החבורה הקטנה שלנו התעוררה למחרת בבוקר רעננה ומלאת תקווה, ודורותי אכלה ארוחת בוקר כמו נסיכה, אפרסקים ושזיפים מהעצים שליד הנהר. מאחוריהם היה היער החשוך שעברו בו בשלום, אף שסבלו בו הרבה רגעי ייאוש. אבל לפניהם הייתה ארץ יפה ושטופת שמש, שנראה שהיא קוראת להם להמשיך לעיר הברקת.
נכון, הנהר הרחב הפריד אותם עכשיו מהארץ היפה הזאת. אבל הרפסודה הייתה כמעט גמורה, ואחרי שאיש הפח כרת עוד כמה בולי עץ וחיבר אותם יחד ביתדות עץ, הם היו מוכנים לצאת. דורותי התיישבה באמצע הרפסודה והחזיקה את טוטו בזרועותיה. כשהאריה הפחדן עלה על הרפסודה, היא נטתה מאוד, כי הוא היה גדול וכבד. אבל הדחליל ואיש הפח עמדו בקצה השני כדי לייצב אותה, והיו בידיהם מוטות ארוכים כדי לדחוף את הרפסודה במים.
בהתחלה הם התקדמו די טוב, אבל כשהגיעו לאמצע הנהר, הזרם המהיר סחף את הרפסודה במורד הנהר, רחוק ורחוק יותר מדרך הלבנים הצהובות. והמים נעשו כל כך עמוקים, שהמוטות הארוכים לא נגעו בקרקעית.
"זה רע," אמר איש הפח, "כי אם לא נוכל להגיע ליבשה, נישא לארץ של המכשפה הרשעה מהמערב, והיא תכשף אותנו ותעשה אותנו לעבדים שלה."
"ואז לא אקבל מוח," אמר הדחליל.
"ואני לא אקבל אומץ," אמר האריה הפחדן.
"ואני לא אקבל לב," אמר איש הפח.
"ואני אף פעם לא אחזור לקנזס," אמרה דורותי.
"אנחנו חייבים בהחלט להגיע לעיר הברקת אם נוכל," המשיך הדחליל, והוא דחף כל כך חזק במוט הארוך שלו, שהמוט נתקע היטב בבוץ שבקרקעית הנהר. ואז, לפני שהספיק לשלוף אותו, או לעזוב אותו, הרפסודה נסחפה משם, והדחליל המסכן נשאר תלוי על המוט באמצע הנהר.
"שלום!" קרא אחריהם, והם הצטערו מאוד לעזוב אותו. למעשה, איש הפח התחיל לבכות, אבל למזלו נזכר שהוא עלול להחליד, ולכן ניגב את הדמעות שלו בסינר של דורותי.
כמובן שזה היה דבר רע בשביל הדחליל.
"עכשיו מצבי גרוע יותר מאשר כשפגשתי לראשונה את דורותי," חשב. "אז הייתי תקוע על מוט בשדה תירס, שם יכולתי לפחות להעמיד פנים שאני מפחיד את העורבים. אבל בטוח שאין שום תועלת בדחליל שתקוע על מוט באמצע נהר. אני חושש שבסופו של דבר לעולם לא יהיה לי מוח!"
הרפסודה שטה במורד הזרם, והדחליל המסכן נשאר הרחק מאחור. אז אמר האריה:
"צריך לעשות משהו כדי להציל אותנו. אני חושב שאני יכול לשחות לחוף ולמשוך את הרפסודה אחריי, אם רק תחזיקו חזק בקצה הזנב שלי."
אז הוא קפץ למים, ואיש הפח אחז חזק בזנבו. ואז האריה התחיל לשחות בכל כוחו לעבר החוף. זו הייתה עבודה קשה, אף שהיה כל כך גדול. אבל לאט לאט הם נמשכו החוצה מהזרם, ואז דורותי לקחה את המוט הארוך של איש הפח ועזרה לדחוף את הרפסודה ליבשה.
כולם היו עייפים לגמרי כשהגיעו סוף סוף לחוף ויצאו אל הדשא הירוק והיפה, והם גם ידעו שהזרם נשא אותם הרבה הרחק מעבר לדרך הלבנים הצהובות שהובילה לעיר הברקת.
"מה נעשה עכשיו?" שאל איש הפח, בזמן שהאריה נשכב על הדשא כדי שהשמש תייבש אותו.
"אנחנו חייבים לחזור לדרך, בדרך כלשהי," אמרה דורותי.
"התוכנית הכי טובה תהיה ללכת לאורך גדת הנהר עד שנגיע שוב לדרך," העיר האריה.
אז, כשנחו, דורותי הרימה את הסל שלה והם יצאו לאורך הגדה המכוסה דשא, אל הדרך שממנה הנהר סחף אותם. זו הייתה ארץ יפהפייה, עם הרבה פרחים ועצי פרי ואור שמש שעודדו אותם, ואילולא הצטערו כל כך על הדחליל המסכן, הם יכלו להיות מאושרים מאוד.
הם הלכו מהר ככל שיכלו, ודורותי עצרה רק פעם אחת לקטוף פרח יפה. ואחרי זמן מה איש הפח קרא: "תראו!"
אז כולם הסתכלו על הנהר וראו את הדחליל יושב על המוט שלו באמצע המים, ונראה בודד ועצוב מאוד.
"מה נוכל לעשות כדי להציל אותו?" שאלה דורותי.
האריה ואיש הפח הנידו שניהם בראשם, כי לא ידעו. אז הם התיישבו על הגדה והביטו בגעגוע בדחליל, עד שחסידה עפה ליד, וכשראתה אותם, עצרה לנוח על שפת המים.
"מי אתם ולאן אתם הולכים?" שאלה החסידה.
"אני דורותי," ענתה הילדה, "ואלה החברים שלי, איש הפח והאריה הפחדן. ואנחנו הולכים לעיר הברקת."
"זאת לא הדרך," אמרה החסידה, כשסובבה את צווארה הארוך והסתכלה בחדות על החבורה המשונה.
"אני יודעת," השיבה דורותי, "אבל איבדנו את הדחליל, ואנחנו תוהים איך נקבל אותו בחזרה."
"איפה הוא?" שאלה החסידה.
"שם בנהר," ענתה הילדה הקטנה.
"אילו הוא לא היה כל כך גדול וכבד, הייתי מביאה אותו בשבילכם," העירה החסידה.
"הוא לא כבד בכלל," אמרה דורותי בלהיטות, "כי הוא ממולא קש. ואם תביאי אותו אלינו בחזרה, נודה לך מאוד מאוד."
"טוב, אנסה," אמרה החסידה, "אבל אם אגלה שהוא כבד מדי לשאת, אצטרך להפיל אותו לנהר שוב."
אז הציפור הגדולה עפה באוויר ומעל המים, עד שהגיעה למקום שבו ישב הדחליל על המוט שלו. אז החסידה תפסה בטפריה הגדולים את הדחליל בזרועו ונשאה אותו למעלה לאוויר ובחזרה לגדה, שם ישבו דורותי והאריה ואיש הפח וטוטו.
כשהדחליל מצא את עצמו שוב בין חבריו, הוא היה כל כך מאושר שחיבק את כולם, אפילו את האריה ואת טוטו. ובזמן שהלכו, הוא שר "טול־דה־רי־דה־או!" בכל צעד, כל כך עליז הרגיש.
"פחדתי שאצטרך להישאר בנהר לנצח," אמר, "אבל החסידה הטובה הצילה אותי, ואם אי פעם יהיה לי מוח, אמצא שוב את החסידה ואעשה לה איזו טובה בתמורה."
"זה בסדר," אמרה החסידה, שעפה לצידם. "אני תמיד אוהבת לעזור למי שנמצא בצרה. אבל אני חייבת ללכת עכשיו, כי התינוקות שלי מחכים לי בקן. אני מקווה שתמצאו את עיר הברקת ושעוץ יעזור לכם."
"תודה," ענתה דורותי, ואז החסידה הטובה עפה לאוויר ועד מהרה נעלמה מהעין.
הם הלכו והקשיבו לשירת הציפורים צבעוניות הנוצות והסתכלו על הפרחים היפים, שנעשו עכשיו כל כך צפופים שהקרקע הייתה מכוסה בהם כמו בשטיח. היו פרחים גדולים צהובים ולבנים וכחולים וסגולים, וחוץ מהם אשכולות גדולים של פרגים אדומים, שצבעם היה כל כך מבריק שהם כמעט סנוורו את עיניה של דורותי.
"הם לא יפים?" שאלה הילדה, בזמן שנשמה את הריח החריף של הפרחים הבהירים.
"אני מניח שכן," ענה הדחליל. "כשיהיה לי מוח, אני כנראה אוהב אותם יותר."
"אילו רק היה לי לב, הייתי אוהב אותם," הוסיף איש הפח.
"תמיד אהבתי פרחים," אמר האריה. "הם נראים כל כך חסרי ישע ושבריריים. אבל אין ביער פרחים בהירים כמו אלה."
עכשיו הם נתקלו ביותר ויותר פרגים אדומים גדולים, ובפחות ופחות פרחים אחרים. ועד מהרה מצאו את עצמם באמצע אחו גדול של פרגים. ובכן, ידוע היטב שכשיש הרבה מהפרחים האלה יחד, הריח שלהם כל כך חזק שכל מי שנושם אותו נרדם, ואם לא נושאים את הישן הרחק מריח הפרחים, הוא ממשיך לישון ולישון לנצח. אבל דורותי לא ידעה את זה, וגם לא יכלה להתרחק מהפרחים האדומים והבהירים שהיו בכל מקום מסביב. אז עד מהרה עיניה נעשו כבדות, והיא הרגישה שהיא חייבת לשבת לנוח ולישון.
אבל איש הפח לא נתן לה לעשות את זה.
"אנחנו חייבים למהר ולחזור לדרך הלבנים הצהובות לפני החושך," אמר. והדחליל הסכים איתו. אז הם המשיכו ללכת, עד שדורותי לא יכלה לעמוד יותר. עיניה נעצמו בעל כורחה, והיא שכחה איפה היא ונפלה בין הפרגים, ישנה שינה עמוקה.
"מה נעשה?" שאל איש הפח.
"אם נשאיר אותה כאן, היא תמות," אמר האריה. "ריח הפרחים הורג את כולנו. אני עצמי בקושי מצליח להשאיר את העיניים פקוחות, והכלב כבר ישן."
זה היה נכון. טוטו נפל לצד גבירתו הקטנה. אבל הדחליל ואיש הפח, שלא היו עשויים מבשר, לא הושפעו מריח הפרחים.
"רוץ מהר," אמר הדחליל לאריה, "וצא מערוגת הפרחים הקטלנית הזאת מהר ככל שתוכל. אנחנו נביא איתנו את הילדה הקטנה, אבל אם אתה תירדם, אתה גדול מדי בשביל שנישא אותך."
אז האריה התעורר וזינק קדימה מהר ככל שיכול. תוך רגע הוא נעלם מהעין.
"בוא נעשה כיסא מהידיים שלנו ונישא אותה," אמר הדחליל. אז הם הרימו את טוטו והניחו את הכלב בחיקה של דורותי, ואז עשו כיסא, עם הידיים שלהם בתור מושב והזרועות שלהם בתור משענות, ונשאו את הילדה הישנה ביניהם בין הפרחים.
הם הלכו והלכו, ונדמה היה שהשטיח הגדול של הפרחים הקטלניים שהקיף אותם לעולם לא ייגמר. הם הלכו לאורך עיקול הנהר, ולבסוף הגיעו לחברם האריה, ששכב ישן עמוק בין הפרגים. הפרחים היו חזקים מדי בשביל החיה הענקית, והוא נכנע לבסוף ונפל רק במרחק קצר מקצה ערוגת הפרגים, במקום שבו הדשא המתוק השתרע לפניהם בשדות ירוקים ויפים.
"אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בשבילו," אמר איש הפח בעצב, "כי הוא כבד הרבה יותר מדי מכדי להרים אותו. אנחנו חייבים להשאיר אותו כאן לישון לנצח, ואולי הוא יחלום שמצא סוף סוף אומץ."
"אני מצטער," אמר הדחליל. "האריה היה חבר טוב מאוד, בשביל מישהו כל כך פחדן. אבל בוא נמשיך."
הם נשאו את הילדה הישנה למקום יפה ליד הנהר, רחוק מספיק משדה הפרגים כדי שלא תנשום עוד מהרעל של הפרחים, ושם השכיבו אותה בעדינות על הדשא הרך וחיכו שהבריזה הרעננה תעיר אותה.