למחרת בבוקר אמר הדחליל לחבריו:
"ברכו אותי. אני הולך לעוץ לקבל סוף סוף את המוח שלי. כשאחזור, אהיה כמו שאר בני האדם."
"תמיד אהבתי אותך כמו שהיית," אמרה דורותי בפשטות.
"זה נחמד מצידך לאהוב דחליל," ענה. "אבל בטוח שתחשבי עליי יותר כשתשמעי את המחשבות הנהדרות שהמוח החדש שלי עומד להוציא." אחר כך נפרד מכולם בקול עליז והלך לאולם הכס, ושם דפק על הדלת.
"היכנס," אמר עוץ.
הדחליל נכנס ומצא את האיש הקטן יושב ליד החלון, שקוע במחשבות עמוקות.
"באתי לקחת את המוח שלי," העיר הדחליל, קצת באי נוחות.
"אה, כן. שב בכיסא ההוא, בבקשה," ענה עוץ. "תצטרך לסלוח לי שאני מוריד את הראש שלך, אבל אצטרך לעשות את זה כדי לשים את המוח שלך במקומו הנכון."
"זה בסדר," אמר הדחליל. "אתה מוזמן בהחלט להוריד לי את הראש, כל עוד הוא יהיה ראש טוב יותר כשתחזיר אותו."
אז הקוסם פתח את ראשו ורוקן ממנו את הקש. אחר כך נכנס לחדר האחורי ולקח מידה של סובין, שאותה ערבב עם הרבה מאוד סיכות ומחטים. אחרי שניער אותם יחד היטב, מילא בתערובת את החלק העליון של ראשו של הדחליל, ואת שאר המקום מילא בקש, כדי להחזיק אותה במקומה.
כשחיבר שוב את ראשו של הדחליל לגופו, אמר לו: "מעכשיו תהיה אדם גדול, כי נתתי לך הרבה מוח מסובין, חדש לגמרי."
הדחליל היה מרוצה וגאה על שהתגשמה משאלתו הגדולה ביותר, ואחרי שהודה לעוץ בחום, חזר אל חבריו.
דורותי הסתכלה עליו בסקרנות. ראשו היה תפוח למדי בחלקו העליון מרוב מוח.
"איך אתה מרגיש?" שאלה.
"אני מרגיש חכם באמת," ענה ברצינות. "כשאתרגל למוח שלי, אדע הכל."
"למה המחטים והסיכות האלה בולטות לך מהראש?" שאל איש הפח.
"זו הוכחה שהוא חד," העיר האריה.
"טוב, אני חייב ללכת לעוץ ולקבל את הלב שלי," אמר איש הפח. אז הלך לאולם הכס ודפק על הדלת.
"היכנס," קרא עוץ, ואיש הפח נכנס ואמר: "באתי לקחת את הלב שלי."
"טוב מאוד," ענה האיש הקטן. "אבל אצטרך לחתוך חור בחזה שלך, כדי שאוכל לשים את הלב שלך במקום הנכון. אני מקווה שזה לא יכאיב לך."
"אוי, לא," ענה איש הפח. "אני לא ארגיש את זה בכלל."
אז עוץ הביא זוג מספריים של פחחים וחתך חור קטן ומרובע בצד שמאל של החזה של איש הפח. אחר כך ניגש לשידה והוציא ממנה לב יפה, עשוי כולו ממשי וממולא בנסורת.
"הוא לא יפהפה?" שאל.
"הוא באמת יפהפה!" ענה איש הפח, שהיה מרוצה מאוד. "אבל האם הוא לב טוב?"
"אוי, מאוד!" ענה עוץ. הוא שם את הלב בחזה של איש הפח ואז החזיר את ריבוע הפח למקומו, והלחים אותו בקפידה במקום שבו נחתך.
"הנה," אמר. "עכשיו יש לך לב שכל אדם היה יכול להתגאות בו. אני מצטער שהייתי צריך לשים טלאי על החזה שלך, אבל באמת לא הייתה ברירה."
"לא חשוב הטלאי," קרא איש הפח המאושר. "אני אסיר תודה לך מאוד, ולעולם לא אשכח את טוב לבך."
"אל תדבר על זה," ענה עוץ.
אז איש הפח חזר אל חבריו, שאיחלו לו כל טוב על מזלו הטוב.
עכשיו האריה הלך לאולם הכס ודפק על הדלת.
"היכנס," אמר עוץ.
"באתי לקחת את האומץ שלי," הכריז האריה כשנכנס לחדר.
"טוב מאוד," ענה האיש הקטן. "אביא לך אותו."
הוא ניגש לארון, והושיט יד למדף גבוה והוריד בקבוק ירוק ומרובע, שאת תכולתו מזג לקערה ירוקה־זהובה, מגולפת להפליא. הוא הניח אותה לפני האריה הפחדן, שרחרח אותה כאילו הוא לא אוהב אותה, והקוסם אמר:
"שתה."
"מה זה?" שאל האריה.
"נו," ענה עוץ, "אילו זה היה בתוכך, זה היה אומץ. אתה יודע, כמובן, שאומץ תמיד נמצא בתוך האדם. כך שבאמת אי אפשר לקרוא לזה אומץ עד שתבלע את זה. לכן אני ממליץ לך לשתות את זה מהר ככל האפשר."
האריה לא היסס עוד, אלא שתה עד שהקערה התרוקנה.
"איך אתה מרגיש עכשיו?" שאל עוץ.
"מלא אומץ," ענה האריה, שחזר בשמחה אל חבריו לספר להם על מזלו הטוב.
עוץ, שנשאר לבד, חייך כשחשב על ההצלחה שלו לתת לדחליל ולאיש הפח ולאריה בדיוק את מה שהם חשבו שהם רוצים. "איך אני יכול שלא להיות רמאי," אמר, "כשכל האנשים האלה גורמים לי לעשות דברים שכולם יודעים שאי אפשר לעשות? היה קל לשמח את הדחליל ואת האריה ואת איש הפח, כי הם דמיינו שאני יכול לעשות כל דבר. אבל יידרש יותר מדמיון כדי להחזיר את דורותי לקנזס, ואני בטוח שאני לא יודע איך אפשר לעשות את זה."