כשדורותי התעוררה, השמש זרחה בין העצים, וטוטו כבר מזמן היה בחוץ ורדף אחרי ציפורים וסנאים. היא התיישבה והסתכלה סביבה. הנה היה הדחליל, עדיין עומד בסבלנות בפינה שלו, ומחכה לה.
"אנחנו חייבים ללכת לחפש מים," אמרה לו.
"למה את צריכה מים?" שאל.
"כדי לשטוף את הפנים שלי מהאבק של הדרך, וכדי לשתות, שהלחם היבש לא ייתקע לי בגרון."
"בטח לא נוח להיות עשוי מבשר," אמר הדחליל מהורהר, "כי את חייבת לישון, ולאכול ולשתות. אבל יש לך מוח, ושווה הרבה טרחה כדי להיות מסוגל לחשוב כמו שצריך."
הם עזבו את הבקתה והלכו בין העצים עד שמצאו מעיין קטן של מים צלולים, ושם דורותי שתתה, רחצה ואכלה את ארוחת הבוקר שלה. היא ראתה שלא נשאר הרבה לחם בסל, והילדה הייתה אסירת תודה שהדחליל לא צריך לאכול כלום, כי בקושי היה מספיק בשבילה ובשביל טוטו לאותו יום.
כשסיימה את הארוחה, ועמדה לחזור לדרך הלבנים הצהובות, היא נבהלה לשמוע אנקה עמוקה בקרבת מקום.
"מה זה היה?" שאלה בביישנות.
"אין לי מושג," ענה הדחליל, "אבל אנחנו יכולים ללכת ולראות."
בדיוק אז הגיעה לאוזניהם אנקה נוספת, ונראה שהקול בא מאחוריהם. הם הסתובבו והלכו כמה צעדים ביער, ואז דורותי גילתה משהו נוצץ בקרן שמש שנפלה בין העצים. היא רצה למקום ואז נעצרה בבת אחת, עם קריאת הפתעה קטנה.
אחד העצים הגדולים היה כרות בחלקו, ולידו, עם גרזן מורם בידיו, עמד איש שכולו עשוי פח. הראש והידיים והרגליים שלו היו מחוברים לגופו במפרקים, אבל הוא עמד בלי לזוז כלל, כאילו אינו יכול לזוז בכלל.
דורותי הסתכלה עליו בתדהמה, וגם הדחליל, ואילו טוטו נבח בחדות וחטף נשיכה ברגלי הפח, וזה הכאיב לשיניו.
"אתה נאנקת?" שאלה דורותי.
"כן," ענה איש הפח, "אני. אני נאנק כבר יותר משנה, ואף אחד לא שמע אותי עד היום ולא בא לעזור לי."
"מה אני יכולה לעשות בשבילך?" שאלה ברכות, כי הקול העצוב שבו דיבר האיש נגע ללבה.
"תביאי פך שמן ותשמני את המפרקים שלי," ענה. "הם החלידו כל כך, שאני לא יכול להזיז אותם בכלל. אם ישמנו אותי היטב, אהיה בקרוב בסדר שוב. תמצאי פך שמן על מדף בבקתה שלי."
דורותי רצה מיד חזרה לבקתה ומצאה את פך השמן, ואז חזרה ושאלה בדאגה: "איפה המפרקים שלך?"
"תשמני קודם את הצוואר שלי," ענה איש הפח. אז היא שימנה אותו, ומכיוון שהוא היה חלוד מאוד, הדחליל אחז בראש הפח והזיז אותו בעדינות מצד לצד, עד שהוא זז בחופשיות, ואז האיש יכול היה לסובב אותו בעצמו.
"עכשיו תשמני את המפרקים בזרועות שלי," אמר. ודורותי שימנה אותם, והדחליל כופף אותם בזהירות עד שהשתחררו לגמרי מהחלודה והיו טובים כמו חדשים.
איש הפח נאנח בסיפוק והוריד את הגרזן שלו, שאותו השעין על העץ.
"זו הקלה גדולה," אמר. "אני מחזיק את הגרזן הזה באוויר מאז שהחלדתי, ואני שמח שאני יכול סוף סוף להוריד אותו. עכשיו, אם תשמנו את המפרקים של הרגליים שלי, אהיה שוב בסדר."
אז הם שימנו את רגליו עד שיכול היה להזיז אותן בחופשיות. והוא הודה להם שוב ושוב על שחרורו, כי נראה שהוא יצור מנומס מאוד, ואסיר תודה מאוד.
"אולי הייתי עומד שם לנצח אילולא באתם," אמר, "אז בהחלט הצלתם את חיי. איך קרה שהגעתם לכאן?"
"אנחנו בדרך לעיר הברקת לראות את עוץ הגדול," ענתה, "ועצרנו בבקתה שלך כדי לבלות את הלילה."
"למה אתם רוצים לראות את עוץ?" שאל.
"אני רוצה שהוא ישלח אותי חזרה לקנזס, והדחליל רוצה שהוא יכניס קצת מוח לראש שלו," ענתה.
נראה שאיש הפח חשב עמוקות לרגע. אחר כך אמר:
"את חושבת שעוץ יוכל לתת לי לב?"
"נו, אני מניחה שכן," ענתה דורותי. "זה יהיה קל כמו לתת לדחליל מוח."
"נכון," השיב איש הפח. "אז אם תרשו לי להצטרף לחבורה שלכם, גם אני אלך לעיר הברקת ואבקש מעוץ לעזור לי."
"בוא איתנו," אמר הדחליל בלבביות, ודורותי הוסיפה שתשמח לחברתו. אז איש הפח הניח את הגרזן על כתפו, וכולם עברו ביער עד שהגיעו לדרך המרוצפת בלבנים צהובות.
איש הפח ביקש מדורותי לשים את פך השמן בסל שלה. "כי," אמר, "אם יתפוס אותי גשם ואחליד שוב, אזדקק מאוד לפך השמן."
היה זה מזל טוב שהחבר החדש הצטרף לחבורה, כי זמן קצר אחרי שחזרו למסע שלהם, הם הגיעו למקום שבו העצים והענפים צמחו כל כך צפוף מעל הדרך, שהמטיילים לא יכלו לעבור. אבל איש הפח התחיל לעבוד עם הגרזן שלו וכרת כל כך טוב, שעד מהרה פינה מעבר לכל החבורה.
דורותי חשבה כל כך ברצינות בזמן שהלכו, שלא שמה לב כשהדחליל מעד לתוך חור והתגלגל לצד הדרך. למעשה הוא נאלץ לקרוא לה שתעזור לו לקום.
"למה לא עקפת את החור?" שאל איש הפח.
"אני לא יודע מספיק," השיב הדחליל בעליזות. "הראש שלי ממולא בקש, אתה יודע, ובגלל זה אני הולך לעוץ לבקש ממנו קצת מוח."
"אה, אני מבין," אמר איש הפח. "אבל בסופו של דבר, מוח הוא לא הדבר הכי טוב בעולם."
"יש לך מוח?" שאל הדחליל.
"לא, הראש שלי ריק לגמרי," ענה איש הפח. "אבל פעם היה לי מוח, וגם לב. אז אחרי שניסיתי את שניהם, הייתי מעדיף בהרבה שיהיה לי לב."
"ולמה זה?" שאל הדחליל.
"אספר לכם את הסיפור שלי, ואז תדעו."
וכך, בזמן שהלכו ביער, איש הפח סיפר את הסיפור הבא:
"נולדתי בן לחוטב עצים, שכרת עצים ביער ומכר את העצים למחייתו. כשגדלתי, גם אני נעשיתי חוטב עצים, ואחרי שאבי מת, טיפלתי באמי הזקנה כל עוד חיה. אז החלטתי שבמקום לחיות לבד אתחתן, כדי שלא אהיה בודד.
"הייתה אחת מנערות המנצ'קינים שהייתה כל כך יפה, שעד מהרה אהבתי אותה בכל לבי. היא, מצידה, הבטיחה להינשא לי ברגע שארוויח מספיק כסף כדי לבנות לה בית טוב יותר. אז עבדתי קשה מתמיד. אבל הנערה גרה עם אישה זקנה שלא רצתה שתתחתן עם אף אחד, כי הזקנה הייתה כל כך עצלנית, שרצתה שהנערה תישאר איתה ותבשל ותעשה את עבודות הבית. אז הזקנה הלכה למכשפה הרשעה מהמזרח, והבטיחה לה שתי כבשים ופרה אם תמנע את החתונה. מיד כישפה המכשפה הרשעה את הגרזן שלי, ויום אחד, כשחטבתי במלוא המרץ, כי רציתי להשיג את הבית החדש ואת אשתי מהר ככל האפשר, הגרזן החליק פתאום וכרת את רגלי השמאלית.
"בהתחלה זה נראה אסון גדול, כי ידעתי שאיש עם רגל אחת לא יכול להצליח כחוטב עצים. אז הלכתי לפחח וביקשתי שיעשה לי רגל חדשה מפח. הרגל עבדה טוב מאוד, ברגע שהתרגלתי אליה. אבל המעשה שלי הכעיס את המכשפה הרשעה מהמזרח, כי היא הבטיחה לזקנה שלא אתחתן עם נערת המנצ'קינים היפה. כשהתחלתי לחטוב שוב, הגרזן שלי החליק וכרת את רגלי הימנית. שוב הלכתי לפחח, ושוב הוא עשה לי רגל מפח. אחרי זה הגרזן המכושף כרת את זרועותיי, אחת אחרי השנייה. אבל בלי להירתע, החלפתי אותן בזרועות מפח. אז המכשפה הרשעה גרמה לגרזן להחליק ולכרות את ראשי, ובהתחלה חשבתי שזה הסוף שלי. אבל במקרה הפחח עבר שם, והוא עשה לי ראש חדש מפח.
"חשבתי שאז ניצחתי את המכשפה הרשעה, ועבדתי קשה מתמיד. אבל לא ידעתי כמה אכזרית יכולה להיות האויבת שלי. היא חשבה על דרך חדשה להרוג את אהבתי לעלמה המנצ'קינית היפה, וגרמה לגרזן שלי להחליק שוב, כך שחתך ישר דרך גופי וחצה אותי לשני חצאים. שוב בא הפחח לעזרתי ועשה לי גוף מפח, וחיבר אליו את זרועות הפח ורגלי הפח והראש שלי במפרקים, כך שיכולתי לזוז בדיוק כמו קודם. אבל אבוי! עכשיו לא היה לי לב, כך שאיבדתי את כל אהבתי לנערה המנצ'קינית, ולא היה לי אכפת אם אתחתן איתה או לא. אני מניח שהיא עדיין גרה עם הזקנה, ומחכה שאבוא לקחת אותה.
"הגוף שלי נצץ כל כך בשמש, שהרגשתי גאה בו מאוד, ועכשיו לא היה משנה אם הגרזן שלי יחליק, כי הוא לא יכול היה לחתוך אותי. הייתה רק סכנה אחת: שהמפרקים שלי יחלידו. אבל החזקתי פך שמן בבקתה שלי והקפדתי לשמן את עצמי בכל פעם שהיה צורך. אבל בא יום ששכחתי לעשות זאת, ונתפסתי בסופת גשם, ולפני שחשבתי על הסכנה המפרקים שלי החלידו, ונשארתי לעמוד ביער עד שבאתם לעזור לי. זה היה דבר נורא לעבור, אבל במשך השנה שעמדתי שם היה לי זמן לחשוב שהאובדן הגדול ביותר שידעתי היה אובדן הלב שלי. כשהייתי מאוהב, הייתי האיש המאושר ביותר על פני האדמה. אבל אף אחד לא יכול לאהוב אם אין לו לב, ולכן החלטתי לבקש מעוץ שייתן לי לב. אם ייתן, אחזור לעלמה המנצ'קינית ואתחתן איתה."
גם דורותי וגם הדחליל התעניינו מאוד בסיפור של איש הפח, ועכשיו ידעו למה הוא רוצה כל כך לב חדש.
"בכל זאת," אמר הדחליל, "אני אבקש מוח ולא לב, כי טיפש לא היה יודע מה לעשות עם לב אילו היה לו."
"אני אקח את הלב," השיב איש הפח, "כי מוח לא עושה אף אחד מאושר, ואושר הוא הדבר הכי טוב בעולם."
דורותי לא אמרה כלום, כי היא לא ידעה מי משני חבריה צודק. והיא החליטה שאם רק תוכל לחזור לקנזס ולדודה אם, זה לא כל כך משנה אם לאיש הפח לא יהיה מוח ולדחליל לא יהיה לב, או שכל אחד יקבל את מה שהוא רוצה.
מה שהדאיג אותה יותר מכל היה שהלחם כמעט נגמר, ועוד ארוחה אחת בשבילה ובשביל טוטו תרוקן את הסל. נכון, לא איש הפח ולא הדחליל אכלו אי פעם משהו, אבל היא לא הייתה עשויה מפח וגם לא מקש, ולא יכלה לחיות בלי לאכול.