דורותי בכתה במרירות על אובדן התקווה שלה לחזור הביתה לקנזס. אבל כשחשבה על הכל, היא שמחה שלא עלתה בכדור פורח. והיא גם הצטערה על אובדן עוץ, וכך גם חבריה.
איש הפח בא אליה ואמר:
"באמת הייתי כפוי טובה אילו לא הייתי מתאבל על האיש שנתן לי את הלב היפה שלי. הייתי רוצה לבכות קצת על כך שעוץ הלך, אם תואילי לנגב את הדמעות שלי, כדי שלא אחליד."
"בשמחה," ענתה, והביאה מגבת מיד. אז איש הפח בכה כמה דקות, והיא הסתכלה על הדמעות בקפידה וניגבה אותן במגבת. כשסיים, הודה לה בחביבות ושימן את עצמו היטב בפך השמן המשובץ באבני חן שלו, כדי להישמר מתקלה.
הדחליל היה עכשיו השליט של עיר הברקת, ואף שהוא לא היה קוסם, האנשים היו גאים בו. "כי," אמרו, "אין עוד עיר בכל העולם שבה מולך איש ממולא." וככל שידעו, הם צדקו לגמרי.
בבוקר שאחרי שהכדור עלה עם עוץ, ארבעת המטיילים נפגשו באולם הכס ודיברו על העניינים. הדחליל ישב על הכס הגדול והאחרים עמדו לפניו בכבוד.
"אנחנו לא כל כך חסרי מזל," אמר השליט החדש, "כי הארמון הזה ועיר הברקת שייכים לנו, ואנחנו יכולים לעשות בדיוק כרצוננו. כשאני נזכר שלפני זמן קצר הייתי תקוע על מוט בשדה התירס של חקלאי, ושעכשיו אני השליט של העיר היפה הזאת, אני מרוצה לגמרי מגורלי."
"גם אני," אמר איש הפח, "מרוצה מאוד מהלב החדש שלי. ובאמת, זה היה הדבר היחיד שרציתי בכל העולם."
"מצידי, אני מסתפק בידיעה שאני אמיץ כמו כל חיה שחיה אי פעם, אם לא אמיץ יותר," אמר האריה בצניעות.
"אילו רק דורותי הייתה מסתפקת בלגור בעיר הברקת," המשיך הדחליל, "יכולנו כולנו להיות מאושרים יחד."
"אבל אני לא רוצה לגור כאן," קראה דורותי. "אני רוצה ללכת לקנזס, ולגור עם דודה אם ודוד הנרי."
"נו, אז מה אפשר לעשות?" שאל איש הפח.
הדחליל החליט לחשוב, והוא חשב כל כך חזק, שהסיכות והמחטים התחילו לבלוט מהמוח שלו. לבסוף אמר:
"למה שלא נקרא לקופים המעופפים, ונבקש מהם לשאת אותך מעל המדבר?"
"לא חשבתי על זה!" אמרה דורותי בשמחה. "זה בדיוק מה שצריך. אלך מיד להביא את כובע הזהב."
כשהביאה אותו לאולם הכס, היא אמרה את מילות הקסם, ועד מהרה להקת הקופים המעופפים עפה פנימה דרך החלון הפתוח ועמדה לצידה.
"זו הפעם השנייה שקראת לנו," אמר מלך הקופים, והשתחווה לפני הילדה הקטנה. "מה את רוצה?"
"אני רוצה שתעופו איתי לקנזס," אמרה דורותי.
אבל מלך הקופים הניד בראשו.
"את זה אי אפשר לעשות," אמר. "אנחנו שייכים לארץ הזאת בלבד, ולא יכולים לעזוב אותה. עדיין לא היה אף פעם קוף מעופף בקנזס, ואני מניח שגם לא יהיה, כי הם לא שייכים לשם. נשמח לשרת אותך בכל דרך שבכוחנו, אבל אנחנו לא יכולים לחצות את המדבר. שלום."
ובקידה נוספת, מלך הקופים פרש את כנפיו ועף משם דרך החלון, וכל הלהקה שלו אחריו.
דורותי הייתה מוכנה לבכות מאכזבה. "בזבזתי את הקסם של כובע הזהב לשווא," אמרה, "כי הקופים המעופפים לא יכולים לעזור לי."
"זה בהחלט חבל מאוד!" אמר איש הפח רך הלב.
הדחליל חשב שוב, וראשו התנפח בצורה כל כך נוראה, שדורותי פחדה שהוא יתפוצץ.
"בואו נקרא לחייל בעל הזקן הירוק," אמר, "ונבקש את עצתו."
אז קראו לחייל, והוא נכנס לאולם הכס בביישנות, כי כל עוד עוץ היה כאן, אף פעם לא הורשה להיכנס יותר מהדלת.
"הילדה הקטנה הזאת," אמר הדחליל לחייל, "רוצה לחצות את המדבר. איך היא יכולה לעשות את זה?"
"אני לא יכול לומר," ענה החייל, "כי אף אחד אף פעם לא חצה את המדבר, אלא אם כן עוץ עצמו."
"אין אף אחד שיכול לעזור לי?" שאלה דורותי ברצינות.
"אולי גלינדה תוכל," הציע.
"מי זאת גלינדה?" שאל הדחליל.
"מכשפת הדרום. היא החזקה ביותר מכל המכשפות, והיא מולכת על הקוודלינגים. וחוץ מזה, הטירה שלה עומדת על שפת המדבר, אז אולי היא יודעת דרך לחצות אותו."
"גלינדה היא מכשפה טובה, נכון?" שאלה הילדה.
"הקוודלינגים חושבים שהיא טובה," אמר החייל, "והיא טובה לכולם. שמעתי שגלינדה היא אישה יפהפייה, שיודעת להישאר צעירה למרות השנים הרבות שחיה."
"איך אוכל להגיע לטירה שלה?" שאלה דורותי.
"הדרך היא ישר דרומה," ענה, "אבל אומרים שהיא מלאה סכנות למטיילים. יש חיות פרא ביערות, ושבט של אנשים משונים שלא אוהבים שזרים עוברים בארץ שלהם. מסיבה זו אף אחד מהקוודלינגים לא בא אף פעם לעיר הברקת."
אחר כך החייל עזב אותם, והדחליל אמר:
"נראה, למרות הסכנות, שהדבר הכי טוב שדורותי יכולה לעשות הוא לנסוע לארץ הדרום ולבקש מגלינדה לעזור לה. כי כמובן, אם דורותי תישאר כאן, היא לעולם לא תחזור לקנזס."
"בטח חשבת שוב," העיר איש הפח.
"נכון," אמר הדחליל.
"אני אלך עם דורותי," הכריז האריה, "כי נמאס לי מהעיר שלכם ואני מתגעגע שוב ליערות ולכפר. אני באמת חיית פרא, אתם יודעים. וחוץ מזה, דורותי תצטרך מישהו שיגן עליה."
"זה נכון," הסכים איש הפח. "הגרזן שלי אולי יועיל לה, אז גם אני אלך איתה לארץ הדרום."
"מתי נצא?" שאל הדחליל.
"אתה הולך?" שאלו בהפתעה.
"בוודאי. אילולא דורותי, לעולם לא היה לי מוח. היא הרימה אותי מהמוט בשדה התירס והביאה אותי לעיר הברקת. אז כל המזל הטוב שלי הוא בזכותה, ולעולם לא אעזוב אותה עד שתצא בחזרה לקנזס לתמיד."
"תודה," אמרה דורותי בהכרת תודה. "כולכם נחמדים אליי מאוד. אבל הייתי רוצה לצאת מהר ככל האפשר."
"נצא מחר בבוקר," השיב הדחליל. "אז עכשיו בואו כולנו נתכונן, כי זה יהיה מסע ארוך."