האריה הפחדן שמח מאוד לשמוע שהמכשפה הרשעה נמסה מדלי מים, ודורותי פתחה מיד את השער של הכלא שלו ושחררה אותו. הם נכנסו יחד לטירה, ושם המעשה הראשון של דורותי היה לקרוא לכל הווינקים ולומר להם שהם כבר לא עבדים.
הייתה שמחה גדולה בקרב הווינקים הצהובים, כי הם נאלצו לעבוד קשה שנים רבות בשביל המכשפה הרשעה, שתמיד התייחסה אליהם באכזריות רבה. הם חגגו את היום הזה כחג, אז ותמיד מאז, ובילו אותו במשתאות ובריקודים.
"אילו רק החברים שלנו, הדחליל ואיש הפח, היו איתנו," אמר האריה, "הייתי מאושר לגמרי."
"אתה לא חושב שנוכל להציל אותם?" שאלה הילדה בדאגה.
"אנחנו יכולים לנסות," ענה האריה.
אז הם קראו לווינקים הצהובים ושאלו אותם אם יעזרו להציל את חבריהם, והווינקים אמרו שישמחו לעשות כל מה שבכוחם בשביל דורותי, ששחררה אותם מעבדות. אז היא בחרה כמה ווינקים שנראו כאילו הם יודעים הכי הרבה, וכולם יצאו לדרך. הם נסעו כל אותו יום וחלק מהיום שאחריו, עד שהגיעו למישור הסלעי שבו שכב איש הפח, חבוט ומעוקם כולו. הגרזן שלו היה לידו, אבל הלהב היה חלוד והידית נשברה קצרה.
הווינקים הרימו אותו ברוך בזרועותיהם, ונשאו אותו בחזרה לטירה הצהובה, ודורותי הזילה כמה דמעות בדרך על המצב העצוב של חברה הוותיק, והאריה נראה רציני ומצטער. כשהגיעו לטירה, אמרה דורותי לווינקים:
"יש בין בני העם שלכם פחחים?"
"אוי, כן. כמה מאיתנו פחחים טובים מאוד," אמרו לה.
"אז הביאו אותם אליי," אמרה. וכשהפחחים באו, ובסלים שלהם כל הכלים שלהם, שאלה: "אתם יכולים ליישר את המעיכות באיש הפח, ולכופף אותו בחזרה לצורתו, ולהלחים אותו במקומות שבהם הוא שבור?"
הפחחים בחנו את איש הפח בקפידה ואז ענו שהם חושבים שיוכלו לתקן אותו כך שיהיה טוב כמו קודם. אז התחילו לעבוד באחד החדרים הצהובים הגדולים של הטירה, ועבדו שלושה ימים וארבעה לילות, הלמו וסובבו וכופפו והלחימו וליטשו והכו ברגליים ובגוף ובראש של איש הפח, עד שלבסוף הוא יושר לצורתו הישנה, והמפרקים שלו עבדו טוב כמו תמיד. נכון, היו עליו כמה טלאים, אבל הפחחים עשו עבודה טובה, ומכיוון שאיש הפח לא היה איש גנדרן, לא היה אכפת לו מהטלאים בכלל.
כשנכנס לבסוף לחדר של דורותי והודה לה שהצילה אותו, הוא שמח כל כך שבכה דמעות שמחה, ודורותי נאלצה לנגב כל דמעה בזהירות מפניו בסינר שלה, כדי שהמפרקים שלו לא יחלידו. ובאותו זמן הדמעות שלה עצמה נשרו בצפיפות ובמהירות מהשמחה לפגוש שוב את חברה הוותיק, ואת הדמעות האלה לא היה צריך לנגב. ואילו האריה, הוא ניגב את עיניו כל כך הרבה פעמים בקצה זנבו, שהזנב נעשה רטוב לגמרי, והוא נאלץ לצאת לחצר ולהחזיק אותו בשמש עד שהתייבש.
"אילו רק הדחליל היה איתנו שוב," אמר איש הפח, כשדורותי סיימה לספר לו כל מה שקרה, "הייתי מאושר לגמרי."
"אנחנו חייבים לנסות למצוא אותו," אמרה הילדה.
אז היא קראה לווינקים לעזור לה, והם הלכו כל אותו יום וחלק מהיום שאחריו, עד שהגיעו לעץ הגבוה שלענפיו זרקו הקופים המעופפים את הבגדים של הדחליל.
זה היה עץ גבוה מאוד, והגזע היה כל כך חלק שאף אחד לא יכול היה לטפס עליו. אבל איש הפח אמר מיד: "אני אכרות אותו, ואז נוכל להשיג את הבגדים של הדחליל."
ובכן, בזמן שהפחחים עבדו על תיקונו של איש הפח עצמו, ווינקי אחר, שהיה צורף זהב, עשה ידית גרזן מזהב טהור והתאים אותה לגרזן של איש הפח, במקום הידית הישנה והשבורה. אחרים ליטשו את הלהב עד שכל החלודה הוסרה והוא נצץ כמו כסף מלוטש.
ברגע שדיבר, איש הפח התחיל לחטוב, ותוך זמן קצר העץ נפל ברעש, ומיד נפלו הבגדים של הדחליל מהענפים והתגלגלו על הקרקע.
דורותי הרימה אותם ונתנה לווינקים לשאת אותם בחזרה לטירה, ושם מילאו אותם בקש נקי ונחמד. והנה! הנה היה הדחליל, טוב כמו תמיד, ומודה להם שוב ושוב על שהצילו אותו.
עכשיו, כשהתאחדו, דורותי וחבריה בילו כמה ימים מאושרים בטירה הצהובה, שם מצאו כל מה שהיו צריכים כדי להרגיש בנוח.
אבל יום אחד הילדה חשבה על דודה אם, ואמרה: "אנחנו חייבים לחזור לעוץ, ולתבוע ממנו את ההבטחה שלו."
"כן," אמר איש הפח, "סוף סוף אקבל את הלב שלי."
"ואני אקבל את המוח שלי," הוסיף הדחליל בשמחה.
"ואני אקבל את האומץ שלי," אמר האריה מהורהר.
"ואני אחזור לקנזס," קראה דורותי, ומחאה כפיים. "אוי, בואו נצא לעיר הברקת מחר!"
כך החליטו לעשות. למחרת קראו לכל הווינקים ונפרדו מהם. הווינקים הצטערו שהם הולכים, והם התחבבו כל כך על איש הפח, שהתחננו שיישאר וימלוך עליהם ועל ארץ המערב הצהובה. כשהבינו שהם נחושים ללכת, נתנו הווינקים לטוטו ולאריה קולר זהב כל אחד, ולדורותי העניקו צמיד יפהפה משובץ יהלומים, ולדחליל נתנו מקל הליכה עם ראש זהב, כדי שלא ימעד, ולאיש הפח הציעו פך שמן מכסף, משובץ זהב ומעוטר באבנים יקרות.
כל אחד מהמטיילים נשא בפני הווינקים נאום יפה בתמורה, וכולם לחצו להם ידיים עד שזרועותיהם כאבו.
דורותי הלכה לארון של המכשפה כדי למלא את הסל שלה באוכל לדרך, ושם ראתה את כובע הזהב. היא מדדה אותו על ראשה ומצאה שהוא מתאים לה בדיוק. היא לא ידעה שום דבר על הקסם של כובע הזהב, אבל ראתה שהוא יפה, אז החליטה לחבוש אותו ולשאת את כובע השמש שלה בסל.
ואז, מוכנים למסע, כולם יצאו לעיר הברקת. והווינקים קראו להם שלוש קריאות הידד, ונתנו להם הרבה איחולים טובים לדרך.