אתם בטח זוכרים שלא הייתה דרך, אפילו לא שביל, בין הטירה של המכשפה הרשעה לבין עיר הברקת. כשארבעת המטיילים יצאו לחפש את המכשפה, היא ראתה אותם מתקרבים, ולכן שלחה את הקופים המעופפים להביא אותם אליה. היה הרבה יותר קשה למצוא את הדרך חזרה דרך השדות הגדולים של הנוריות והחינניות הצהובות, מאשר להינשא. הם ידעו, כמובן, שעליהם ללכת ישר מזרחה, לעבר השמש העולה, והם יצאו בכיוון הנכון. אבל בצהריים, כשהשמש הייתה מעל ראשיהם, הם לא ידעו איפה מזרח ואיפה מערב, ובגלל זה הלכו לאיבוד בשדות הגדולים. אבל הם המשיכו ללכת, ובלילה הירח יצא וזרח בבהירות. אז הם נשכבו בין הפרחים הצהובים הריחניים וישנו שינה עמוקה עד הבוקר, כולם חוץ מהדחליל ואיש הפח.
למחרת בבוקר השמש הייתה מאחורי ענן, אבל הם המשיכו בדרך, כאילו היו בטוחים לגמרי לאן הם הולכים.
"אם נלך מספיק רחוק," אמרה דורותי, "אני בטוחה שמתישהו נגיע לאיזה מקום."
אבל יום אחרי יום חלף, והם עדיין לא ראו לפניהם שום דבר חוץ מהשדות האדומים. הדחליל התחיל לרטון קצת.
"בטוח שאיבדנו את הדרך," אמר, "ואם לא נמצא אותה שוב בזמן כדי להגיע לעיר הברקת, לעולם לא אקבל את המוח שלי."
"וגם אני לא את הלב שלי," הכריז איש הפח. "נראה לי שאני בקושי יכול לחכות עד שאגיע לעוץ, ואתם חייבים להודות שזה מסע ארוך מאוד."
"אתם מבינים," אמר האריה הפחדן ביבבה, "אין לי את האומץ להמשיך לצעוד לנצח, בלי להגיע לשום מקום בכלל."
אז דורותי איבדה את רוחה. היא התיישבה על הדשא והסתכלה על חבריה, והם התיישבו והסתכלו עליה, וטוטו גילה שבפעם הראשונה בחייו הוא עייף מדי בשביל לרדוף אחרי פרפר שעף ליד ראשו. אז הוא הוציא את הלשון והתנשף והסתכל על דורותי כאילו הוא שואל מה הם יעשו עכשיו.
"נניח שנקרא לעכברי השדה," הציעה. "הם בטח יוכלו לומר לנו את הדרך לעיר הברקת."
"בוודאי שהם יוכלו," קרא הדחליל. "למה לא חשבנו על זה קודם?"
דורותי נשפה במשרוקית הקטנה שתמיד נשאה סביב צווארה מאז שמלכת העכברים נתנה לה אותה. תוך כמה דקות שמעו טפיפה של רגליים קטנטנות, והרבה עכברים קטנים ואפורים באו בריצה אליה. ביניהם הייתה המלכה עצמה, ששאלה בקולה הקטן והמצפצף:
"מה אני יכולה לעשות בשביל החברים שלי?"
"איבדנו את הדרך," אמרה דורותי. "את יכולה לומר לנו איפה עיר הברקת?"
"בוודאי," ענתה המלכה, "אבל היא רחוקה מאוד, כי כל הזמן הזה היא הייתה מאחורי הגב שלכם." אחר כך הבחינה בכובע הזהב של דורותי, ואמרה: "למה שלא תשתמשי בקסם של הכובע, ותקראי לקופים המעופפים? הם יישאו אתכם לעיר של עוץ בפחות משעה."
"לא ידעתי שיש קסם," ענתה דורותי בהפתעה. "מה הוא?"
"הוא כתוב בתוך כובע הזהב," השיבה מלכת העכברים. "אבל אם את הולכת לקרוא לקופים המעופפים, אנחנו חייבים לברוח, כי הם מלאי שובבות וחושבים שזה כיף גדול להציק לנו."
"הם לא יפגעו בי?" שאלה הילדה בדאגה.
"אוי, לא. הם חייבים לציית למי שחובש את הכובע. שלום!" והיא נמלטה ונעלמה מהעין, וכל העכברים ממהרים אחריה.
דורותי הסתכלה בתוך כובע הזהב וראתה כמה מילים כתובות על הבטנה. אלה, חשבה, הן בטח הקסם, אז קראה את ההוראות בקפידה ושמה את הכובע על ראשה.
"אפ־פה, פפ־פה, קיק־קה!" אמרה, כשהיא עומדת על רגלה השמאלית.
"מה אמרת?" שאל הדחליל, שלא ידע מה היא עושה.
"היל־לו, הול־לו, הל־לו!" המשיכה דורותי, והפעם עמדה על רגלה הימנית.
"הלו!" ענה איש הפח ברוגע.
"זיז־זי, זוז־זי, זיק!" אמרה דורותי, שעמדה עכשיו על שתי רגליה. זה סיים את אמירת הקסם, והם שמעו פטפוט גדול ומשק כנפיים, כשלהקת הקופים המעופפים עפה אליהם.
המלך השתחווה עמוק לפני דורותי, ושאל: "מה פקודתך?"
"אנחנו רוצים ללכת לעיר הברקת," אמרה הילדה, "ואיבדנו את הדרך."
"אנחנו נישא אתכם," ענה המלך, ומיד כשדיבר, שניים מהקופים תפסו את דורותי בזרועותיהם ועפו איתה משם. אחרים לקחו את הדחליל ואת איש הפח ואת האריה, וקוף קטן אחד תפס את טוטו ועף אחריהם, אף שהכלב התאמץ מאוד לנשוך אותו.
הדחליל ואיש הפח פחדו למדי בהתחלה, כי זכרו כמה רע התייחסו אליהם הקופים המעופפים קודם. אבל הם ראו שאין שום כוונה לפגוע, אז רכבו באוויר בעליזות רבה, ונהנו מאוד להסתכל על הגנים והיערות היפים הרחק מתחתם.
דורותי מצאה את עצמה רוכבת בנוחות בין שניים מהקופים הגדולים ביותר, ואחד מהם היה המלך עצמו. הם עשו כיסא מידיהם ונזהרו לא לפגוע בה.
"למה אתם חייבים לציית לקסם של כובע הזהב?" שאלה.
"זה סיפור ארוך," ענה המלך בצחוק מכונף, "אבל מכיוון שיש לפנינו מסע ארוך, אעביר את הזמן בכך שאספר לך עליו, אם את רוצה."
"אשמח לשמוע אותו," ענתה.
"פעם," התחיל המנהיג, "היינו עם חופשי, שחי באושר ביער הגדול, עף מעץ לעץ, אכל אגוזים ופירות, ועשה בדיוק כרצונו בלי לקרוא לאף אחד אדון. אולי כמה מאיתנו היו לפעמים קצת יותר מדי מלאי שובבות, כשעפנו למטה למשוך בזנבות של החיות שאין להן כנפיים, רדפנו אחרי ציפורים, וזרקנו אגוזים על האנשים שהלכו ביער. אבל היינו חסרי דאגות ומאושרים ומלאי כיף, ונהנינו מכל רגע של היום. זה היה לפני שנים רבות, הרבה לפני שעוץ יצא מהעננים כדי לשלוט בארץ הזאת.
"גרה כאן אז, הרחק בצפון, נסיכה יפהפייה, שהייתה גם קוסמת חזקה. כל הקסם שלה שימש לעזור לאנשים, ומעולם לא נודע שפגעה במישהו שהיה טוב. שמה היה גאילט, והיא גרה בארמון נאה שנבנה מגושים גדולים של אבן אודם. כולם אהבו אותה, אבל הצער הגדול ביותר שלה היה שלא מצאה מישהו לאהוב בחזרה, כי כל הגברים היו טיפשים ומכוערים הרבה יותר מדי מכדי להינשא למישהי כל כך יפה וחכמה. אבל לבסוף מצאה נער שהיה נאה וגברי וחכם מעבר לגילו. גאילט החליטה שכשיגדל ויהיה לגבר, תעשה אותו לבעלה. אז היא לקחה אותו לארמון האודם שלה והשתמשה בכל כוחות הקסם שלה כדי לעשות אותו חזק וטוב ונהדר ככל שאישה יכולה לרצות. כשגדל והיה לגבר, אמרו שקוואלאלה, כפי שקראו לו, הוא האיש הטוב והחכם ביותר בכל הארץ, ואילו היופי הגברי שלו היה כל כך גדול, שגאילט אהבה אותו מאוד, ומיהרה להכין הכל לחתונה.
"סבי היה באותו זמן מלך הקופים המעופפים שגרו ביער ליד הארמון של גאילט, והזקן אהב בדיחה יותר מארוחת ערב טובה. יום אחד, ממש לפני החתונה, סבי עף החוצה עם הלהקה שלו כשראה את קוואלאלה הולך לאורך הנהר. הוא היה לבוש בבגדים עשירים ממשי ורוד ומקטיפה סגולה, וסבי חשב שיראה מה הוא יכול לעשות. לפי פקודתו, הלהקה עפה למטה ותפסה את קוואלאלה, נשאה אותו בזרועותיה עד שהיו מעל אמצע הנהר, ואז הפילה אותו למים.
"'שחה החוצה, בחור נאה שלי,' קרא סבי, 'ותראה אם המים הכתימו את הבגדים שלך.' קוואלאלה היה חכם הרבה יותר מכדי לא לשחות, והוא לא התקלקל בכלל מכל המזל הטוב שלו. הוא צחק כשעלה לפני המים, ושחה אל החוף. אבל כשגאילט באה בריצה אליו, היא מצאה שהמשי והקטיפה שלו נהרסו כולם בנהר.
"הנסיכה כעסה, והיא ידעה, כמובן, מי עשה את זה. היא ציוותה להביא לפניה את כל הקופים המעופפים, ואמרה בהתחלה שיקשרו את כנפיהם ויעשו להם כמו שהם עשו לקוואלאלה, ויפילו אותם לנהר. אבל סבי התחנן מאוד, כי ידע שהקופים יטבעו בנהר כשכנפיהם קשורות, וגם קוואלאלה אמר עליהם מילה טובה. כך שגאילט חסה עליהם לבסוף, בתנאי שהקופים המעופפים יעשו מאז ולתמיד שלוש פעמים את רצונו של הבעלים של כובע הזהב. הכובע הזה נעשה כמתנת חתונה לקוואלאלה, ואומרים שהוא עלה לנסיכה חצי מממלכתה. כמובן שסבי וכל שאר הקופים הסכימו מיד לתנאי, וכך קרה שאנחנו עבדים שלוש פעמים לבעלים של כובע הזהב, מי שלא יהיה."
"ומה עלה בגורלם?" שאלה דורותי, שהתעניינה מאוד בסיפור.
"מכיוון שקוואלאלה היה הבעלים הראשון של כובע הזהב," ענה הקוף, "הוא היה הראשון שהטיל עלינו את רצונו. מכיוון שכלתו לא יכלה לסבול את המראה שלנו, הוא קרא לכולנו אליו ביער אחרי שנשא אותה, וציווה עלינו להישאר תמיד במקום שבו היא לעולם לא תראה שוב קוף מעופף. ואת זה שמחנו לעשות, כי כולנו פחדנו ממנה.
"זה היה כל מה שהיינו צריכים לעשות אי פעם, עד שכובע הזהב נפל לידי המכשפה הרשעה מהמערב, שגרמה לנו לשעבד את הווינקים, ואחר כך לגרש את עוץ עצמו מארץ המערב. עכשיו כובע הזהב שלך, ושלוש פעמים יש לך זכות להטיל עלינו את רצונך."
כשמלך הקופים סיים את סיפורו, דורותי הסתכלה למטה וראתה לפניהם את החומות הירוקות והנוצצות של עיר הברקת. היא התפלאה על המעוף המהיר של הקופים, אבל שמחה שהמסע נגמר. היצורים המשונים הניחו את המטיילים בזהירות לפני שער העיר, המלך השתחווה עמוק לדורותי, ואז עף משם במהירות, וכל הלהקה שלו אחריו.
"זאת הייתה רכיבה טובה," אמרה הילדה הקטנה.
"כן, ודרך מהירה לצאת מהצרות שלנו," ענה האריה. "איזה מזל שלקחת איתך את הכובע המופלא הזה!"