אחרי כמה שעות הדרך התחילה להיות משובשת, וההליכה נעשתה קשה כל כך, שהדחליל מעד לעתים קרובות על הלבנים הצהובות, שהיו כאן לא אחידות בכלל. לפעמים, למעשה, הן היו שבורות או חסרות לגמרי, והשאירו חורים שטוטו קפץ מעליהם ודורותי עקפה אותם. ואילו הדחליל, שלא היה לו מוח, הלך ישר קדימה, וכך דרך לתוך החורים ונפל לכל אורכו על הלבנים הקשות. אבל זה אף פעם לא כאב לו, ודורותי הייתה מרימה אותו ומעמידה אותו שוב על רגליו, והוא הצטרף אליה וצחק בעליזות על התקלה שלו.
החוות כאן לא היו מטופחות בכלל כמו אלה שהיו קודם. היו פחות בתים ופחות עצי פרי, וככל שהתקדמו, הארץ נעשתה קודרת ובודדה יותר.
בצהריים הם התיישבו בצד הדרך, ליד פלג קטן, ודורותי פתחה את הסל שלה והוציאה קצת לחם. היא הציעה חתיכה לדחליל, אבל הוא סירב.
"אני אף פעם לא רעב," אמר, "וזה מזל שאני לא, כי הפה שלי רק מצויר, ואם אחתוך בו חור כדי שאוכל לאכול, הקש שאני ממולא בו ייצא, וזה יקלקל את צורת הראש שלי."
דורותי ראתה מיד שזה נכון, אז רק הנהנה והמשיכה לאכול את הלחם שלה.
"ספרי לי משהו על עצמך ועל הארץ שממנה באת," אמר הדחליל כשסיימה את ארוחת הצהריים. אז היא סיפרה לו הכל על קנזס, וכמה הכל אפור שם, ואיך הסופה נשאה אותה לארץ עוץ המשונה הזאת.
הדחליל הקשיב בתשומת לב, ואמר: "אני לא מצליח להבין למה תרצי לעזוב את הארץ היפה הזאת ולחזור למקום היבש והאפור שאת קוראת לו קנזס."
"זה בגלל שאין לך מוח," ענתה הילדה. "לא משנה כמה עגומים ואפורים הבתים שלנו, אנחנו, אנשים מבשר ודם, מעדיפים לגור שם ולא בשום ארץ אחרת, יפה ככל שתהיה. אין מקום כמו הבית."
הדחליל נאנח.
"כמובן שאני לא יכול להבין את זה," אמר. "אילו הראשים שלכם היו ממולאים בקש, כמו שלי, כנראה כולכם הייתם גרים במקומות היפים, ואז לא היו בקנזס אנשים בכלל. מזל לקנזס שיש לכם מוח."
"לא תספר לי סיפור, בזמן שאנחנו נחים?" שאלה הילדה.
הדחליל הביט בה בתוכחה, וענה:
"החיים שלי היו קצרים כל כך, שאני באמת לא יודע שום דבר. עשו אותי רק שלשום. מה שקרה בעולם לפני כן, כולו לא ידוע לי. למזלי, כשהחקלאי עשה את הראש שלי, אחד הדברים הראשונים שעשה היה לצייר את האוזניים שלי, כך ששמעתי מה קורה. היה איתו עוד מנצ'קין, והדבר הראשון ששמעתי היה החקלאי אומר: 'איך אתה אוהב את האוזניים האלה?'
"'הן לא ישרות,' ענה השני.
"'לא חשוב,' אמר החקלאי. 'הן אוזניים בכל זאת,' וזה היה נכון לגמרי.
"'עכשיו אעשה את העיניים,' אמר החקלאי. אז הוא צייר את העין הימנית שלי, וברגע שסיים אותה, מצאתי את עצמי מסתכל עליו ועל כל מה שסביבי בסקרנות רבה, כי זו הייתה ההצצה הראשונה שלי על העולם.
"'זו עין יפה למדי,' העיר המנצ'קין שהתבונן בחקלאי. 'צבע כחול הוא בדיוק הצבע לעיניים.'
"'אני חושב שאעשה את השנייה קצת יותר גדולה,' אמר החקלאי. וכשהעין השנייה הייתה גמורה, יכולתי לראות הרבה יותר טוב מקודם. אחר כך הוא עשה את האף ואת הפה שלי. אבל לא דיברתי, כי באותו זמן לא ידעתי בשביל מה יש פה. היה לי הכיף לראות אותם עושים את הגוף ואת הידיים והרגליים שלי. וכשחיברו לבסוף את הראש שלי, הרגשתי גאה מאוד, כי חשבתי שאני אדם טוב בדיוק כמו כל אחד אחר.
"'הבחור הזה יגרש את העורבים מהר מאוד,' אמר החקלאי. 'הוא נראה בדיוק כמו אדם.'
"'מה פתאום, הוא אדם,' אמר השני, והסכמתי איתו לגמרי. החקלאי נשא אותי תחת זרועו לשדה התירס, והציב אותי על מקל גבוה, איפה שמצאת אותי. הוא וחברו הלכו משם זמן קצר אחר כך והשאירו אותי לבד.
"לא אהבתי שנוטשים אותי כך. אז ניסיתי ללכת אחריהם. אבל הרגליים שלי לא נגעו בקרקע, ונאלצתי להישאר על המוט ההוא. היו אלה חיים בודדים, כי לא היה לי על מה לחשוב, מכיוון שנעשיתי זמן קצר כל כך קודם. הרבה עורבים וציפורים אחרות עפו לשדה התירס, אבל ברגע שראו אותי, הם עפו שוב משם, כי חשבו שאני מנצ'קין. וזה שימח אותי וגרם לי להרגיש שאני אדם חשוב למדי. לאט לאט עורב זקן עף לידי, ואחרי שהסתכל עליי בזהירות, נחת על הכתף שלי ואמר:
"'מעניין אם החקלאי ההוא חשב לרמות אותי בדרך המגושמת הזאת. כל עורב עם שכל יכול לראות שאתה רק ממולא קש.' אחר כך קפץ למטה לרגליי ואכל כמה תירס שרצה. הציפורים האחרות, כשראו שלא הזקתי לו, באו לאכול את התירס גם הן, כך שתוך זמן קצר הייתה סביבי להקה גדולה שלהן.
"הרגשתי עצוב בגלל זה, כי זה הראה שבסופו של דבר אני לא דחליל כל כך טוב. אבל העורב הזקן ניחם אותי, ואמר: 'אילו רק היה לך מוח בראש, היית אדם טוב כמו כל אחד מהם, ואדם טוב יותר מכמה מהם. מוח הוא הדבר היחיד בעולם הזה ששווה שיהיה לך, לא משנה אם אתה עורב או אדם.'
"אחרי שהעורבים הלכו, חשבתי על זה, והחלטתי שאשתדל מאוד להשיג קצת מוח. למזלי באת את ומשכת אותי מהמוט, ומכל מה שאת אומרת, אני בטוח שעוץ הגדול ייתן לי מוח ברגע שנגיע לעיר הברקת."
"אני מקווה," אמרה דורותי ברצינות, "כי נראה שאתה רוצה בזה מאוד."
"אוי, כן, אני רוצה מאוד," השיב הדחליל. "זו הרגשה כל כך לא נוחה לדעת שאתה טיפש."
"טוב," אמרה הילדה, "בוא נלך." והיא נתנה את הסל לדחליל.
לא היו עכשיו גדרות בכלל בצד הדרך, והאדמה הייתה טרשית ולא מעובדת. לקראת ערב הגיעו ליער גדול, שבו העצים גדלו כל כך גדולים וצפופים, שהענפים שלהם נפגשו מעל דרך הלבנים הצהובות. היה כמעט חשוך מתחת לעצים, כי הענפים חסמו את אור היום. אבל המטיילים לא עצרו, והמשיכו לתוך היער.
"אם הדרך הזאת נכנסת, היא חייבת לצאת," אמר הדחליל, "ומכיוון שעיר הברקת נמצאת בקצה השני של הדרך, אנחנו חייבים ללכת לאן שהיא מובילה אותנו."
"כל אחד היה יודע את זה," אמרה דורותי.
"בוודאי. בגלל זה אני יודע את זה," השיב הדחליל. "אילו היה צריך מוח כדי להבין את זה, לעולם לא הייתי אומר את זה."
אחרי שעה בערך האור דעך, והם מצאו את עצמם מועדים בחושך. דורותי לא יכלה לראות בכלל, אבל טוטו יכול היה, כי יש כלבים שרואים טוב מאוד בחושך. והדחליל הכריז שהוא רואה טוב כמו ביום. אז היא אחזה בזרועו והצליחה להתקדם די טוב.
"אם תראה בית כלשהו, או מקום כלשהו שבו נוכל לבלות את הלילה," אמרה, "אתה חייב להגיד לי, כי מאוד לא נוח ללכת בחושך."
זמן קצר אחר כך הדחליל עצר.
"אני רואה בקתה קטנה מימיננו," אמר, "בנויה מבולי עץ ומענפים. נלך לשם?"
"כן, בהחלט," ענתה הילדה. "אני עייפה לגמרי."
אז הדחליל הוביל אותה בין העצים עד שהגיעו לבקתה, ודורותי נכנסה ומצאה מיטה של עלים יבשים בפינה אחת. היא נשכבה מיד, ועם טוטו לידה נרדמה במהרה שינה עמוקה. הדחליל, שאף פעם לא היה עייף, עמד בפינה אחרת וחיכה בסבלנות עד שהגיע הבוקר.