראו לי טיפש, ואם הראש שלי יישאר ממולא בקש במקום במוח, כמו שלך, איך אדע אי פעם משהו?"
"אני מבינה איך אתה מרגיש," אמרה הילדה הקטנה, שבאמת ריחמה עליו. "אם תבוא איתי, אבקש מעוץ לעשות בשבילך כל מה שהוא יכול."
"תודה," ענה בהכרת תודה.
הם הלכו חזרה אל הדרך. דורותי עזרה לו לעבור את הגדר, והם יצאו בשביל הלבנים הצהובות לעבר עיר הברקת.
בהתחלה טוטו לא אהב את התוספת הזאת לחבורה. הוא רחרח סביב האיש הממולא כאילו חשד שיש קן של עכברושים בקש, ולעתים קרובות נהם על הדחליל בחוסר ידידות.
"אל תשים לב לטוטו," אמרה דורותי לחבר החדש שלה. "הוא אף פעם לא נושך."
"אוי, אני לא מפחד," השיב הדחליל. "הוא לא יכול להזיק לקש. תני לי בבקשה לשאת בשבילך את הסל. זה לא יפריע לי, כי אני לא יכול להתעייף. אגלה לך סוד," המשיך בזמן שהלך. "יש רק דבר אחד בעולם שאני מפחד ממנו."
"מה זה?" שאלה דורותי. "החקלאי המנצ'קיני שעשה אותך?"
"לא," ענה הדחליל. "גפרור דולק."