כל הזמן הזה דורותי וחבריה הלכו ביער הסבוך. הדרך עדיין הייתה מרוצפת בלבנים צהובות, אבל הן היו מכוסות מאוד בענפים יבשים ובעלים מתים מהעצים, וההליכה לא הייתה טובה בכלל.
היו מעט ציפורים בחלק הזה של היער, כי ציפורים אוהבות את השטח הפתוח, שבו יש הרבה אור שמש. אבל מדי פעם נשמעה נהמה עמוקה של איזו חיית פרא שהסתתרה בין העצים. הקולות האלה גרמו ללב של הילדה הקטנה להלום מהר, כי היא לא ידעה מי משמיע אותם. אבל טוטו ידע, והוא הלך צמוד לצידה של דורותי, ואפילו לא נבח בתשובה.
"כמה זמן יעבור," שאלה הילדה את איש הפח, "עד שנצא מהיער?"
"אני לא יכול לדעת," הייתה התשובה, "כי מעולם לא הייתי בעיר הברקת. אבל אבי היה שם פעם, כשהייתי ילד, והוא אמר שזה מסע ארוך דרך ארץ מסוכנת, אף שקרוב יותר לעיר שבה גר עוץ, הארץ יפה. אבל אני לא מפחד כל עוד יש לי את פך השמן שלי, ושום דבר לא יכול לפגוע בדחליל, ואת נושאת על מצחך את הסימן של הנשיקה של המכשפה הטובה, והוא יגן עלייך מכל רע."
"אבל טוטו!" אמרה הילדה בדאגה. "מה יגן עליו?"
"אנחנו חייבים להגן עליו בעצמנו אם יהיה בסכנה," ענה איש הפח.
בדיוק כשדיבר, נשמעה מהיער שאגה נוראה, וברגע הבא אריה גדול זינק אל הדרך. במכה אחת של כפו הוא שלח את הדחליל להסתחרר שוב ושוב אל שולי הדרך, ואז הכה את איש הפח בטפריו החדים. אבל להפתעת האריה, הוא לא הצליח להשאיר שום סימן על הפח, אף שאיש הפח נפל על הדרך ושכב בלי לזוז.
טוטו הקטן, עכשיו כשהיה לו אויב להתמודד איתו, רץ ונבח לעבר האריה, והחיה הגדולה פתחה את פיה כדי לנשוך את הכלב. אבל דורותי, שפחדה שטוטו ייהרג, ובלי לחשוב על הסכנה, מיהרה קדימה וסטרה לאריה על האף חזק ככל שיכלה, וקראה:
"שלא תעז לנשוך את טוטו! אתה צריך להתבייש בעצמך, חיה גדולה כמוך, לנשוך כלב קטן ומסכן!"
"לא נשכתי אותו," אמר האריה, בזמן ששפשף בכפו את האף שלו במקום שבו דורותי הכתה אותו.
"לא, אבל ניסית," השיבה. "אתה לא יותר מפחדן גדול."
"אני יודע," אמר האריה, והרכין את ראשו בבושה. "תמיד ידעתי. אבל מה אני יכול לעשות?"
"אני באמת לא יודעת. רק לחשוב שהכית איש ממולא, כמו הדחליל המסכן!"
"הוא ממולא?" שאל האריה בהפתעה, בזמן שראה אותה מרימה את הדחליל ומעמידה אותו על רגליו, וטופחת עליו כדי להחזיר לו את הצורה.
"בוודאי שהוא ממולא," ענתה דורותי, שעדיין כעסה.
"בגלל זה הוא נפל כל כך בקלות," העיר האריה. "הופתעתי לראות אותו מסתחרר כך. גם השני ממולא?"
"לא," אמרה דורותי, "הוא עשוי מפח." והיא עזרה לאיש הפח לקום.
"בגלל זה הוא כמעט קהה את הטפרים שלי," אמר האריה. "כשהם שרטו את הפח, צמרמורת קרה עברה לי בגב. מה זאת החיה הקטנה שאת כל כך עדינה אליה?"
"הוא הכלב שלי, טוטו," ענתה דורותי.
"הוא עשוי מפח, או ממולא?" שאל האריה.
"לא זה ולא זה. הוא... הוא... הוא כלב מבשר," אמרה הילדה.
"אה! הוא חיה משונה, ונראה קטן להפליא, עכשיו כשאני מסתכל עליו. אף אחד לא היה חושב לנשוך דבר קטן כזה, חוץ מפחדן כמוני," המשיך האריה בעצב.
"מה עושה אותך פחדן?" שאלה דורותי, והסתכלה בפליאה על החיה הגדולה, כי הוא היה גדול כמו סוס קטן.
"זו תעלומה," ענה האריה. "אני מניח שנולדתי כך. כל שאר החיות ביער מצפות כמובן שאהיה אמיץ, כי בכל מקום חושבים שהאריה הוא מלך החיות. למדתי שאם אני שואג חזק מאוד, כל יצור חי נבהל וזז מדרכי. בכל פעם שפגשתי אדם, נבהלתי נורא. אבל פשוט שאגתי עליו, והוא תמיד ברח מהר ככל שיכול. אילו הפילים והנמרים והדובים היו מנסים פעם להילחם בי, אני עצמי הייתי בורח, כזה פחדן אני. אבל ברגע שהם שומעים אותי שואג, כולם מנסים להתרחק ממני, וכמובן שאני נותן להם ללכת."
"אבל זה לא בסדר. מלך החיות לא צריך להיות פחדן," אמר הדחליל.
"אני יודע," השיב האריה, וניגב דמעה מעינו בקצה זנבו. "זה הצער הגדול שלי, והוא עושה את חיי אומללים מאוד. אבל בכל פעם שיש סכנה, הלב שלי מתחיל להלום מהר."
"אולי יש לך מחלת לב," אמר איש הפח.
"ייתכן," אמר האריה.
"אם יש לך," המשיך איש הפח, "אתה צריך לשמוח, כי זה מוכיח שיש לך לב. מצידי, אין לי לב, אז לא יכולה להיות לי מחלת לב."
"אולי," אמר האריה מהורהר, "אילו לא היה לי לב, לא הייתי פחדן."
"יש לך מוח?" שאל הדחליל.
"אני מניח שכן. אף פעם לא הסתכלתי לבדוק," ענה האריה.
"אני הולך לעוץ הגדול לבקש ממנו שייתן לי קצת," העיר הדחליל, "כי הראש שלי ממולא בקש."
"ואני הולך לבקש ממנו שייתן לי לב," אמר איש הפח.
"ואני הולכת לבקש ממנו שישלח את טוטו ואותי חזרה לקנזס," הוסיפה דורותי.
"אתם חושבים שעוץ יוכל לתת לי אומץ?" שאל האריה הפחדן.
"באותה קלות שבה יוכל לתת לי מוח," אמר הדחליל.
"או לתת לי לב," אמר איש הפח.
"או לשלוח אותי חזרה לקנזס," אמרה דורותי.
"אז, אם לא אכפת לכם, אבוא איתכם," אמר האריה, "כי החיים שלי פשוט בלתי נסבלים בלי קצת אומץ."
"אתה מוזמן מאוד," ענתה דורותי, "כי תעזור להרחיק את שאר חיות הפרא. נראה לי שהן בטח פחדניות יותר ממך, אם הן נותנות לך להפחיד אותן בקלות כזאת."
"הן באמת פחדניות," אמר האריה, "אבל זה לא עושה אותי אמיץ יותר, וכל עוד אני יודע שאני פחדן, אהיה אומלל."
וכך שוב יצאה החבורה הקטנה למסע, והאריה צועד בצעדים מלכותיים לצידה של דורותי. בהתחלה טוטו לא אהב את החבר החדש הזה, כי לא יכול היה לשכוח כמה קרוב היה להימחץ בין הלסתות הגדולות של האריה. אבל אחרי זמן מה הוא נרגע, ועד מהרה טוטו והאריה הפחדן נעשו חברים טובים.
במשך שאר היום לא קרתה שום הרפתקה אחרת שתפריע לשלווה של המסע שלהם. פעם אחת, אמנם, איש הפח דרך על חיפושית שזחלה על הדרך, והרג את היצור הקטן והמסכן. זה עשה את איש הפח אומלל מאוד, כי הוא תמיד נזהר לא לפגוע בשום יצור חי. ובזמן שהלך, הוא בכה כמה דמעות של צער וחרטה. הדמעות האלה זלגו לאט על פניו ועל צירי הלסת שלו, ושם הן החלידו. כשדורותי שאלה אותו שאלה זמן קצר אחר כך, איש הפח לא יכול היה לפתוח את פיו, כי הלסתות שלו החלידו והידבקו זו לזו. הוא נבהל מאוד מזה ועשה לדורותי תנועות רבות שתעזור לו, אבל היא לא הבינה. גם האריה לא הבין מה לא בסדר. אבל הדחליל חטף את פך השמן מהסל של דורותי ושימן את הלסתות של איש הפח, כך שאחרי כמה רגעים הוא יכול היה לדבר כמו קודם.
"זה ילמד אותי לקח," אמר, "להסתכל איפה אני דורך. כי אם אהרוג עוד חרק או חיפושית, אני בטוח אבכה שוב, והבכי מחליד את הלסתות שלי כך שאני לא יכול לדבר."
מאז הוא הלך בזהירות רבה, עם העיניים על הדרך, וכשראה נמלה קטנטנה עמלה בדרכה, היה פוסע מעליה כדי לא לפגוע בה. איש הפח ידע היטב שאין לו לב, ולכן הקפיד מאוד לעולם לא להיות אכזרי או רע לשום דבר.
"לכם, האנשים עם הלבבות," אמר, "יש משהו שמדריך אתכם, ואתם אף פעם לא צריכים לעשות רע. אבל לי אין לב, ולכן אני חייב להיזהר מאוד. כשעוץ ייתן לי לב, כמובן שלא אצטרך לדאוג כל כך."