"אנחנו לא יכולים להיות רחוקים עכשיו מדרך הלבנים הצהובות," העיר הדחליל, כשעמד ליד הילדה, "כי הלכנו כמעט כל המרחק שהנהר סחף אותנו."
איש הפח עמד לענות כששמע נהמה נמוכה, וכשסובב את ראשו (שעבד נהדר על צירים), ראה חיה משונה מזנקת על הדשא לעברם. זה היה, למעשה, חתול בר גדול וצהוב, ואיש הפח חשב שהוא בטח רודף אחרי משהו, כי אוזניו היו צמודות לראשו ופיו פעור לרווחה, וחשף שתי שורות של שיניים מכוערות, ועיניו האדומות בערו כמו כדורי אש. כשהתקרב, איש הפח ראה שלפני החיה רץ עכבר שדה קטן ואפור, ואף שלא היה לו לב, הוא ידע שזה לא בסדר שחתול הבר מנסה להרוג יצור כל כך חמוד ולא מזיק.
אז איש הפח הרים את הגרזן שלו, וכשחתול הבר רץ ליד, הוא הנחית עליו מכה מהירה שכרתה את ראשו של החיה לגמרי מגופה, והיא התגלגלה לרגליו בשני חלקים.
עכבר השדה, עכשיו כשהשתחרר מאויבו, נעצר בבת אחת. וכשהתקרב לאט אל איש הפח, אמר בקול קטן ומצפצף:
"אוי, תודה! תודה רבה רבה שהצלת את חיי."
"אל תדבר על זה, אני מבקש," ענה איש הפח. "אין לי לב, אתה יודע, אז אני מקפיד לעזור לכל מי שאולי זקוק לחבר, אפילו אם הוא במקרה רק עכבר."
"רק עכבר!" קראה החיה הקטנה בכעס. "הרי אני מלכה, מלכת כל עכברי השדה!"
"אה, באמת," אמר איש הפח, והשתחווה.
"לכן עשית מעשה גדול, וגם אמיץ, כשהצלת את חיי," הוסיפה המלכה.
באותו רגע נראו כמה עכברים רצים לשם מהר ככל שרגליהם הקטנות יכלו לשאת אותם, וכשראו את מלכתם, קראו:
"אוי, הוד מלכותך, חשבנו שתיהרגי! איך הצלחת להימלט מחתול הבר הגדול?" כולם השתחוו למלכה הקטנה כל כך עמוק, שכמעט עמדו על ראשיהם.
"איש הפח המצחיק הזה," ענתה, "הרג את חתול הבר והציל את חיי. אז מעכשיו כולכם חייבים לשרת אותו, ולציית למשאלה הקטנה ביותר שלו."
"נעשה זאת!" קראו כל העכברים במקהלה צווחנית. ואז נמלטו לכל הכיוונים, כי טוטו התעורר משנתו, וכשראה את כל העכברים האלה סביבו, נבח נביחת שמחה אחת וקפץ ממש לאמצע הקבוצה. טוטו תמיד אהב לרדוף אחרי עכברים כשגר בקנזס, והוא לא ראה בזה שום רע.
אבל איש הפח תפס את הכלב בזרועותיו והחזיק אותו חזק, בזמן שקרא לעכברים: "חזרו! חזרו! טוטו לא יפגע בכם."
על זה מלכת העכברים הוציאה את ראשה מתחת לגוש דשא ושאלה בקול ביישני: "אתה בטוח שהוא לא ינשוך אותנו?"
"אני לא אתן לו," אמר איש הפח, "אז אל תפחדו."
אחד אחד העכברים זחלו בחזרה, וטוטו לא נבח שוב, אף שניסה לצאת מזרועותיו של איש הפח, והיה נושך אותו אילולא ידע היטב שהוא עשוי מפח. לבסוף דיבר אחד העכברים הגדולים ביותר.
"האם יש משהו שנוכל לעשות," שאל, "כדי לגמול לך על שהצלת את חיי המלכה שלנו?"
"שום דבר שאני יודע עליו," ענה איש הפח. אבל הדחליל, שניסה לחשוב אבל לא הצליח כי ראשו היה ממולא קש, אמר מהר: "אוי, כן. אתם יכולים להציל את חברנו, האריה הפחדן, שישן בערוגת הפרגים."
"אריה!" קראה המלכה הקטנה. "הרי הוא יאכל את כולנו."
"אוי, לא," הכריז הדחליל. "האריה הזה פחדן."
"באמת?" שאלה העכברה.
"הוא אומר את זה בעצמו," ענה הדחליל, "והוא לעולם לא יפגע במישהו שהוא חבר שלנו. אם תעזרו לנו להציל אותו, אני מבטיח שהוא יתייחס לכולכם בטוב לב."
"טוב מאוד," אמרה המלכה, "אנחנו סומכים עליך. אבל מה עלינו לעשות?"
"יש הרבה עכברים שקוראים לך מלכה ומוכנים לציית לך?"
"אוי, כן. יש אלפים," ענתה.
"אז שלחי לקרוא לכולם לבוא לכאן מהר ככל האפשר, ושכל אחד יביא חתיכת חוט ארוכה."
המלכה פנתה לעכברים שליוו אותה ואמרה להם ללכת מיד ולהביא את כל בני עמה. ברגע ששמעו את הפקודה שלה, הם רצו משם לכל כיוון מהר ככל האפשר.
"עכשיו," אמר הדחליל לאיש הפח, "אתה חייב ללכת לעצים ההם שליד הנהר ולעשות עגלה שתישא את האריה."
אז איש הפח הלך מיד לעצים והתחיל לעבוד. ועד מהרה עשה עגלה מגזעים דקים, שמהם קצץ את כל העלים והענפים. הוא חיבר אותה יחד ביתדות עץ ועשה את ארבעת הגלגלים מחתיכות קצרות של גזע עץ גדול. כל כך מהר וכל כך טוב הוא עבד, שעד שהעכברים התחילו להגיע, העגלה הייתה מוכנה בשבילם.
הם באו מכל הכיוונים, והיו אלפים מהם: עכברים גדולים ועכברים קטנים ועכברים בינוניים, וכל אחד הביא חתיכת חוט בפיו. בערך בזמן הזה דורותי התעוררה משנתה הארוכה ופקחה את עיניה. היא נדהמה מאוד למצוא את עצמה שוכבת על הדשא, עם אלפי עכברים שעומדים מסביב ומסתכלים עליה בביישנות. אבל הדחליל סיפר לה על הכל, ופנה אל העכברה הקטנה והמכובדת, ואמר:
"הרשי לי להציג בפנייך את הוד מלכותה, המלכה."
דורותי הנהנה ברצינות, והמלכה קדה קידה, ואחר כך נעשתה ידידותית מאוד עם הילדה הקטנה.
עכשיו הדחליל ואיש הפח התחילו לרתום את העכברים לעגלה, בעזרת החוטים שהביאו. קצה אחד של חוט נקשר סביב צווארו של כל עכבר, והקצה השני לעגלה. כמובן שהעגלה הייתה גדולה פי אלף מכל אחד מהעכברים שהיו אמורים למשוך אותה. אבל כשכל העכברים נרתמו, הם יכלו למשוך אותה די בקלות. אפילו הדחליל ואיש הפח יכלו לשבת עליה, ונמשכו במהירות בידי הסוסים הקטנים והמשונים שלהם אל המקום שבו שכב האריה ישן.
אחרי הרבה עבודה קשה, כי האריה היה כבד, הם הצליחו להעלות אותו על העגלה. אז המלכה נתנה בחיפזון לבני עמה פקודה לצאת לדרך, כי פחדה שאם העכברים יישארו בין הפרגים יותר מדי זמן, גם הם יירדמו.
בהתחלה היצורים הקטנים, רבים ככל שהיו, בקושי הצליחו להזיז את העגלה הכבדה. אבל איש הפח והדחליל דחפו שניהם מאחור, והם התקדמו טוב יותר. עד מהרה הם גלגלו את האריה מערוגת הפרגים אל השדות הירוקים, שם יכול היה לנשום שוב את האוויר המתוק והרענן, במקום את הריח הרעיל של הפרחים.
דורותי באה לקראתם והודתה לעכברים הקטנים בחום על שהצילו את חברה ממוות. היא התחבבה כל כך על האריה הגדול, שהייתה שמחה שהוא ניצל.
אחר כך שחררו את העכברים מהעגלה, והם רצו בין הדשא לבתיהם. מלכת העכברים הייתה האחרונה שעזבה.
"אם אי פעם תזדקקו לנו שוב," אמרה, "צאו אל השדה וקראו, ואנחנו נשמע אתכם ונבוא לעזרתכם. שלום!"
"שלום!" ענו כולם, והמלכה רצה משם, בזמן שדורותי החזיקה את טוטו חזק, שמא ירוץ אחריה ויפחיד אותה.
אחרי זה הם ישבו ליד האריה עד שיתעורר. והדחליל הביא לדורותי קצת פירות מעץ קרוב, שאותם אכלה לארוחת הצהריים.