החייל בעל הזקן הירוק הוביל אותם ברחובות עיר הברקת עד שהגיעו לחדר שבו גר שומר השערים. הפקיד הזה פתח את המנעולים של המשקפיים שלהם כדי להחזיר אותם לקופסה הגדולה שלו, ואז פתח בנימוס את השער לחברינו.
"איזו דרך מובילה אל המכשפה הרשעה מהמערב?" שאלה דורותי.
"אין דרך," ענה שומר השערים. "אף אחד אף פעם לא רוצה ללכת לשם."
"אז איך נמצא אותה?" שאלה הילדה.
"זה יהיה קל," ענה האיש, "כי כשהיא תדע שאתם בארץ הווינקים, היא תמצא אתכם, ותעשה את כולכם לעבדים שלה."
"אולי לא," אמר הדחליל, "כי אנחנו מתכוונים להשמיד אותה."
"אה, זה משהו אחר," אמר שומר השערים. "אף אחד לא השמיד אותה עד היום, אז באופן טבעי חשבתי שהיא תעשה אתכם לעבדים, כמו את כל השאר. אבל היזהרו, כי היא רשעה ואכזרית, ואולי לא תיתן לכם להשמיד אותה. תמשיכו מערבה, למקום שבו השמש שוקעת, ואתם לא יכולים שלא למצוא אותה."
הם הודו לו ונפרדו ממנו, ופנו מערבה, והלכו על שדות של דשא רך מנוקד פה ושם בחינניות ובנוריות. דורותי עדיין לבשה את שמלת המשי היפה שלבשה בארמון, אבל עכשיו, להפתעתה, גילתה שהיא כבר לא ירוקה, אלא לבנה לגמרי. גם הסרט שסביב צווארו של טוטו איבד את הצבע הירוק שלו והיה לבן כמו השמלה של דורותי.
עיר הברקת נשארה עד מהרה הרחק מאחור. ככל שהתקדמו, האדמה נעשתה טרשית והררית יותר, כי לא היו חוות או בתים בארץ המערב הזאת, והאדמה לא הייתה מעובדת.
אחר הצהריים השמש קפחה על פניהם, כי לא היו עצים שייתנו להם צל. כך שלפני הלילה דורותי וטוטו והאריה היו עייפים, ונשכבו על הדשא ונרדמו, ואיש הפח והדחליל שמרו עליהם.
ובכן, למכשפה הרשעה מהמערב הייתה רק עין אחת, אבל היא הייתה חזקה כמו טלסקופ, ויכלה לראות לכל מקום. אז כשישבה בפתח הטירה שלה, היא במקרה הסתכלה סביב וראתה את דורותי שוכבת ישנה, וכל חבריה סביבה. הם היו במרחק רב, אבל המכשפה הרשעה כעסה למצוא אותם בארץ שלה. אז היא נשפה במשרוקית כסף שהייתה תלויה סביב צווארה.
מיד באה אליה בריצה מכל הכיוונים להקה של זאבים גדולים. היו להם רגליים ארוכות ועיניים אכזריות ושיניים חדות.
"לכו לאנשים ההם," אמרה המכשפה, "וקרעו אותם לגזרים."
"את לא הולכת לעשות אותם לעבדים שלך?" שאל מנהיג הזאבים.
"לא," ענתה, "אחד מפח, ואחד מקש. אחת ילדה ואחר אריה. אף אחד מהם לא מתאים לעבודה, אז אתם יכולים לקרוע אותם לחתיכות קטנות."
"טוב מאוד," אמר הזאב, והוא זינק משם במלוא המהירות, והאחרים אחריו.
היה מזל שהדחליל ואיש הפח היו ערים לגמרי ושמעו את הזאבים מתקרבים.
"זה הקרב שלי," אמר איש הפח, "אז עמדו מאחוריי ואני אפגוש אותם כשהם יבואו."
הוא תפס את הגרזן שלו, שהשחיז היטב, וכשמנהיג הזאבים הגיע, איש הפח הניף את זרועו וכרת את ראשו של הזאב מגופו, כך שהוא מת מיד. ברגע שהספיק להרים את הגרזן שלו, הגיע זאב נוסף, וגם הוא נפל תחת הלהב החד של הנשק של איש הפח. היו ארבעים זאבים, וארבעים פעמים נהרג זאב, כך שלבסוף כולם שכבו מתים בערימה לפני איש הפח.
אז הוא הניח את הגרזן שלו והתיישב ליד הדחליל, שאמר: "זה היה קרב טוב, חבר."
הם חיכו עד שדורותי התעוררה בבוקר שלמחרת. הילדה הקטנה נבהלה למדי כשראתה את הערימה הגדולה של הזאבים השעירים, אבל איש הפח סיפר לה הכל. היא הודתה לו על שהציל אותם והתיישבה לארוחת הבוקר, ואחריה יצאו שוב למסע שלהם.
ובכן, באותו בוקר באה המכשפה הרשעה לפתח הטירה שלה והסתכלה החוצה בעינה האחת שיכלה לראות למרחקים. היא ראתה את כל הזאבים שלה שוכבים מתים, ואת הזרים עדיין מטיילים בארץ שלה. זה הכעיס אותה יותר מקודם, והיא נשפה פעמיים במשרוקית הכסף שלה.
מיד עפה לעברה להקה גדולה של עורבי בר, מספיק כדי להחשיך את השמיים.
והמכשפה הרשעה אמרה למלך העורבים: "עופו מיד אל הזרים, נקרו את עיניהם וקרעו אותם לגזרים."
עורבי הבר עפו בלהקה גדולה אחת לעבר דורותי וחבריה. כשהילדה הקטנה ראתה אותם מתקרבים, היא פחדה.
אבל הדחליל אמר: "זה הקרב שלי, אז שכבו לידי ולא יאונה לכם רע."
אז כולם שכבו על האדמה חוץ מהדחליל, והוא עמד ופרש את זרועותיו. וכשהעורבים ראו אותו, הם נבהלו, כמו שהציפורים האלה תמיד נבהלות מדחלילים, ולא העזו להתקרב יותר. אבל מלך העורבים אמר:
"זה רק איש ממולא. אני אנקר את עיניו."
מלך העורבים עף אל הדחליל, שתפס אותו בראשו וסובב את צווארו עד שמת. ואז עורב נוסף עף אליו, והדחליל סובב גם את צווארו. היו ארבעים עורבים, וארבעים פעמים הדחליל סובב צוואר, עד שלבסוף כולם שכבו מתים לידו. אז קרא לחבריו לקום, ושוב יצאו למסע שלהם.
כשהמכשפה הרשעה הסתכלה שוב החוצה וראתה את כל העורבים שלה שוכבים בערימה, היא נכנסה לזעם נורא, ונשפה שלוש פעמים במשרוקית הכסף שלה.
מיד נשמע זמזום גדול באוויר, ונחיל של דבורים שחורות עף לעברה.
"לכו אל הזרים ועקצו אותם למוות!" ציוותה המכשפה, והדבורים הסתובבו ועפו במהירות עד שהגיעו למקום שבו הלכו דורותי וחבריה. אבל איש הפח ראה אותן מתקרבות, והדחליל כבר החליט מה לעשות.
"תוציא את הקש שלי ותפזר אותו על הילדה הקטנה ועל הכלב ועל האריה," אמר לאיש הפח, "והדבורים לא יוכלו לעקוץ אותם." את זה עשה איש הפח, ומכיוון שדורותי שכבה צמוד לאריה והחזיקה את טוטו בזרועותיה, הקש כיסה אותם לגמרי.
הדבורים באו ולא מצאו אף אחד לעקוץ חוץ מאיש הפח, אז עפו אליו ושברו את כל העוקצים שלהן על הפח, בלי לפגוע באיש הפח בכלל. ומכיוון שדבורים לא יכולות לחיות כשהעוקצים שלהן נשברים, זה היה הסוף של הדבורים השחורות, והן שכבו מפוזרות בצפיפות סביב איש הפח, כמו ערימות קטנות של פחם דק.
אז דורותי והאריה קמו, והילדה עזרה לאיש הפח להחזיר את הקש לתוך הדחליל, עד שהיה טוב כמו קודם. וכך הם יצאו שוב למסע שלהם.
המכשפה הרשעה כעסה כל כך כשראתה את הדבורים השחורות שלה בערימות קטנות כמו פחם דק, שרקעה ברגלה ותלשה את שערה וחרקה בשיניה. ואז קראה לתריסר מעבדיה, שהיו הווינקים, ונתנה להם חניתות חדות, ואמרה להם ללכת אל הזרים ולהשמיד אותם.
הווינקים לא היו עם אמיץ, אבל הם נאלצו לעשות מה שנאמר להם. אז צעדו עד שהתקרבו לדורותי. אז האריה שאג שאגה גדולה וזינק לעברם, והווינקים המסכנים נבהלו כל כך שרצו בחזרה מהר ככל שיכלו.
כשחזרו לטירה, המכשפה הרשעה היכתה אותם היטב ברצועה ושלחה אותם בחזרה לעבודה, ואחר כך התיישבה לחשוב מה לעשות הלאה. היא לא הבינה איך כל התוכניות שלה להשמיד את הזרים האלה נכשלו. אבל היא הייתה מכשפה חזקה, וגם רשעה, ועד מהרה החליטה איך לפעול.
בארון שלה היה כובע זהב, עם עיגול של יהלומים ואבני אודם מסביבו. בכובע הזהב הזה היה קסם. מי שהיה הבעלים שלו יכול היה לקרוא שלוש פעמים לקופים המעופפים, והם יצייתו לכל פקודה שתינתן להם. אבל אף אדם לא יכול היה לצוות על היצורים המשונים האלה יותר משלוש פעמים. פעמיים כבר השתמשה המכשפה הרשעה בקסם של הכובע. פעם אחת הייתה כשעשתה את הווינקים לעבדים שלה, ומינתה את עצמה לשלוט בארצם. הקופים המעופפים עזרו לה לעשות את זה. הפעם השנייה הייתה כשנלחמה בעוץ הגדול עצמו, וגירשה אותו מארץ המערב. גם בזה עזרו לה הקופים המעופפים. רק עוד פעם אחת יכלה להשתמש בכובע הזהב, ולכן לא רצתה לעשות זאת עד שכל שאר הכוחות שלה ימוצו. אבל עכשיו, כשהזאבים האכזריים שלה והעורבים הפראיים שלה והדבורים העוקצות שלה נעלמו, ועבדיה הובהלו בידי האריה הפחדן, היא ראתה שנשארה רק דרך אחת להשמיד את דורותי ואת חבריה.
אז המכשפה הרשעה לקחה את כובע הזהב מהארון שלה ושמה אותו על ראשה. אחר כך עמדה על רגלה השמאלית ואמרה לאט:
"אפ־פה, פפ־פה, קיק־קה!"
אחר כך עמדה על רגלה הימנית ואמרה:
"היל־לו, הול־לו, הל־לו!"
אחרי זה עמדה על שתי רגליה וקראה בקול רם:
"זיז־זי, זוז־זי, זיק!"
עכשיו הקסם התחיל לפעול. השמיים החשיכו, ורעם נמוך נשמע באוויר. היה משק של כנפיים רבות, פטפוט וצחוק גדולים, והשמש יצאה מהשמיים החשוכים והראתה את המכשפה הרשעה מוקפת בהמון קופים, ולכל אחד זוג כנפיים עצומות וחזקות על כתפיו.
אחד, גדול בהרבה מהאחרים, נראה המנהיג שלהם. הוא עף קרוב למכשפה ואמר: "קראת לנו בפעם השלישית והאחרונה. מה את מצווה?"
"לכו אל הזרים שנמצאים בארצי והשמידו את כולם חוץ מהאריה," אמרה המכשפה הרשעה. "הביאו את החיה ההיא אליי, כי בדעתי לרתום אותו כמו סוס, ולהכריח אותו לעבוד."
"פקודותייך יבוצעו," אמר המנהיג. ואז, בהרבה פטפוט ורעש, הקופים המעופפים עפו למקום שבו הלכו דורותי וחבריה.
כמה מהקופים תפסו את איש הפח ונשאו אותו באוויר, עד שהיו מעל ארץ שהייתה מכוסה בצפיפות בסלעים חדים. כאן הפילו את איש הפח המסכן, שנפל מגובה רב אל הסלעים, ושם שכב חבוט ומעוך כל כך, שלא יכול היה לזוז ולא להיאנק.
קופים אחרים תפסו את הדחליל, ובאצבעותיהם הארוכות שלפו את כל הקש מבגדיו ומראשו. את הכובע והמגפיים והבגדים שלו הם עשו לצרור קטן וזרקו אותו לענפים העליונים של עץ גבוה.
הקופים הנותרים זרקו חתיכות של חבל עבה סביב האריה וכרכו כריכות רבות סביב גופו וראשו ורגליו, עד שלא יכול היה לנשוך או לשרוט או להיאבק בשום דרך. אחר כך הרימו אותו ועפו איתו לטירת המכשפה, ושם הושם בחצר קטנה עם גדר ברזל גבוהה מסביבה, כך שלא יוכל לברוח.
אבל לדורותי הם לא עשו שום רע. היא עמדה, עם טוטו בזרועותיה, צופה בגורל העצוב של חבריה וחושבת שבקרוב יגיע תורה. מנהיג הקופים המעופפים עף אליה, זרועותיו הארוכות והשעירות מושטות ופניו המכוערות מחייכות חיוך נורא. אבל הוא ראה את סימן הנשיקה של המכשפה הטובה על מצחה ונעצר בבת אחת, וסימן לאחרים לא לגעת בה.
"אנחנו לא מעזים לפגוע בילדה הקטנה הזאת," אמר להם, "כי היא מוגנת בכוח הטוב, והוא גדול מכוח הרע. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לשאת אותה לטירה של המכשפה הרשעה ולהשאיר אותה שם."
אז, בזהירות ובעדינות, הם הרימו את דורותי בזרועותיהם ונשאו אותה במהירות באוויר עד שהגיעו לטירה, ושם הניחו אותה על מפתן הדלת הקדמית. אז אמר המנהיג למכשפה:
"צייתנו לך ככל שיכולנו. איש הפח והדחליל הושמדו, והאריה קשור בחצר שלך. בילדה הקטנה אנחנו לא מעזים לפגוע, וגם לא בכלב שהיא נושאת בזרועותיה. הכוח שלך על הלהקה שלנו נגמר עכשיו, ולעולם לא תראי אותנו שוב."
אז כל הקופים המעופפים, בהרבה צחוק ופטפוט ורעש, עפו לאוויר ועד מהרה נעלמו מהעין.
המכשפה הרשעה הופתעה וגם דאגה כשראתה את הסימן על מצחה של דורותי, כי ידעה היטב שלא הקופים המעופפים ולא היא עצמה מעזים לפגוע בילדה בשום דרך. היא הסתכלה למטה על רגליה של דורותי, וכשראתה את נעלי הכסף, התחילה לרעוד מפחד, כי ידעה איזה קסם עוצמתי שייך להן. בהתחלה המכשפה התפתתה לברוח מדורותי. אבל במקרה הסתכלה לתוך עיני הילדה וראתה כמה תמימה הנשמה שמאחוריהן, ושהילדה הקטנה לא יודעת על הכוח המופלא שנעלי הכסף נותנות לה. אז המכשפה הרשעה צחקה לעצמה, וחשבה: "אני עדיין יכולה לעשות אותה לשפחה שלי, כי היא לא יודעת איך להשתמש בכוח שלה." אז אמרה לדורותי בגסות ובחומרה:
"בואי איתי, ושימי לב שתצייתי לכל מה שאגיד לך, כי אם לא, אגמור אותך, כמו שגמרתי את איש הפח ואת הדחליל."
דורותי הלכה אחריה דרך רבים מהחדרים היפים בטירה שלה, עד שהגיעו למטבח, שם ציוותה עליה המכשפה לנקות את הסירים והקומקומים ולטאטא את הרצפה ולהזין את האש בעצים.
דורותי התחילה לעבוד בענווה, נחושה לעבוד קשה ככל שתוכל, כי היא שמחה שהמכשפה הרשעה החליטה לא להרוג אותה.
כשדורותי עובדת קשה, המכשפה חשבה שתלך לחצר ותרתום את האריה הפחדן כמו סוס. היא הייתה בטוחה שישעשע אותה להכריח אותו למשוך את המרכבה שלה בכל פעם שתרצה לצאת לנסיעה. אבל כשפתחה את השער, האריה שאג שאגה רמה וזינק עליה באכזריות כזאת, שהמכשפה נבהלה, ויצאה וסגרה שוב את השער.
"אם אני לא יכולה לרתום אותך," אמרה המכשפה לאריה, ודיברה דרך הסורגים של השער, "אני יכולה להרעיב אותך. לא תקבל שום דבר לאכול עד שתעשה כרצוני."
אז מאז היא לא הביאה שום אוכל לאריה הכלוא. אבל כל יום באה לשער בצהריים ושאלה: "אתה מוכן להירתם כמו סוס?"
והאריה היה עונה: "לא. אם תיכנסי לחצר הזאת, אנשוך אותך."
הסיבה שהאריה לא נאלץ לעשות כרצון המכשפה הייתה שבכל לילה, בזמן שהאישה ישנה, דורותי הביאה לו אוכל מהארון. אחרי שאכל, הוא היה שוכב על מיטת הקש שלו, ודורותי הייתה שוכבת לידו ומניחה את ראשה על רעמתו הרכה והפרועה, בזמן שדיברו על הצרות שלהם וניסו לתכנן דרך כלשהי לברוח. אבל הם לא מצאו שום דרך לצאת מהטירה, כי היא נשמרה בלי הרף על ידי הווינקים הצהובים, שהיו עבדי המכשפה הרשעה, ופחדו ממנה יותר מדי מכדי לא לעשות את מה שאמרה להם.
הילדה נאלצה לעבוד קשה במשך היום, ולעתים קרובות המכשפה איימה להכות אותה באותה מטרייה ישנה שתמיד נשאה בידה. אבל למען האמת, היא לא העזה להכות את דורותי, בגלל הסימן שעל מצחה. הילדה לא ידעה את זה, והייתה מלאת פחד לעצמה ולטוטו. פעם אחת המכשפה הכתה את טוטו במטרייה שלה, והכלב הקטן והאמיץ התנפל עליה ונשך את רגלה בתמורה. המכשפה לא דיממה במקום שבו ננשכה, כי הייתה רשעה כל כך שהדם שבה התייבש שנים רבות קודם לכן.
החיים של דורותי נעשו עצובים מאוד ככל שהתחילה להבין שיהיה קשה מתמיד לחזור לקנזס ולדודה אם. לפעמים הייתה בוכה במרירות שעות, וטוטו יושב לרגליה ומסתכל בפניה, ומייבב בעצב כדי להראות כמה הוא מצטער בשביל גבירתו הקטנה. לטוטו לא באמת היה אכפת אם הוא בקנזס או בארץ עוץ, כל עוד דורותי איתו. אבל הוא ידע שהילדה הקטנה אומללה, וזה עשה גם אותו אומלל.
ובכן, המכשפה הרשעה השתוקקה מאוד שיהיו שלה נעלי הכסף שהילדה תמיד נעלה. הדבורים והעורבים והזאבים שלה שכבו בערימות והתייבשו, והיא ניצלה את כל הכוח של כובע הזהב. אבל אם רק תצליח לשים יד על נעלי הכסף, הן ייתנו לה יותר כוח מכל הדברים האחרים שאיבדה. היא התבוננה בדורותי בקפידה, כדי לראות אם היא אי פעם חולצת את הנעליים, וחשבה שאולי תוכל לגנוב אותן. אבל הילדה הייתה כל כך גאה בנעליים היפות שלה, שאף פעם לא חלצה אותן חוץ מאשר בלילה וכשהתרחצה. המכשפה פחדה יותר מדי מהחושך בשביל להעז להיכנס לחדר של דורותי בלילה כדי לקחת את הנעליים, והאימה שלה ממים הייתה גדולה אפילו מהפחד שלה מהחושך, אז אף פעם לא התקרבה כשדורותי התרחצה. למעשה, המכשפה הזקנה אף פעם לא נגעה במים, ואף פעם לא נתנה למים לגעת בה בשום צורה.
אבל היצור הרשע היה ערמומי מאוד, ולבסוף חשבה על תעלול שייתן לה את מה שרצתה. היא הניחה מוט ברזל באמצע רצפת המטבח, ואז, באמנויות הקסם שלה, הפכה את הברזל לבלתי נראה לעיני אדם. כך שכשדורותי עברה על הרצפה, היא מעדה על המוט, כי לא יכלה לראות אותו, ונפלה לכל אורכה. היא לא נפגעה הרבה, אבל בנפילה שלה אחת מנעלי הכסף נשמטה. ולפני שהספיקה להגיע אליה, המכשפה חטפה אותה ונעלה אותה על רגלה הכחושה.
האישה הרשעה שמחה מאוד על הצלחת התעלול שלה, כי כל עוד הייתה לה אחת מהנעליים, היה שלה חצי מכוח הקסם שלהן, ודורותי לא יכלה להשתמש בו נגדה, אפילו אילו ידעה איך לעשות זאת.
הילדה הקטנה, כשראתה שאיבדה את אחת הנעליים היפות שלה, כעסה ואמרה למכשפה: "תחזירי לי את הנעל שלי!"
"לא אחזיר," השיבה המכשפה, "כי היא עכשיו הנעל שלי, ולא שלך."
"את יצור רשע!" קראה דורותי. "אין לך זכות לקחת ממני את הנעל שלי."
"אני אשמור אותה בכל זאת," אמרה המכשפה, וצחקה עליה, "ויום אחד אקח ממך גם את השנייה."
זה הכעיס את דורותי כל כך, שהיא הרימה את דלי המים שעמד בקרבת מקום ושפכה אותו על המכשפה, והרטיבה אותה מכף רגל ועד ראש.
מיד האישה הרשעה צעקה צעקת פחד רמה, ואז, בזמן שדורותי הביטה בה בפליאה, המכשפה התחילה להצטמק ולהתמוטט.
"תראי מה עשית!" צרחה. "עוד רגע אני אמס."
"אני באמת מאוד מצטערת," אמרה דורותי, שנבהלה באמת לראות את המכשפה נמסה ממש כמו סוכר חום לנגד עיניה.
"לא ידעת שמים יהיו הסוף שלי?" שאלה המכשפה בקול מייבב ומיואש.
"בוודאי שלא," ענתה דורותי. "איך הייתי יכולה לדעת?"
"נו, בעוד כמה דקות אני אמס כולי, והטירה תהיה כולה שלך. הייתי רשעה בימיי, אבל אף פעם לא חשבתי שילדה קטנה כמוך תוכל אי פעם להמיס אותי ולשים סוף למעשים הרשעים שלי. היזהרי, הנה אני הולכת!"
במילים האלה המכשפה נפלה כגוש חום, נמס וחסר צורה, והתחילה להתפשט על הקרשים הנקיים של רצפת המטבח. כשדורותי ראתה שהיא באמת נמסה לגמרי ולא נשאר ממנה כלום, היא שאבה עוד דלי מים ושפכה אותו על הלכלוך. אחר כך טאטאה את הכל החוצה מהדלת. אחרי שהוציאה את נעל הכסף, שהייתה כל מה שנשאר מהאישה הזקנה, היא ניקתה וייבשה אותה במטלית, ונעלה אותה שוב על רגלה. ואז, כשהייתה סוף סוף חופשייה לעשות כרצונה, היא רצה החוצה אל החצר כדי לספר לאריה שהמכשפה הרשעה מהמערב הגיעה לסופה, ושהם כבר לא אסירים בארץ זרה.