אפילו עם עיניים מוגנות במשקפיים הירוקים, דורותי וחבריה הסתנוורו בהתחלה מהזוהר של העיר המופלאה. לאורך הרחובות עמדו בתים יפהפיים, כולם בנויים משיש ירוק ומשובצים בכל מקום באבני ברקת נוצצות. הם הלכו על מדרכה מאותו שיש ירוק, ובמקומות שבהם האבנים חוברו זו לזו היו שורות של אבני ברקת, משובצות צפוף ונוצצות בבהירות השמש. זגוגיות החלונות היו מזכוכית ירוקה. אפילו לשמיים מעל העיר היה גוון ירוק, וקרני השמש היו ירוקות.
היו הרבה אנשים, גברים, נשים וילדים, שהסתובבו שם, וכולם היו לבושים בבגדים ירוקים ועורם היה ירקרק. הם הסתכלו על דורותי ועל החבורה המשונה שלה בעיניים תוהות, וכל הילדים ברחו והתחבאו מאחורי האמהות שלהם כשראו את האריה. אבל אף אחד לא דיבר איתם. היו הרבה חנויות ברחוב, ודורותי ראתה שכל מה שבהן ירוק. סוכריות ירוקות ופופקורן ירוק הוצעו למכירה, וגם נעליים ירוקות, כובעים ירוקים ובגדים ירוקים מכל הסוגים. במקום אחד איש מכר לימונדה ירוקה, וכשהילדים קנו אותה, דורותי יכלה לראות שהם שילמו עליה במטבעות ירוקים.
נראה שלא היו שם סוסים או חיות מכל סוג שהוא. הגברים הסיעו דברים בעגלות קטנות וירוקות, שאותן דחפו לפניהם. כולם נראו מאושרים ומרוצים ומשגשגים.
שומר השערים הוביל אותם ברחובות עד שהגיעו לבניין גדול, בדיוק באמצע העיר, שהיה הארמון של עוץ, הקוסם הגדול. לפני הדלת עמד חייל, לבוש במדים ירוקים ועם זקן ירוק וארוך.
"הנה זרים," אמר לו שומר השערים, "והם דורשים לראות את עוץ הגדול."
"היכנסו," ענה החייל, "ואמסור לו את ההודעה שלכם."
אז הם עברו בשערי הארמון והובלו לחדר גדול עם שטיח ירוק ורהיטים ירוקים ויפים משובצים באבני ברקת. החייל גרם לכולם לנגב את רגליהם על שטיחון ירוק לפני שנכנסו לחדר הזה, וכשהתיישבו, אמר בנימוס:
"בבקשה, תרגישו בנוח בזמן שאני הולך לדלת של אולם הכס ואומר לעוץ שאתם כאן."
הם נאלצו לחכות זמן רב עד שהחייל חזר. כשחזר לבסוף, שאלה דורותי:
"ראית את עוץ?"
"אוי, לא," השיב החייל. "אף פעם לא ראיתי אותו. אבל דיברתי איתו כשישב מאחורי המסך שלו, ומסרתי לו את ההודעה שלכם. הוא אמר שיעניק לכם ראיון, אם אתם רוצים. אבל כל אחד מכם חייב לבוא לפניו לבד, והוא יקבל רק אחד בכל יום. לכן, מכיוון שאתם חייבים להישאר בארמון כמה ימים, אדאג שיראו לכם חדרים שבהם תוכלו לנוח בנוחות אחרי המסע שלכם."
"תודה," ענתה הילדה. "זה מאוד נחמד מצד עוץ."
עכשיו החייל נשף במשרוקית ירוקה, ומיד נכנסה לחדר נערה צעירה, לבושה בשמלת משי ירוקה ויפה. היו לה שיער ירוק ויפהפה ועיניים ירוקות, והיא השתחוותה עמוק לפני דורותי ואמרה: "בואי אחריי ואראה לך את החדר שלך."
אז דורותי נפרדה מכל חבריה חוץ מטוטו, ולקחה את הכלב בזרועותיה והלכה אחרי הנערה הירוקה דרך שבעה מסדרונות ובמעלה שלוש קומות של מדרגות, עד שהגיעו לחדר בחזית הארמון. זה היה החדר הקטן והמתוק ביותר בעולם, עם מיטה רכה ונוחה שהיו לה סדיני משי ירוקים וכיסוי קטיפה ירוק. הייתה מזרקה קטנטנה באמצע החדר, שהתיזה לאוויר רסס של בושם ירוק, שנפל בחזרה לאגן שיש ירוק מגולף להפליא. פרחים ירוקים ויפים עמדו בחלונות, והיה מדף עם שורה של ספרים ירוקים קטנים. כשהיה לדורותי זמן לפתוח את הספרים האלה, היא מצאה שהם מלאים תמונות ירוקות ומשונות שהצחיקו אותה, כל כך מצחיקות הן היו.
בארון בגדים היו הרבה שמלות ירוקות, עשויות משי וסאטן וקטיפה, וכולן התאימו לדורותי בדיוק.
"תרגישי לגמרי בבית," אמרה הנערה הירוקה, "ואם תרצי משהו, צלצלי בפעמון. עוץ ישלח לקרוא לך מחר בבוקר."
היא השאירה את דורותי לבד וחזרה אל האחרים. גם אותם הובילה לחדרים, וכל אחד מהם מצא את עצמו מתאכסן בחלק נעים מאוד של הארמון. כמובן שהנימוס הזה היה מבוזבז על הדחליל. כי כשמצא את עצמו לבד בחדרו, הוא עמד בטיפשות במקום אחד, ממש בתוך הפתח, כדי לחכות עד הבוקר. לשכב לא היה מנוחה בשבילו, והוא לא יכול היה לעצום את עיניו. אז נשאר כל הלילה ובהה בעכביש קטן שטווה את הקורים שלו בפינת החדר, ממש כאילו זה לא אחד החדרים המופלאים ביותר בעולם. איש הפח נשכב על המיטה שלו מכוח ההרגל, כי זכר את הימים שבהם היה עשוי מבשר. אבל מכיוון שלא יכול היה לישון, העביר את הלילה בהזזת המפרקים שלו למעלה ולמטה, כדי לוודא שהם נשארים במצב תקין. האריה היה מעדיף מיטה של עלים יבשים ביער, ולא אהב להיות סגור בחדר. אבל היה לו יותר מדי שכל בשביל לתת לזה להדאיג אותו, אז קפץ על המיטה, התכרבל כמו חתול, וגרגר את עצמו לשינה תוך דקה.
למחרת בבוקר, אחרי ארוחת הבוקר, באה העלמה הירוקה לקחת את דורותי, והלבישה אותה באחת השמלות היפות ביותר, עשויה סאטן ירוק רקום. דורותי לבשה סינר משי ירוק וקשרה סרט ירוק סביב צווארו של טוטו, והם יצאו לאולם הכס של עוץ הגדול.
קודם הגיעו לאולם גדול, שבו היו הרבה גבירות ואדונים מאנשי החצר, כולם לבושים בבגדים עשירים. לאנשים האלה לא היה שום דבר לעשות חוץ מלדבר זה עם זה, אבל הם תמיד באו לחכות מחוץ לאולם הכס בכל בוקר, אף שמעולם לא הורשו לראות את עוץ. כשדורותי נכנסה, הם הסתכלו עליה בסקרנות, ואחד מהם לחש:
"את באמת הולכת להביט בפניו של עוץ הנורא?"
"בוודאי," ענתה הילדה, "אם הוא יסכים לראות אותי."
"אוי, הוא יראה אותך," אמר החייל שמסר את ההודעה שלה לקוסם, "אף שהוא לא אוהב שאנשים מבקשים לראות אותו. למעשה, בהתחלה הוא כעס ואמר שעליי לשלוח אותך בחזרה למקום שממנו באת. אחר כך שאל אותי איך את נראית, וכשהזכרתי את נעלי הכסף שלך, הוא התעניין מאוד. לבסוף סיפרתי לו על הסימן שעל מצחך, והוא החליט שיקבל אותך לפניו."
בדיוק אז צלצל פעמון, והנערה הירוקה אמרה לדורותי: "זה האות. את חייבת להיכנס לאולם הכס לבד."
היא פתחה דלת קטנה, ודורותי עברה בה באומץ ומצאה את עצמה במקום מופלא. זה היה חדר גדול ועגול עם גג מקומר וגבוה, והקירות והתקרה והרצפה היו מכוסים באבני ברקת גדולות, משובצות צפוף זו ליד זו. במרכז הגג היה אור גדול, בהיר כמו השמש, שגרם לאבני הברקת לנצוץ בצורה מופלאה.
אבל מה שעניין את דורותי יותר מכל היה כס השיש הירוק הגדול שעמד באמצע החדר. הוא היה בצורת כיסא ונצץ באבני חן, כמו כל השאר. במרכז הכיסא היה ראש עצום, בלי גוף שיחזיק אותו ובלי ידיים או רגליים כלשהן. לא היה שיער על הראש הזה, אבל היו לו עיניים ואף ופה, והוא היה גדול בהרבה מהראש של הענק הגדול ביותר.
בזמן שדורותי הביטה בו בפליאה ובפחד, העיניים הסתובבו לאט והסתכלו עליה בחדות וביציבות. אחר כך הפה זז, ודורותי שמעה קול שאומר:
"אני עוץ, הגדול והנורא. מי את, ולמה את מחפשת אותי?"
זה לא היה קול כל כך נורא כמו שציפתה שיצא מהראש הגדול. אז היא אזרה אומץ וענתה:
"אני דורותי, הקטנה והענווה. באתי אליך לבקש עזרה."
העיניים הסתכלו עליה מהורהרות במשך דקה שלמה. ואז אמר הקול:
"מאיפה השגת את נעלי הכסף?"
"קיבלתי אותן מהמכשפה הרשעה מהמזרח, כשהבית שלי נפל עליה והרג אותה," ענתה.
"מאיפה השגת את הסימן שעל מצחך?" המשיך הקול.
"זה המקום שבו המכשפה הטובה מהצפון נישקה אותי כשנפרדה ממני ושלחה אותי אליך," אמרה הילדה.
שוב העיניים הסתכלו עליה בחדות, וראו שהיא אומרת את האמת. אז שאל עוץ: "מה את רוצה שאעשה?"
"שלח אותי חזרה לקנזס, למקום שבו נמצאים דודה אם ודוד הנרי שלי," ענתה ברצינות. "אני לא אוהבת את הארץ שלך, אף שהיא כל כך יפה. ואני בטוחה שדודה אם דואגת נורא בגלל שאני לא בבית כל כך הרבה זמן."
העיניים מצמצו שלוש פעמים, ואז הסתובבו למעלה אל התקרה ולמטה אל הרצפה והתגלגלו סביב בצורה כל כך משונה, שנראה שהן רואות כל חלק של החדר. ולבסוף הסתכלו שוב על דורותי.
"למה שאעשה את זה בשבילך?" שאל עוץ.
"כי אתה חזק ואני חלשה. כי אתה קוסם גדול ואני רק ילדה קטנה."
"אבל היית חזקה מספיק כדי להרוג את המכשפה הרשעה מהמזרח," אמר עוץ.
"זה פשוט קרה," השיבה דורותי בפשטות. "לא יכולתי למנוע את זה."
"ובכן," אמר הראש, "אתן לך את התשובה שלי. אין לך זכות לצפות שאשלח אותך חזרה לקנזס, אלא אם תעשי משהו בשבילי בתמורה. בארץ הזאת כל אחד חייב לשלם על כל דבר שהוא מקבל. אם את רוצה שאשתמש בכוח הקסם שלי כדי לשלוח אותך הביתה, את חייבת לעשות משהו בשבילי קודם. עזרי לי ואני אעזור לך."
"מה אני חייבת לעשות?" שאלה הילדה.
"להרוג את המכשפה הרשעה מהמערב," ענה עוץ.
"אבל אני לא יכולה!" קראה דורותי, מופתעת מאוד.
"הרגת את מכשפת המזרח ואת נועלת את נעלי הכסף, שיש בהן קסם עוצמתי. עכשיו נשארה רק מכשפה רשעה אחת בכל הארץ הזאת, וכשתוכלי לומר לי שהיא מתה, אשלח אותך חזרה לקנזס, אבל לא לפני כן."
הילדה הקטנה התחילה לבכות, כל כך התאכזבה. והעיניים מצמצו שוב והביטו בה בדאגה, כאילו עוץ הגדול הרגיש שהיא יכולה לעזור לו אילו רצתה.
"אף פעם לא הרגתי שום דבר בכוונה," התייפחה. "אפילו אם הייתי רוצה, איך אוכל להרוג את המכשפה הרשעה? אם אתה, הגדול והנורא, לא יכול להרוג אותה בעצמך, איך אתה מצפה שאני אעשה את זה?"
"אני לא יודע," אמר הראש, "אבל זו התשובה שלי, ועד שהמכשפה הרשעה תמות, לא תראי שוב את דודך ודודתך. זכרי שהמכשפה רשעה, רשעה מאוד מאוד, וצריך להרוג אותה. עכשיו לכי, ואל תבקשי לראות אותי שוב עד שתעשי את המשימה שלך."
בעצב יצאה דורותי מאולם הכס וחזרה למקום שבו חיכו האריה והדחליל ואיש הפח לשמוע מה אמר לה עוץ. "אין לי תקווה," אמרה בעצב, "כי עוץ לא ישלח אותי הביתה עד שאהרוג את המכשפה הרשעה מהמערב, ואת זה לעולם לא אוכל לעשות."
חבריה הצטערו, אבל לא יכלו לעשות שום דבר כדי לעזור לה. אז דורותי הלכה לחדר שלה ונשכבה על המיטה ובכתה עד שנרדמה.
למחרת בבוקר החייל בעל הזקן הירוק בא אל הדחליל ואמר:
"בוא איתי, כי עוץ שלח לקרוא לך."
אז הדחליל הלך אחריו והוכנס לאולם הכס הגדול, ושם ראה, יושבת על כס הברקת, גבירה יפהפייה ביותר. היא הייתה לבושה באריג משי ירוק ודק, ועל תלתליה הירוקים והגולשים חבשה כתר של אבני חן. מכתפיה צמחו כנפיים, מרהיבות בצבען וכל כך קלות, שרפרפו אם רק משב האוויר הקל ביותר הגיע אליהן.
כשהדחליל השתחווה, יפה ככל שמילוי הקש שלו הרשה לו, לפני היצור היפהפה הזה, היא הביטה בו במתיקות, ואמרה:
"אני עוץ, הגדול והנורא. מי אתה, ולמה אתה מחפש אותי?"
ובכן, הדחליל, שציפה לראות את הראש הגדול שדורותי סיפרה לו עליו, נדהם מאוד. אבל הוא ענה לה באומץ.
"אני רק דחליל, ממולא בקש. לכן אין לי מוח, ואני בא אלייך ומתחנן שתשימי מוח בראש שלי במקום קש, כדי שאוכל להיות אדם כמו כל אדם אחר בממלכתך."
"למה שאעשה את זה בשבילך?" שאלה הגבירה.
"כי את חכמה ועוצמתית, ואף אחד אחר לא יכול לעזור לי," ענה הדחליל.
"אני אף פעם לא עושה טובות בלי תמורה כלשהי," אמר עוץ. "אבל את זה אני אבטיח. אם תהרוג בשבילי את המכשפה הרשעה מהמערב, אעניק לך הרבה מאוד מוח, ומוח כל כך טוב, שתהיה האיש החכם ביותר בכל ארץ עוץ."
"חשבתי שביקשת מדורותי להרוג את המכשפה," אמר הדחליל בהפתעה.
"נכון, ביקשתי. לא אכפת לי מי יהרוג אותה. אבל עד שהיא תמות, לא אמלא את משאלתך. עכשיו לך, ואל תחפש אותי שוב עד שתרוויח את המוח שאתה רוצה כל כך."
הדחליל חזר בעצב אל חבריו וסיפר להם מה אמר עוץ. ודורותי הופתעה לגלות שהקוסם הגדול הוא לא ראש, כפי שהיא ראתה אותו, אלא גבירה יפהפייה.
"בכל זאת," אמר הדחליל, "היא צריכה לב לא פחות מאיש הפח."
בבוקר שלמחרת בא החייל בעל הזקן הירוק אל איש הפח ואמר:
"עוץ שלח לקרוא לך. בוא אחריי."
אז איש הפח הלך אחריו והגיע לאולם הכס הגדול. הוא לא ידע אם ימצא את עוץ כגבירה יפהפייה או כראש, אבל קיווה שזו תהיה הגבירה היפהפייה. "כי," אמר לעצמו, "אם זה יהיה הראש, אני בטוח שלא יתנו לי לב, כי לראש אין לב משלו, ולכן הוא לא יכול להרגיש בשבילי. אבל אם זו תהיה הגבירה היפהפייה, אתחנן בכל כוחי ללב, כי אומרים שכל הגבירות טובות לב בעצמן."
אבל כשאיש הפח נכנס לאולם הכס הגדול, הוא לא ראה לא את הראש ולא את הגבירה, כי עוץ לבש צורה של חיה נוראה ביותר. היא הייתה גדולה כמעט כמו פיל, והכס הירוק נראה בקושי חזק מספיק כדי לשאת את משקלה. לחיה היה ראש כמו של קרנף, רק שבפנים שלה היו חמש עיניים. מגופה צמחו חמש זרועות ארוכות, והיו לה גם חמש רגליים ארוכות ודקות. שיער עבה וצמרי כיסה כל חלק בה, ואי אפשר היה לדמיין מפלצת מחרידה יותר למראה. היה מזל שלאיש הפח לא היה לב באותו רגע, כי הוא היה הולם חזק ומהר מאימה. אבל מכיוון שהיה רק מפח, איש הפח לא פחד בכלל, אף שהתאכזב מאוד.
"אני עוץ, הגדול והנורא," דיברה החיה, בקול שהיה שאגה גדולה אחת. "מי אתה, ולמה אתה מחפש אותי?"
"אני חוטב עצים, עשוי מפח. לכן אין לי לב, ואני לא יכול לאהוב. אני מתחנן שתיתן לי לב, כדי שאהיה כמו שאר בני האדם."
"למה שאעשה את זה?" תבעה החיה.
"כי אני מבקש, ורק אתה יכול למלא את בקשתי," ענה איש הפח.
עוץ נהם נהמה נמוכה על זה, אבל אמר בגסות: "אם אתה באמת רוצה לב, אתה חייב להרוויח אותו."
"איך?" שאל איש הפח.
"עזור לדורותי להרוג את המכשפה הרשעה מהמערב," ענתה החיה. "כשהמכשפה תמות, בוא אליי, ואז אתן לך את הלב הגדול והטוב והאוהב ביותר בכל ארץ עוץ."
אז איש הפח נאלץ לחזור בעצב אל חבריו ולספר להם על החיה הנוראה שראה. כולם תמהו מאוד על הצורות הרבות שהקוסם הגדול יכול ללבוש, והאריה אמר:
"אם הוא יהיה חיה כשאלך לראות אותו, אשאג הכי חזק שאני יכול, וכך אפחיד אותו כל כך שהוא ימלא כל מה שאבקש. ואם הוא יהיה הגבירה היפהפייה, אעמיד פנים שאני מזנק עליה, וכך אכריח אותה לעשות כרצוני. ואם הוא יהיה הראש הגדול, הוא יהיה נתון לחסדיי, כי אגלגל את הראש הזה בכל רחבי החדר עד שיבטיח לתת לנו את מה שאנחנו רוצים. אז היו במצב רוח טוב, חבריי, כי עוד הכל יהיה בסדר."
למחרת בבוקר החייל בעל הזקן הירוק הוביל את האריה לאולם הכס הגדול ואמר לו להיכנס לפני עוץ.
האריה עבר מיד בדלת, וכשהעיף מבט סביב, ראה להפתעתו שלפני הכס יש כדור אש, כל כך עז ולוהט, שבקושי יכול היה להביט בו. המחשבה הראשונה שלו הייתה שעוץ נדלק בטעות ובוער. אבל כשניסה להתקרב, החום היה כל כך עז שהוא חרך את שפמו, והוא זחל בחזרה ברעד למקום קרוב יותר לדלת.
אז יצא מכדור האש קול נמוך ושקט, ואלה היו המילים שאמר:
"אני עוץ, הגדול והנורא. מי אתה, ולמה אתה מחפש אותי?"
והאריה ענה: "אני אריה פחדן, שמפחד מכל דבר. באתי אליך להתחנן שתיתן לי אומץ, כדי שבאמת אהיה מלך החיות, כמו שבני האדם קוראים לי."
"למה שאתן לך אומץ?" תבע עוץ.
"כי מכל הקוסמים אתה הגדול ביותר, ורק לך יש הכוח למלא את בקשתי," ענה האריה.
כדור האש בער בעוז זמן מה, והקול אמר: "הבא לי הוכחה שהמכשפה הרשעה מתה, ובאותו רגע אתן לך אומץ. אבל כל עוד המכשפה חיה, אתה חייב להישאר פחדן."
האריה כעס על הנאום הזה, אבל לא יכול היה לומר דבר בתשובה. ובזמן שעמד בשתיקה והביט בכדור האש, הוא נעשה לוהט כל כך בזעם, שהאריה הפנה זנב וברח מהחדר. הוא שמח למצוא את חבריו מחכים לו, וסיפר להם על הראיון הנורא שלו עם הקוסם.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה דורותי בעצב.
"יש רק דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות," השיב האריה, "וזה ללכת לארץ הווינקים, לחפש את המכשפה הרשעה ולהשמיד אותה."
"אבל נניח שלא נצליח?" אמרה הילדה.
"אז לעולם לא יהיה לי אומץ," הכריז האריה.
"ולי לעולם לא יהיה מוח," הוסיף הדחליל.
"ולי לעולם לא יהיה לב," אמר איש הפח.
"ואני לעולם לא אראה את דודה אם ואת דוד הנרי," אמרה דורותי, והתחילה לבכות.
"זהירות!" קראה הנערה הירוקה. "הדמעות ייפלו על שמלת המשי הירוקה שלך ויכתימו אותה."
אז דורותי ניגבה את עיניה ואמרה: "אני מניחה שאנחנו חייבים לנסות. אבל אני בטוחה שאני לא רוצה להרוג אף אחד, אפילו כדי לראות שוב את דודה אם."
"אני אבוא איתך, אבל אני פחדן מדי בשביל להרוג את המכשפה," אמר האריה.
"גם אני אבוא," הכריז הדחליל, "אבל לא אעזור לך הרבה, כזה טיפש אני."
"אין לי את הלב לפגוע אפילו במכשפה," העיר איש הפח, "אבל אם תלכי, בוודאי אלך איתך."
לכן הוחלט לצאת למסע בבוקר שלמחרת, ואיש הפח השחיז את הגרזן שלו על אבן משחזת ירוקה ודאג שכל המפרקים שלו ישומנו כמו שצריך. הדחליל מילא את עצמו בקש טרי, ודורותי צבעה מחדש את עיניו כדי שיוכל לראות טוב יותר. הנערה הירוקה, שהייתה נחמדה אליהם מאוד, מילאה את הסל של דורותי בדברים טובים לאכול, וקשרה פעמון קטן סביב צווארו של טוטו בסרט ירוק.
הם הלכו לישון מוקדם למדי וישנו שינה עמוקה עד אור היום, כשהעירו אותם קריאת תרנגול ירוק שגר בחצר האחורית של הארמון, וקרקור של תרנגולת שהטילה ביצה ירוקה.