ארבעת המטיילים ניגשו לשער הגדול של עיר הברקת וצלצלו בפעמון. אחרי שצלצלו כמה פעמים, פתח אותו אותו שומר שערים שפגשו קודם.
"מה! חזרתם?" שאל בהפתעה.
"אתה לא רואה אותנו?" ענה הדחליל.
"אבל חשבתי שהלכתם לבקר את המכשפה הרשעה מהמערב."
"ביקרנו אותה," אמר הדחליל.
"והיא נתנה לכם ללכת?" שאל האיש בפליאה.
"היא לא יכלה למנוע את זה, כי היא נמסה," הסביר הדחליל.
"נמסה! נו, אלה באמת חדשות טובות," אמר האיש. "מי המיס אותה?"
"זו הייתה דורותי," אמר האריה ברצינות.
"אלוהים אדירים!" קרא האיש, והשתחווה לפניה עמוק מאוד.
אחר כך הוביל אותם לחדר הקטן שלו ונעל על עיני כולם את המשקפיים מהקופסה הגדולה, בדיוק כמו שעשה קודם. אחר כך עברו בשער אל עיר הברקת. כשהאנשים שמעו משומר השערים שדורותי המיסה את המכשפה הרשעה מהמערב, כולם התאספו סביב המטיילים והלכו אחריהם בהמון גדול עד לארמון של עוץ.
החייל בעל הזקן הירוק עדיין עמד על המשמר לפני הדלת, אבל הוא הכניס אותם מיד, ושוב פגשה אותם הנערה הירוקה היפה, שהראתה לכל אחד מהם מיד את החדר הישן שלו, כדי שינוחו עד שעוץ הגדול יהיה מוכן לקבל אותם.
החייל דאג שהחדשות יגיעו ישר לעוץ, שדורותי ושאר המטיילים חזרו אחרי שהשמידו את המכשפה הרשעה. אבל עוץ לא ענה. הם חשבו שהקוסם הגדול ישלח לקרוא להם מיד, אבל הוא לא שלח. לא קיבלו ממנו שום מילה ביום שלמחרת, וגם לא ביום שאחריו, וגם לא בזה שאחריו. ההמתנה הייתה מייגעת ומתישה, ולבסוף הם התרגזו על כך שעוץ מתייחס אליהם בצורה כל כך גרועה, אחרי ששלח אותם לעבור תלאות ועבדות. אז הדחליל ביקש לבסוף מהנערה הירוקה למסור לעוץ הודעה נוספת, שאומרת שאם הוא לא יכניס אותם לראות אותו מיד, הם יקראו לקופים המעופפים לעזור להם, ויבררו אם הוא מקיים את הבטחותיו או לא. כשהקוסם קיבל את ההודעה הזאת, הוא נבהל כל כך ששלח להם הודעה שיבואו לאולם הכס בשעה תשע וארבע דקות למחרת בבוקר. הוא פגש פעם את הקופים המעופפים בארץ המערב, ולא רצה לפגוש אותם שוב.
ארבעת המטיילים העבירו לילה בלי שינה, כל אחד חושב על המתנה שעוץ הבטיח להעניק לו. דורותי נרדמה רק פעם אחת, ואז חלמה שהיא בקנזס, ודודה אם אומרת לה כמה היא שמחה שהילדה הקטנה שלה בבית שוב.
בדיוק בשעה תשע למחרת בבוקר בא אליהם החייל בעל הזקן הירוק, וארבע דקות אחר כך כולם נכנסו לאולם הכס של עוץ הגדול.
כמובן שכל אחד מהם ציפה לראות את הקוסם בצורה שלבש קודם, וכולם הופתעו מאוד כשהסתכלו סביב ולא ראו אף אחד בחדר. הם נשארו צמודים לדלת וצמודים עוד יותר זה לזה, כי השקט של החדר הריק היה נורא יותר מכל הצורות שראו את עוץ לובש.
עד מהרה שמעו קול חגיגי, שנראה שבא מאיפשהו ליד ראש הכיפה הגדולה, והוא אמר:
"אני עוץ, הגדול והנורא. למה אתם מחפשים אותי?"
הם הסתכלו שוב בכל חלקי החדר, ואז, כשלא ראו אף אחד, שאלה דורותי: "איפה אתה?"
"אני בכל מקום," ענה הקול, "אבל לעיני בני תמותה רגילים אני בלתי נראה. עכשיו אשב על הכס שלי, כדי שתוכלו לשוחח איתי." ואכן, נדמה היה שהקול בא באותו רגע ישר מהכס עצמו. אז הם הלכו לעברו ועמדו בשורה, בזמן שדורותי אמרה:
"באנו לתבוע את ההבטחה שלנו, הו עוץ."
"איזו הבטחה?" שאל עוץ.
"הבטחת לשלוח אותי חזרה לקנזס כשהמכשפה הרשעה תושמד," אמרה הילדה.
"והבטחת לתת לי מוח," אמר הדחליל.
"והבטחת לתת לי לב," אמר איש הפח.
"והבטחת לתת לי אומץ," אמר האריה הפחדן.
"המכשפה הרשעה באמת הושמדה?" שאל הקול, ודורותי חשבה שהוא רעד קצת.
"כן," ענתה, "המסתי אותה בדלי מים."
"אוי לי," אמר הקול, "כמה פתאומי! נו, בואו אליי מחר, כי אני צריך זמן לחשוב על זה."
"כבר היה לך מספיק זמן," אמר איש הפח בכעס.
"אנחנו לא נחכה אפילו עוד יום אחד," אמר הדחליל.
"אתה חייב לקיים את ההבטחות שלך אלינו!" קראה דורותי.
האריה חשב שאולי כדאי להפחיד את הקוסם, אז שאג שאגה גדולה ורמה, כל כך עזה ונוראה, שטוטו קפץ ממנו בבהלה והפיל את המסך שעמד בפינה. כשהמסך נפל ברעש, הם הסתכלו לשם, וברגע הבא כולם התמלאו פליאה. כי הם ראו, עומד בדיוק במקום שהמסך הסתיר, איש זקן קטן, עם ראש קירח ופנים מקומטות, שנראה מופתע בדיוק כמוהם. איש הפח הרים את הגרזן שלו, מיהר לעבר האיש הקטן וקרא: "מי אתה?"
"אני עוץ, הגדול והנורא," אמר האיש הקטן בקול רועד. "אבל אל תכה אותי, בבקשה אל, ואעשה כל מה שתרצו."
חברינו הסתכלו עליו בהפתעה ובמבוכה.
"חשבתי שעוץ הוא ראש גדול," אמרה דורותי.
"ואני חשבתי שעוץ הוא גבירה יפהפייה," אמר הדחליל.
"ואני חשבתי שעוץ הוא חיה נוראה," אמר איש הפח.
"ואני חשבתי שעוץ הוא כדור אש," קרא האריה.
"לא, כולכם טועים," אמר האיש הקטן בענווה. "העמדתי פנים."
"העמדת פנים!" קראה דורותי. "אתה לא קוסם גדול?"
"שקט, יקירתי," אמר. "אל תדברי כל כך חזק, אחרת ישמעו אותך, ואז אהיה אבוד. אני אמור להיות קוסם גדול."
"ואתה לא?" שאלה.
"בכלל לא, יקירתי. אני סתם איש רגיל."
"אתה יותר מזה," אמר הדחליל בטון פגוע. "אתה רמאי."
"בדיוק כך!" הכריז האיש הקטן, ושפשף את ידיו כאילו זה משמח אותו. "אני רמאי."
"אבל זה נורא," אמר איש הפח. "איך אקבל אי פעם את הלב שלי?"
"או אני את האומץ שלי?" שאל האריה.
"או אני את המוח שלי?" יילל הדחליל, וניגב את הדמעות מעיניו בשרוול המעיל שלו.
"ידידיי היקרים," אמר עוץ, "אני מתחנן שלא תדברו על הדברים הקטנים האלה. תחשבו עליי, ועל הצרה הנוראה שאני נמצא בה עכשיו כשגילו אותי."
"אף אחד אחר לא יודע שאתה רמאי?" שאלה דורותי.
"אף אחד לא יודע את זה חוץ מארבעתכם, ומעצמי," ענה עוץ. "רימיתי את כולם כל כך הרבה זמן, שחשבתי שלעולם לא יגלו אותי. זו הייתה טעות גדולה שבכלל הכנסתי אתכם לאולם הכס. בדרך כלל אני לא רואה אפילו את הנתינים שלי, וכך הם מאמינים שאני משהו נורא."
"אבל אני לא מבינה," אמרה דורותי במבוכה. "איך זה שהופעת לפניי כראש גדול?"
"זה היה אחד התעלולים שלי," ענה עוץ. "בואו מכאן, בבקשה, ואספר לכם הכל על זה."
הוא הוביל אותם לחדר קטן בחלק האחורי של אולם הכס, וכולם הלכו אחריו. הוא הצביע על פינה אחת, שבה היה מונח הראש הגדול, עשוי משכבות רבות של נייר, ועם פנים מצוירות בקפידה.
"את זה תליתי מהתקרה על חוט ברזל," אמר עוץ. "עמדתי מאחורי המסך ומשכתי בחוט, כדי לגרום לעיניים לזוז ולפה להיפתח."
"אבל מה עם הקול?" שאלה.
"אה, אני פיתום," אמר האיש הקטן. "אני יכול להשליך את קולי לכל מקום שארצה, כך שחשבת שהוא יוצא מהראש. הנה הדברים האחרים שבהם השתמשתי כדי לרמות אתכם." הוא הראה לדחליל את השמלה ואת המסכה שלבש כשנראה כמו הגבירה היפהפייה. ואיש הפח ראה שהחיה הנוראה שלו לא הייתה יותר מערימת עורות תפורים יחד, עם קרשים כדי שהצדדים יבלטו החוצה. ובאשר לכדור האש, הקוסם המזויף תלה גם אותו מהתקרה. זה היה בעצם כדור צמר גפן, אבל כששפכו עליו שמן, הכדור בער בעוז.
"באמת," אמר הדחליל, "אתה צריך להתבייש בעצמך שאתה כזה רמאי."
"אני מתבייש, אני בהחלט מתבייש," ענה האיש הקטן בעצב, "אבל זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות. שבו, בבקשה, יש הרבה כיסאות, ואספר לכם את הסיפור שלי."
אז הם התיישבו והקשיבו בזמן שסיפר את הסיפור הבא.
"נולדתי באומהה..."
"מה, זה לא כל כך רחוק מקנזס!" קראה דורותי.
"לא, אבל זה רחוק יותר מכאן," אמר, והניד לעברה בראשו בעצב. "כשגדלתי נעשיתי פיתום, ובזה אומנתי היטב בידי אמן גדול. אני יכול לחקות כל סוג של ציפור או חיה." כאן הוא יילל כמו חתלתול, כל כך דומה, שטוטו זקף את אוזניו והסתכל לכל עבר כדי לראות איפה היא. "אחרי זמן מה," המשיך עוץ, "נמאס לי מזה, ונעשיתי כדורן."
"מה זה?" שאלה דורותי.
"איש שעולה בכדור פורח ביום של קרקס, כדי למשוך קהל אנשים ולגרום להם לשלם כדי לראות את הקרקס," הסביר.
"אה," אמרה, "אני יודעת."
"ובכן, יום אחד עליתי בכדור פורח והחבלים הסתבכו, כך שלא יכולתי לרדת שוב. הוא עלה הרחק מעל העננים, כל כך רחוק שזרם אוויר פגע בו ונשא אותו קילומטרים רבים רבים משם. במשך יום ולילה נסעתי באוויר, ובבוקר של היום השני התעוררתי ומצאתי שהכדור מרחף מעל ארץ זרה ויפה.
"הוא ירד בהדרגה, ולא נפגעתי בכלל. אבל מצאתי את עצמי באמצע עם זר, שראה אותי בא מהעננים וחשב שאני קוסם גדול. כמובן שנתתי להם לחשוב כך, כי הם פחדו ממני, והבטיחו לעשות כל מה שארצה.
"רק כדי לשעשע את עצמי, וכדי להעסיק את האנשים הטובים, ציוויתי עליהם לבנות את העיר הזאת, ואת הארמון שלי. והם עשו הכל ברצון ובטוב. אחר כך חשבתי, מכיוון שהארץ כל כך ירוקה ויפה, שאקרא לה עיר הברקת. וכדי שהשם יתאים עוד יותר, הרכבתי משקפיים ירוקים על כל האנשים, כך שכל מה שראו היה ירוק."
"אבל האם לא הכל כאן ירוק?" שאלה דורותי.
"לא יותר מאשר בכל עיר אחרת," ענה עוץ. "אבל כשמרכיבים משקפיים ירוקים, אז כמובן שכל מה שרואים נראה ירוק. עיר הברקת נבנתה לפני שנים רבות מאוד, כי הייתי איש צעיר כשהכדור הביא אותי לכאן, ועכשיו אני איש זקן מאוד. אבל האנשים שלי מרכיבים משקפיים ירוקים על עיניהם כל כך הרבה זמן, שרובם חושבים שזו באמת עיר של ברקת. ובהחלט זה מקום יפה, שופע אבני חן ומתכות יקרות, וכל דבר טוב שצריך כדי להיות מאושר. הייתי טוב לאנשים, והם מחבבים אותי. אבל מאז שהארמון הזה נבנה, הסתגרתי ולא רציתי לראות אף אחד מהם.
"אחד הפחדים הגדולים ביותר שלי היה מהמכשפות, כי בעוד שלי לא היו כוחות קסם בכלל, גיליתי במהרה שהמכשפות באמת מסוגלות לעשות דברים מופלאים. היו ארבע מהן בארץ הזאת, והן שלטו באנשים שגרים בצפון ובדרום ובמזרח ובמערב. למזלי, המכשפות של הצפון והדרום היו טובות, וידעתי שהן לא יעשו לי רע. אבל המכשפות של המזרח והמערב היו רשעות נורא, ואילולא חשבו שאני חזק מהן, הן בוודאי היו משמידות אותי. כך או כך, חייתי בפחד מוות מהן שנים רבות. אז אתם יכולים לדמיין כמה שמחתי כששמעתי שהבית שלך נפל על המכשפה הרשעה מהמזרח. כשבאת אליי, הייתי מוכן להבטיח כל דבר, אילו רק תיפטרי מהמכשפה השנייה. אבל עכשיו, כשהמסת אותה, אני מתבייש לומר שאני לא יכול לקיים את ההבטחות שלי."
"אני חושבת שאתה איש רע מאוד," אמרה דורותי.
"אוי, לא, יקירתי. אני באמת איש טוב מאוד, אבל אני קוסם רע מאוד, אני חייב להודות."
"אתה לא יכול לתת לי מוח?" שאל הדחליל.
"אתה לא צריך מוח. אתה לומד משהו כל יום. לתינוק יש מוח, אבל הוא לא יודע הרבה. ניסיון הוא הדבר היחיד שמביא ידע, וככל שתחיה יותר זמן על פני האדמה, בטוח שתצבור יותר ניסיון."
"ייתכן שכל זה נכון," אמר הדחליל, "אבל אהיה אומלל מאוד אם לא תיתן לי מוח."
הקוסם המזויף הביט בו בתשומת לב.
"נו," אמר באנחה, "אני לא קוסם גדול במיוחד, כמו שאמרתי. אבל אם תבוא אליי מחר בבוקר, אמלא את הראש שלך במוח. אבל אני לא יכול לומר לך איך להשתמש בו. את זה תצטרך לגלות בעצמך."
"אוי, תודה, תודה!" קרא הדחליל. "אמצא דרך להשתמש בו, אל תדאג!"
"אבל מה עם האומץ שלי?" שאל האריה בדאגה.
"יש לך הרבה אומץ, אני בטוח," ענה עוץ. "כל מה שאתה צריך הוא ביטחון בעצמך. אין שום יצור חי שלא מפחד כשהוא עומד מול סכנה. האומץ האמיתי הוא לעמוד מול הסכנה כשאתה מפחד, ואת סוג האומץ הזה יש לך בשפע."
"אולי יש לי, אבל אני מפחד בכל זאת," אמר האריה. "אני באמת אהיה אומלל מאוד אם לא תיתן לי את סוג האומץ שגורם לך לשכוח שאתה מפחד."
"טוב מאוד, אתן לך את סוג האומץ הזה מחר," ענה עוץ.
"מה עם הלב שלי?" שאל איש הפח.
"נו, באשר לזה," ענה עוץ, "אני חושב שאתה טועה כשאתה רוצה לב. הוא עושה את רוב האנשים אומללים. אילו רק ידעת, יש לך מזל שאין לך לב."
"זה בטח עניין של דעה," אמר איש הפח. "מצידי, אשא את כל האומללות בלי תלונה, אם רק תיתן לי את הלב."
"טוב מאוד," ענה עוץ בענווה. "בוא אליי מחר ויהיה לך לב. שיחקתי קוסם כל כך הרבה שנים, שאני יכול להמשיך בתפקיד עוד קצת."
"ועכשיו," אמרה דורותי, "איך אני אחזור לקנזס?"
"נצטרך לחשוב על זה," ענה האיש הקטן. "תני לי יומיים או שלושה לשקול את העניין, ואנסה למצוא דרך להעביר אותך מעל המדבר. בינתיים כולכם תהיו האורחים שלי, וכל עוד אתם גרים בארמון, האנשים שלי ישרתו אתכם ויצייתו למשאלה הקטנה ביותר שלכם. יש רק דבר אחד שאני מבקש בתמורה לעזרה שלי, ככל שהיא. אתם חייבים לשמור את הסוד שלי ולא לספר לאף אחד שאני רמאי."
הם הסכימו לא לספר שום דבר ממה שלמדו, וחזרו לחדרים שלהם במצב רוח מרומם. אפילו לדורותי הייתה תקווה ש"הרמאי הגדול והנורא", כמו שקראה לו, ימצא דרך לשלוח אותה חזרה לקנזס, ואם יעשה זאת, היא הייתה מוכנה לסלוח לו על הכל.