עבר זמן מה עד שהאריה הפחדן התעורר, כי הוא שכב בין הפרגים זמן רב ונשם את ניחוחם הקטלני. אבל כשפקח סוף סוף את עיניו והתגלגל מהעגלה, הוא שמח מאוד למצוא את עצמו עדיין בחיים.
"רצתי מהר ככל שיכולתי," אמר, כשהתיישב ופיהק, "אבל הפרחים היו חזקים מדי בשבילי. איך הוצאתם אותי?"
אז סיפרו לו על עכברי השדה, ואיך הצילו אותו בנדיבות ממוות. והאריה הפחדן צחק ואמר:
"תמיד חשבתי שאני גדול ונורא מאוד. ובכל זאת, דברים קטנים כמו פרחים כמעט הרגו אותי, וחיות קטנות כמו עכברים הצילו את חיי. כמה מוזר כל זה! אבל, חברים, מה נעשה עכשיו?"
"אנחנו חייבים להמשיך במסע עד שנמצא שוב את דרך הלבנים הצהובות," אמרה דורותי, "ואז נוכל להמשיך לעיר הברקת."
אז, כשהאריה התרענן לגמרי והרגיש שוב כמו עצמו, כולם יצאו למסע, ונהנו מאוד מההליכה בדשא הרך והרענן. ולא עבר זמן רב עד שהגיעו לדרך הלבנים הצהובות ופנו שוב לעבר עיר הברקת, שבה גר עוץ הגדול.
הדרך הייתה עכשיו חלקה ומרוצפת היטב, והארץ מסביב הייתה יפה, כך שהמטיילים שמחו שהשאירו את היער הרחק מאחור, ואיתו את הסכנות הרבות שפגשו בצללים הקודרים שלו. שוב יכלו לראות גדרות בנויות לצד הדרך. אבל הן היו צבועות ירוק, וכשהגיעו לבית קטן, שבו כנראה גר חקלאי, גם הוא היה צבוע ירוק. הם עברו ליד כמה בתים כאלה במהלך אחר הצהריים, ולפעמים אנשים יצאו לפתחים והסתכלו עליהם כאילו הם רוצים לשאול שאלות. אבל אף אחד לא התקרב אליהם או דיבר איתם, בגלל האריה הגדול, שממנו פחדו מאוד. האנשים היו כולם לבושים בבגדים בצבע ירוק ברקת יפהפה, וחבשו כובעים מחודדים כמו אלה של המנצ'קינים.
"זאת בטח ארץ עוץ," אמרה דורותי, "ואנחנו בטוח מתקרבים לעיר הברקת."
"כן," ענה הדחליל. "הכל ירוק כאן, ואילו בארץ המנצ'קינים כחול היה הצבע האהוב. אבל נראה שהאנשים לא ידידותיים כמו המנצ'קינים, ואני חושש שלא נוכל למצוא מקום לבלות בו את הלילה."
"הייתי רוצה משהו לאכול חוץ מפירות," אמרה הילדה, "ואני בטוחה שטוטו כמעט גווע ברעב. בואו נעצור בבית הבא ונדבר עם האנשים."
אז, כשהגיעו לבית חווה בגודל נאה, דורותי ניגשה באומץ לדלת ודפקה.
אישה פתחה אותה רק עד כמה שהיה צריך כדי להציץ החוצה, ואמרה: "מה את רוצה, ילדה, ולמה האריה הגדול הזה איתך?"
"אנחנו רוצים לבלות אצלכם את הלילה, אם תרשי לנו," ענתה דורותי. "והאריה הוא חבר שלי ורע שלי, ובשום אופן לא יפגע בך."
"הוא מאולף?" שאלה האישה, ופתחה את הדלת קצת יותר.
"אוי, כן," אמרה הילדה, "והוא גם פחדן גדול. הוא יפחד ממך יותר ממה שאת מפחדת ממנו."
"טוב," אמרה האישה, אחרי שחשבה על זה והציצה שוב באריה, "אם כך, אתם יכולים להיכנס, ואתן לכם ארוחת ערב ומקום לישון."
אז כולם נכנסו לבית, שבו היו, חוץ מהאישה, שני ילדים ואיש. האיש פצע את רגלו, ושכב על הספה בפינה. נראה שהם הופתעו מאוד לראות חבורה משונה כל כך, ובזמן שהאישה הייתה עסוקה בעריכת השולחן, שאל האיש:
"לאן כולכם הולכים?"
"לעיר הברקת," אמרה דורותי, "לראות את עוץ הגדול."
"אה, באמת!" קרא האיש. "אתם בטוחים שעוץ יסכים לראות אתכם?"
"למה לא?" ענתה.
"כי אומרים שהוא אף פעם לא מרשה לאף אחד לבוא לפניו. הייתי בעיר הברקת פעמים רבות, וזה מקום יפה ומופלא. אבל אף פעם לא הורשיתי לראות את עוץ הגדול, ואני גם לא מכיר אף אדם חי שראה אותו."
"הוא אף פעם לא יוצא?" שאל הדחליל.
"אף פעם. הוא יושב יום אחרי יום באולם הכס הגדול של הארמון שלו, ואפילו אלה שמשרתים אותו לא רואים אותו פנים אל פנים."
"איך הוא נראה?" שאלה הילדה.
"קשה לומר," אמר האיש מהורהר. "אתם מבינים, עוץ הוא קוסם גדול, ויכול ללבוש כל צורה שירצה. כך שיש אומרים שהוא נראה כמו ציפור, ויש אומרים שהוא נראה כמו פיל, ויש אומרים שהוא נראה כמו חתול. לאחרים הוא מופיע כפיה יפהפייה, או כשדון, או בכל צורה אחרת שמוצאת חן בעיניו. אבל מי הוא עוץ האמיתי, כשהוא בצורתו שלו, אף אדם חי לא יכול לומר."
"זה מאוד מוזר," אמרה דורותי, "אבל אנחנו חייבים לנסות, בדרך כלשהי, לראות אותו, אחרת עשינו את המסע שלנו לשווא."
"למה אתם רוצים לראות את עוץ הנורא?" שאל האיש.
"אני רוצה שייתן לי קצת מוח," אמר הדחליל בלהיטות.
"אוי, את זה עוץ יכול לעשות בקלות," הכריז האיש. "יש לו יותר מוח ממה שהוא צריך."
"ואני רוצה שייתן לי לב," אמר איש הפח.
"זה לא יטריח אותו," המשיך האיש, "כי לעוץ יש אוסף גדול של לבבות, בכל הגדלים והצורות."
"ואני רוצה שייתן לי אומץ," אמר האריה הפחדן.
"עוץ מחזיק סיר גדול של אומץ באולם הכס שלו," אמר האיש, "שאותו כיסה בצלחת זהב, כדי שלא יגלוש. הוא ישמח לתת לך קצת."
"ואני רוצה שישלח אותי חזרה לקנזס," אמרה דורותי.
"איפה קנזס?" שאל האיש בהפתעה.
"אני לא יודעת," ענתה דורותי בעצב, "אבל זה הבית שלי, ואני בטוחה שהוא נמצא איפשהו."
"סביר מאוד. נו, עוץ יכול לעשות כל דבר, אז אני מניח שהוא ימצא לך את קנזס. אבל קודם את חייבת להצליח לראות אותו, וזו תהיה משימה קשה. כי הקוסם הגדול לא אוהב לראות אף אחד, ובדרך כלל הוא עושה כרצונו. אבל מה אתה רוצה?" המשיך, ופנה אל טוטו. טוטו רק כשכש בזנבו, כי, מוזר ככל שזה יישמע, הוא לא ידע לדבר.
עכשיו האישה קראה להם שארוחת הערב מוכנה, אז הם התאספו סביב השולחן, ודורותי אכלה דייסה טעימה וצלחת ביצים מקושקשות וצלחת לחם לבן ונחמד, ונהנתה מהארוחה שלה. האריה אכל קצת מהדייסה, אבל לא אהב אותה, ואמר שהיא עשויה משיבולת שועל, ושיבולת שועל היא אוכל לסוסים, לא לאריות. הדחליל ואיש הפח לא אכלו כלום. טוטו אכל קצת מכל דבר, ושמח לקבל שוב ארוחת ערב טובה.
עכשיו האישה נתנה לדורותי מיטה לישון בה, וטוטו נשכב לידה, ואילו האריה שמר על דלת החדר שלה כדי שלא יפריעו לה. הדחליל ואיש הפח עמדו בפינה ושתקו כל הלילה, אף שכמובן לא יכלו לישון.
למחרת בבוקר, ברגע שהשמש עלתה, הם יצאו לדרכם, ועד מהרה ראו זוהר ירוק ויפה בשמיים ממש לפניהם.
"זאת בטח עיר הברקת," אמרה דורותי.
ככל שהמשיכו ללכת, הזוהר הירוק נעשה בהיר ובהיר יותר, ונראה שסוף סוף הם מתקרבים לסוף מסעותיהם. ובכל זאת, היה כבר אחר הצהריים כשהגיעו לחומה הגדולה שהקיפה את העיר. היא הייתה גבוהה ועבה ובצבע ירוק בהיר.
לפניהם, בקצה דרך הלבנים הצהובות, היה שער גדול, משובץ כולו באבני ברקת שנצצו כל כך בשמש, שאפילו העיניים המצוירות של הדחליל הסתנוורו מזוהרן.
היה פעמון ליד השער, ודורותי לחצה על הכפתור ושמעה צלצול כסוף מבפנים. ואז השער הגדול נפתח לאט, וכולם עברו בו ומצאו את עצמם בחדר גבוה עם קשתות, שקירותיו נצצו באינספור אבני ברקת.
לפניהם עמד איש קטן, בערך בגודל של המנצ'קינים. הוא היה לבוש כולו ירוק, מראשו ועד רגליו, ואפילו לעורו היה גוון ירקרק. לצידו הייתה קופסה ירוקה גדולה.
כשראה את דורותי ואת חבריה, שאל האיש: "מה אתם רוצים בעיר הברקת?"
"באנו לכאן לראות את עוץ הגדול," אמרה דורותי.
האיש הופתע כל כך מהתשובה הזאת, שהתיישב כדי לחשוב עליה.
"עברו שנים רבות מאז שמישהו ביקש ממני לראות את עוץ," אמר, והניד בראשו במבוכה. "הוא חזק ונורא, ואם תבואו בשליחות ריקה או טיפשית כדי להפריע להרהורים החכמים של הקוסם הגדול, הוא עלול לכעוס ולהשמיד את כולכם ברגע."
"אבל זו לא שליחות טיפשית, וגם לא ריקה," ענה הדחליל. "היא חשובה. ואמרו לנו שעוץ הוא קוסם טוב."
"כך הוא," אמר האיש הירוק, "והוא שולט בעיר הברקת בחוכמה ובטוב. אבל אל אלה שאינם ישרים, או שניגשים אליו מתוך סקרנות, הוא נורא ביותר, ומעטים העזו אי פעם לבקש לראות את פניו. אני שומר השערים, ומכיוון שאתם דורשים לראות את עוץ הגדול, אני חייב לקחת אתכם לארמון שלו. אבל קודם אתם חייבים להרכיב את המשקפיים."
"למה?" שאלה דורותי.
"כי אילו לא הרכבתם משקפיים, הבוהק וההדר של עיר הברקת היו מעוורים אתכם. אפילו מי שגרים בעיר חייבים להרכיב משקפיים יומם ולילה. כולם נעולים על הראש, כי כך ציווה עוץ כשהעיר נבנתה לראשונה, ולי יש את המפתח היחיד שפותח אותם."
הוא פתח את הקופסה הגדולה, ודורותי ראתה שהיא מלאה משקפיים מכל גודל וצורה. בכולם היו עדשות ירוקות. שומר השערים מצא זוג שהתאים בדיוק לדורותי והרכיב אותו על עיניה. היו מחוברות אליהם שתי רצועות זהב שעברו סביב העורף שלה, שם ננעלו יחד במפתח קטן שהיה בקצה של שרשרת ששומר השערים ענד סביב צווארו. כשהם היו עליה, דורותי לא יכלה להוריד אותם אפילו אילו רצתה. אבל כמובן שהיא לא רצתה להתעוור מהבוהק של עיר הברקת, אז לא אמרה כלום.
אחר כך האיש הירוק התאים משקפיים לדחליל ולאיש הפח ולאריה, ואפילו לטוטו הקטן, וכולם ננעלו היטב במפתח.
אז שומר השערים הרכיב את המשקפיים שלו ואמר להם שהוא מוכן להוביל אותם לארמון. הוא לקח מפתח זהב גדול מוו שעל הקיר, פתח שער נוסף, וכולם הלכו אחריו דרך הפתח אל רחובות עיר הברקת.