באותו לילה הם נאלצו לחנות בחוץ מתחת לעץ גדול ביער, כי לא היו בתים בקרבת מקום. העץ יצר כיסוי טוב וסמיך שהגן עליהם מפני הטל, ואיש הפח חטב בגרזן שלו ערימה גדולה של עצים, ודורותי הבעירה מדורה נהדרת שחיממה אותה וגרמה לה להרגיש פחות בודדה. היא וטוטו אכלו את שארית הלחם שלהם, ועכשיו היא לא ידעה מה יאכלו לארוחת הבוקר.
"אם את רוצה," אמר האריה, "אלך ליער ואצוד לך צבי. תוכלי לצלות אותו על האש, כי הטעם שלך כל כך משונה שאת מעדיפה אוכל מבושל, ואז תהיה לך ארוחת בוקר טובה מאוד."
"אל! בבקשה, אל," התחנן איש הפח. "אני בטוח אבכה אם תהרוג צבי מסכן, ואז הלסתות שלי יחלידו שוב."
אבל האריה הלך ליער ומצא את ארוחת הערב שלו, ואף אחד לא ידע אף פעם מה היא הייתה, כי הוא לא הזכיר אותה. והדחליל מצא עץ מלא אגוזים ומילא בהם את הסל של דורותי, כך שהיא לא תהיה רעבה עוד זמן רב. היא חשבה שזה נחמד ומתחשב מאוד מצד הדחליל, אבל צחקה מכל הלב על הדרך המגושמת שבה היצור המסכן אסף את האגוזים. הידיים הממולאות שלו היו כל כך מסורבלות והאגוזים כל כך קטנים, שהוא הפיל כמעט כמה שהכניס לסל. אבל לא היה אכפת לדחליל כמה זמן לוקח לו למלא את הסל, כי זה איפשר לו להתרחק מהמדורה, כי הוא פחד שניצוץ ייכנס לקש שלו וישרוף אותו. אז הוא שמר מרחק טוב מהלהבות, ורק התקרב כדי לכסות את דורותי בעלים יבשים כשנשכבה לישון. העלים שמרו עליה מכורבלת וחמימה מאוד, והיא ישנה שינה עמוקה עד הבוקר.
כשהאיר היום, הילדה רחצה את פניה בפלג קטן ומפכפך, וזמן קצר אחר כך כולם יצאו לעבר עיר הברקת.
זה היה אמור להיות יום מלא אירועים למטיילים. הם בקושי הלכו שעה, כשראו לפניהם תעלה גדולה שחצתה את הדרך וחילקה את היער עד כמה שיכלו לראות לשני הצדדים. זו הייתה תעלה רחבה מאוד, וכשזחלו עד הקצה והסתכלו לתוכה, ראו שהיא גם עמוקה מאוד, ושיש בתחתיתה הרבה סלעים גדולים ומשוננים. הדפנות היו כל כך תלולים, שאף אחד מהם לא יכול היה לטפס למטה, ולרגע נראה שהמסע שלהם חייב להיגמר.
"מה נעשה?" שאלה דורותי בייאוש.
"אין לי שמץ של מושג," אמר איש הפח, והאריה ניער את רעמתו הפרועה ונראה מהורהר.
אבל הדחליל אמר: "אנחנו לא יכולים לעוף, זה בטוח. אנחנו גם לא יכולים לטפס למטה לתוך התעלה הגדולה הזאת. לכן, אם לא נוכל לקפוץ מעליה, נצטרך להישאר איפה שאנחנו."
"אני חושב שאני יכול לקפוץ מעליה," אמר האריה הפחדן, אחרי שמדד את המרחק בקפידה בראשו.
"אז אנחנו בסדר," ענה הדחליל, "כי אתה יכול להעביר את כולנו על הגב שלך, אחד בכל פעם."
"טוב, אנסה," אמר האריה. "מי יעבור ראשון?"
"אני," הכריז הדחליל, "כי אם יתברר שאתה לא יכול לקפוץ מעל התהום, דורותי תיהרג, או שאיש הפח יתמעך קשות על הסלעים שלמטה. אבל אם אני אהיה על הגב שלך, זה לא כל כך משנה, כי הנפילה לא תכאיב לי בכלל."
"אני עצמי מפחד נורא ליפול," אמר האריה הפחדן, "אבל אני מניח שאין מה לעשות חוץ מלנסות. אז עלה על הגב שלי וננסה."
הדחליל התיישב על גבו של האריה, והחיה הגדולה הלכה לקצה התהום והתכופפה.
"למה אתה לא רץ וקופץ?" שאל הדחליל.
"כי לא כך אנחנו, האריות, עושים את הדברים האלה," ענה. ואז, בזינוק גדול, הוא נורה באוויר ונחת בשלום בצד השני. כולם שמחו מאוד לראות באיזו קלות עשה את זה, ואחרי שהדחליל ירד מגבו, האריה זינק שוב מעל התעלה.
דורותי חשבה שהיא תעבור הבאה. אז לקחה את טוטו בזרועותיה וטיפסה על גבו של האריה, ואחזה חזק ברעמתו ביד אחת. ברגע הבא נדמה היה לה שהיא עפה באוויר, ואז, לפני שהספיקה לחשוב על זה, הייתה בשלום בצד השני. האריה חזר פעם שלישית ולקח את איש הפח, ואז כולם התיישבו לכמה רגעים כדי לתת לחיה הזדמנות לנוח, כי הקפיצות הגדולות שלו קיצרו את נשימתו, והוא התנשף כמו כלב גדול שרץ יותר מדי זמן.
הם מצאו שהיער צפוף מאוד בצד הזה, והוא נראה חשוך וקודר. אחרי שהאריה נח, הם יצאו בדרך הלבנים הצהובות, וכל אחד תהה בשקט בינו לבין עצמו אם אי פעם יגיעו לסוף היער ויגיעו שוב לאור השמש הבהיר. וכדי להוסיף לאי הנוחות שלהם, הם שמעו עד מהרה רעשים מוזרים במעמקי היער, והאריה לחש להם שבחלק הזה של הארץ גרות הקלידות.
"מה הן הקלידות?" שאלה הילדה.
"הן חיות מפלצתיות עם גוף כמו של דוב וראש כמו של נמר," ענה האריה, "ועם טפרים כל כך ארוכים וחדים, שהן יכולות לקרוע אותי לשניים בקלות שבה אני יכול להרוג את טוטו. אני מפחד נורא מהקלידות."
"אני לא מופתעת שאתה מפחד," השיבה דורותי. "הן בטח חיות נוראות."
האריה עמד לענות, כשפתאום הגיעו לתהום נוספת שחצתה את הדרך. אבל זו הייתה כל כך רחבה ועמוקה, שהאריה ידע מיד שלא יוכל לקפוץ מעליה.
אז הם התיישבו לשקול מה לעשות, ואחרי מחשבה רצינית אמר הדחליל:
"הנה עץ גדול, שעומד קרוב לתעלה. אם איש הפח יוכל לכרות אותו, כך שייפול לצד השני, נוכל ללכת עליו בקלות."
"זה רעיון מצוין," אמר האריה. "כמעט אפשר לחשוד שיש לך מוח בראש, ולא קש."
איש הפח התחיל לעבוד מיד, והגרזן שלו היה כל כך חד, שתוך זמן קצר העץ נכרת כמעט עד הסוף. אז האריה הניח את רגליו הקדמיות החזקות על העץ ודחף בכל כוחו, ולאט לאט העץ הגדול נטה ונפל ברעש על פני התעלה, וענפיו העליונים בצד השני.
הם בדיוק התחילו לחצות את הגשר המשונה הזה, כשנהמה חדה גרמה לכולם להרים את המבט, ולאימתם הם ראו שתי חיות גדולות רצות לעברם, עם גוף כמו של דוב וראש כמו של נמר.
"אלה הקלידות!" אמר האריה הפחדן, והתחיל לרעוד.
"מהר!" קרא הדחליל. "בואו נעבור."
אז דורותי עברה ראשונה, עם טוטו בזרועותיה, איש הפח הלך אחריה, והדחליל אחריו. האריה, אף שבהחלט פחד, הסתובב מול הקלידות, ואז שאג שאגה כל כך חזקה ונוראה, שדורותי צעקה והדחליל נפל לאחור, ואפילו החיות האכזריות נעצרו בבת אחת והסתכלו עליו בהפתעה.
אבל כשראו שהן גדולות מהאריה, ונזכרו שהן שתיים והוא רק אחד, הקלידות שוב הסתערו קדימה, והאריה עבר על העץ והסתובב לראות מה יעשו עכשיו. בלי לעצור לרגע, גם החיות האכזריות התחילו לעבור על העץ. והאריה אמר לדורותי:
"אבדנו, כי הן בטח יקרעו אותנו לגזרים בטפרים החדים שלהן. אבל עמדי צמוד מאחוריי, ואלחם בהן כל עוד אני חי."
"רגע אחד!" קרא הדחליל. הוא חשב מה הכי כדאי לעשות, ועכשיו ביקש מאיש הפח לקצוץ את קצה העץ שנח על הצד שלהם של התעלה. איש הפח התחיל מיד להשתמש בגרזן שלו, ובדיוק כששתי הקלידות כמעט עברו, העץ נפל ברעש לתוך התהום, ולקח איתו את החיות המכוערות והנוהמות, ושתיהן התרסקו על הסלעים החדים שבתחתית.
"נו," אמר האריה הפחדן, ונשם נשימה ארוכה של הקלה, "אני רואה שנחיה עוד קצת זמן, ואני שמח על כך, כי זה בטח דבר מאוד לא נוח לא להיות בחיים. היצורים האלה הפחידו אותי כל כך, שהלב שלי עדיין הולם."
"אה," אמר איש הפח בעצב, "הלוואי שהיה לי לב שיהלום."
ההרפתקה הזאת גרמה למטיילים לרצות לצאת מהיער יותר מתמיד, והם הלכו כל כך מהר שדורותי התעייפה, ונאלצה לרכוב על גבו של האריה. לשמחתם הרבה, העצים נעשו דלילים יותר ככל שהתקדמו, ואחר הצהריים הגיעו פתאום לנהר רחב, שזרם במהירות ממש לפניהם. בצד השני של המים יכלו לראות את דרך הלבנים הצהובות עוברת בארץ יפה, עם אחו ירוק מנוקד בפרחים בהירים, וכל הדרך מוקפת בעצים שהיו עמוסים פירות טעימים. הם שמחו מאוד לראות לפניהם את הארץ הנהדרת הזאת.
"איך נחצה את הנהר?" שאלה דורותי.
"זה קל," ענה הדחליל. "איש הפח חייב לבנות לנו רפסודה, כדי שנוכל לשוט לצד השני."
אז איש הפח לקח את הגרזן שלו והתחיל לכרות עצים קטנים כדי לבנות רפסודה, ובזמן שהיה עסוק בזה, הדחליל מצא על גדת הנהר עץ מלא פירות משובחים. זה שימח את דורותי, שלא אכלה כל היום שום דבר חוץ מאגוזים, והיא אכלה ארוחה דשנה מהפירות הבשלים.
אבל בניית רפסודה לוקחת זמן, אפילו כשאתה חרוץ ובלתי נלאה כמו איש הפח, וכשירד הלילה העבודה לא הסתיימה. אז הם מצאו מקום נעים מתחת לעצים, שבו ישנו היטב עד הבוקר. ודורותי חלמה על עיר הברקת, ועל הקוסם הטוב עוץ, שבקרוב ישלח אותה חזרה לביתה.