במשך שלושה ימים דורותי לא שמעה שום דבר מעוץ. אלה היו ימים עצובים לילדה הקטנה, אף שחבריה היו כולם מאושרים ומרוצים. הדחליל אמר להם שיש בראשו מחשבות נפלאות. אבל הוא לא רצה לומר מה הן, כי ידע שאף אחד לא יוכל להבין אותן חוץ ממנו. כשאיש הפח הסתובב, הוא הרגיש את הלב שלו מקשקש בתוך החזה, והוא סיפר לדורותי שגילה שזה לב טוב ורך יותר מזה שהיה לו כשהיה עשוי מבשר. האריה הכריז שהוא לא מפחד משום דבר עלי אדמות, ושישמח לעמוד מול צבא או מול תריסר מהקלידות האכזריות.
כך כל אחד מהחבורה הקטנה היה מרוצה, חוץ מדורותי, שהשתוקקה יותר מתמיד לחזור לקנזס.
ביום הרביעי, לשמחתה הרבה, עוץ שלח לקרוא לה, וכשנכנסה לאולם הכס, הוא קיבל את פניה בנעימות:
"שבי, יקירתי. אני חושב שמצאתי את הדרך להוציא אותך מהארץ הזאת."
"ולהחזיר אותי לקנזס?" שאלה בלהיטות.
"נו, אני לא בטוח לגבי קנזס," אמר עוץ, "כי אין לי שמץ של מושג באיזה כיוון היא נמצאת. אבל הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לחצות את המדבר, ואז אמור להיות קל למצוא את הדרך הביתה."
"איך אוכל לחצות את המדבר?" שאלה.
"נו, אגיד לך מה אני חושב," אמר האיש הקטן. "את מבינה, כשבאתי לארץ הזאת, זה היה בכדור פורח. גם את באת דרך האוויר, כשסופה נשאה אותך. אז אני מאמין שהדרך הכי טובה לחצות את המדבר תהיה דרך האוויר. ובכן, ליצור סופה זה הרבה מעבר לכוחותיי. אבל חשבתי על העניין, ואני מאמין שאני יכול לעשות כדור פורח."
"איך?" שאלה דורותי.
"כדור פורח," אמר עוץ, "עשוי ממשי, שמצופה בדבק כדי להחזיק את הגז בתוכו. יש לי הרבה משי בארמון, אז לא תהיה שום בעיה לעשות את הכדור. אבל בכל הארץ הזאת אין גז שאפשר למלא בו את הכדור, כדי לגרום לו לרחף."
"אם הוא לא ירחף," העירה דורותי, "הוא לא יועיל לנו."
"נכון," ענה עוץ. "אבל יש דרך אחרת לגרום לו לרחף, והיא למלא אותו באוויר חם. אוויר חם לא טוב כמו גז, כי אם האוויר יתקרר, הכדור ירד במדבר, ואנחנו נאבד."
"אנחנו!" קראה הילדה. "אתה בא איתי?"
"כן, כמובן," ענה עוץ. "נמאס לי להיות כזה רמאי. אם אצא מהארמון הזה, האנשים שלי יגלו מהר שאני לא קוסם, ואז הם יכעסו עליי על שרימיתי אותם. אז אני נאלץ להישאר סגור בחדרים האלה כל היום, וזה נעשה משעמם. הייתי מעדיף בהרבה לחזור איתך לקנזס ולהיות שוב בקרקס."
"אשמח לחברתך," אמרה דורותי.
"תודה," ענה. "עכשיו, אם תעזרי לי לתפור את המשי יחד, נתחיל לעבוד על הכדור הפורח שלנו."
אז דורותי לקחה מחט וחוט, ומהר ככל שעוץ גזר את רצועות המשי לצורה הנכונה, הילדה תפרה אותן יחד בקפידה. קודם הייתה רצועה של משי ירוק בהיר, אחר כך רצועה של ירוק כהה, ואחר כך רצועה של ירוק ברקת. כי לעוץ התחשק לעשות את הכדור בגוונים שונים של הצבע שסביבם. לקח שלושה ימים לתפור את כל הרצועות יחד, אבל כשזה נגמר, היה להם שק גדול של משי ירוק, באורך של יותר משישה מטרים.
אחר כך עוץ צבע אותו מבפנים בשכבה של דבק דליל, כדי שלא יעבור בו אוויר, ואחרי זה הכריז שהכדור מוכן.
"אבל אנחנו חייבים שיהיה לנו סל לנסוע בו," אמר. אז שלח את החייל בעל הזקן הירוק להביא סל כביסה גדול, שאותו קשר בהרבה חבלים לתחתית הכדור.
כשהכל היה מוכן, עוץ שלח הודעה לאנשים שלו שהוא יוצא לבקר אח גדול שלו, קוסם שגר בעננים. החדשות התפשטו במהירות בכל העיר, וכולם באו לראות את המחזה המופלא.
עוץ ציווה להוציא את הכדור אל מול הארמון, והאנשים הביטו בו בסקרנות רבה. איש הפח חטב ערימה גדולה של עצים, ועכשיו הבעיר בהם אש, ועוץ החזיק את תחתית הכדור מעל האש, כך שהאוויר החם שעלה ממנה נלכד בשק המשי. בהדרגה הכדור התנפח ועלה לאוויר, עד שלבסוף הסל רק נגע בקרקע.
אז עוץ נכנס לסל ואמר לכל האנשים בקול רם:
"אני יוצא עכשיו לביקור. בזמן שאני לא כאן, הדחליל ימלוך עליכם. אני מצווה עליכם לציית לו כמו שהייתם מצייתים לי."
הכדור כבר משך עכשיו בחוזקה בחבל שהחזיק אותו לקרקע, כי האוויר בתוכו היה חם, וזה עשה אותו קל הרבה יותר מהאוויר שבחוץ, כך שמשך חזק כדי לעלות לשמיים.
"בואי, דורותי!" קרא הקוסם. "מהרי, אחרת הכדור יעוף משם."
"אני לא מוצאת את טוטו בשום מקום," ענתה דורותי, שלא רצתה להשאיר את הכלב הקטן שלה מאחור. טוטו רץ לתוך ההמון כדי לנבוח על חתלתול, ודורותי מצאה אותו לבסוף. היא הרימה אותו ורצה לעבר הכדור.
היא הייתה במרחק כמה צעדים ממנו, ועוץ הושיט את ידיו כדי לעזור לה להיכנס לסל, כש... טראח! החבלים נקרעו, והכדור עלה לאוויר בלעדיה.
"חזור!" צרחה. "גם אני רוצה לבוא!"
"אני לא יכול לחזור, יקירתי," קרא עוץ מהסל. "שלום!"
"שלום!" צעקו כולם, וכל העיניים הופנו למעלה, אל המקום שבו נסע הקוסם בסל, עולה בכל רגע גבוה וגבוה יותר לשמיים.
וזו הייתה הפעם האחרונה שמישהו מהם ראה אי פעם את עוץ, הקוסם המופלא, אף שאולי הוא הגיע בשלום לאומהה, ונמצא שם עכשיו, עד כמה שאנחנו יודעים. אבל האנשים זכרו אותו באהבה, ואמרו זה לזה:
"עוץ תמיד היה החבר שלנו. כשהיה כאן, הוא בנה לנו את עיר הברקת היפה הזאת, ועכשיו כשהלך, הוא השאיר את הדחליל החכם למלוך עלינו."
ובכל זאת, ימים רבים הם התאבלו על אובדן הקוסם המופלא, ולא היו מוכנים להתנחם.