למחרת בבוקר נשקה דורותי לנערה הירוקה היפה לשלום, וכולם לחצו ידיים עם החייל בעל הזקן הירוק, שליווה אותם עד השער. כששומר השער ראה אותם שוב, הוא התפלא מאוד שהם יכולים לעזוב את העיר היפה כדי להיכנס לצרות חדשות. אבל הוא פתח מיד את המנעולים של המשקפיים שלהם, שאותם החזיר לקופסה הירוקה, ונתן להם הרבה איחולים טובים לדרך.
"עכשיו אתה השליט שלנו," אמר לדחליל, "אז אתה חייב לחזור אלינו מהר ככל האפשר."
"בוודאי אחזור אם אוכל," ענה הדחליל, "אבל קודם אני חייב לעזור לדורותי להגיע הביתה."
כשדורותי נפרדה בפעם האחרונה מהשומר טוב הלב, היא אמרה:
"התייחסו אליי בחביבות רבה בעיר היפה שלכם, וכולם היו טובים אליי. אני לא יכולה לומר לך כמה אני אסירת תודה."
"אל תנסי, יקירתי," ענה. "היינו רוצים להשאיר אותך איתנו, אבל אם רצונך לחזור לקנזס, אני מקווה שתמצאי דרך." אחר כך פתח את השער של החומה החיצונית, והם יצאו ופתחו במסע שלהם.
השמש זרחה בבהירות כשחברינו הפנו את פניהם לעבר ארץ הדרום. כולם היו במצב רוח מצוין, וצחקו ופטפטו יחד. דורותי התמלאה שוב בתקווה להגיע הביתה, והדחליל ואיש הפח שמחו להועיל לה. ואילו האריה, הוא רחרח את האוויר הרענן בהנאה והניף את זנבו מצד לצד מרוב שמחה על שהוא שוב בכפר, בזמן שטוטו רץ סביבם ורדף אחרי עשים ופרפרים, ונבח בעליזות כל הזמן.
"חיי העיר לא מתאימים לי בכלל," העיר האריה, בזמן שהלכו בקצב נמרץ. "ירדתי הרבה במשקל מאז שגרתי שם, ועכשיו אני להוט להזדמנות להראות לשאר החיות כמה אמיץ נעשיתי."
עכשיו הם הסתובבו והעיפו מבט אחרון בעיר הברקת. כל מה שיכלו לראות היה גוש של מגדלים וצריחים מאחורי החומות הירוקות, וגבוה מעל הכל, הצריחים והכיפה של הארמון של עוץ.
"עוץ לא היה קוסם כל כך רע, בסופו של דבר," אמר איש הפח, כשהרגיש את הלב שלו מקשקש בתוך החזה.
"הוא ידע איך לתת לי מוח, ומוח טוב מאוד גם כן," אמר הדחליל.
"אילו עוץ היה לוקח מנה מאותו אומץ שנתן לי," הוסיף האריה, "הוא היה איש אמיץ."
דורותי לא אמרה כלום. עוץ לא קיים את ההבטחה שנתן לה, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו, אז היא סלחה לו. כמו שהוא אמר, הוא היה איש טוב, גם אם היה קוסם רע.
המסע של היום הראשון עבר בשדות הירוקים ובפרחים הבהירים שהשתרעו סביב עיר הברקת מכל עבר. באותו לילה הם ישנו על הדשא, בלי שום דבר מעליהם חוץ מהכוכבים, ונחו טוב מאוד.
בבוקר המשיכו לנסוע עד שהגיעו ליער סבוך. לא הייתה שום דרך לעקוף אותו, כי נראה שהוא משתרע ימינה ושמאלה עד כמה שיכלו לראות. וחוץ מזה, הם לא העזו לשנות את כיוון המסע שלהם, מחשש שילכו לאיבוד. אז חיפשו את המקום שבו יהיה הכי קל להיכנס ליער.
הדחליל, שהלך בראש, גילה לבסוף עץ גדול עם ענפים כל כך רחבים, שהיה מקום לחבורה לעבור מתחתם. אז הלך קדימה אל העץ, אבל בדיוק כשהגיע מתחת לענפים הראשונים, הם התכופפו למטה והתפתלו סביבו, וברגע הבא הוא הורם מהקרקע והושלך בראש אל בין חבריו למסע.
זה לא הכאיב לדחליל, אבל זה הפתיע אותו, והוא נראה מסוחרר למדי כשדורותי הרימה אותו.
"הנה עוד רווח בין העצים," קרא האריה.
"תנו לי לנסות קודם," אמר הדחליל, "כי לא כואב לי כשזורקים אותי." הוא ניגש לעץ אחר בזמן שדיבר, אבל ענפיו תפסו אותו מיד וזרקו אותו בחזרה.
"זה מוזר," קראה דורותי. "מה נעשה?"
"נראה שהעצים החליטו להילחם בנו ולעצור את המסע שלנו," העיר האריה.
"אני מאמין שאנסה בעצמי," אמר איש הפח, והניח את הגרזן על כתפו וצעד אל העץ הראשון שטיפל בדחליל בגסות כזאת. כשענף גדול התכופף כדי לתפוס אותו, איש הפח הכה בו בעוז כזה, שחתך אותו לשניים. מיד העץ התחיל לנער את כל ענפיו כאילו כואב לו, ואיש הפח עבר בשלום מתחתיו.
"בואו!" צעק לאחרים. "מהר!" כולם רצו קדימה ועברו מתחת לעץ בלי שנפגעו, חוץ מטוטו, שנתפס בענף קטן וטולטל עד שיילל. אבל איש הפח כרת מיד את הענף ושחרר את הכלב הקטן.
שאר העצים ביער לא עשו שום דבר כדי לעכב אותם, אז הם הסיקו שרק השורה הראשונה של העצים יכולה לכופף את הענפים שלה, ושכנראה הם השוטרים של היער, וקיבלו את הכוח המופלא הזה כדי להרחיק ממנו זרים.
ארבעת המטיילים הלכו בקלות בין העצים עד שהגיעו לשולי היער הרחוקים. ואז, להפתעתם, מצאו לפניהם חומה גבוהה שנראתה עשויה מחרסינה לבנה. היא הייתה חלקה, כמו פני צלחת, וגבוהה מראשיהם.
"מה נעשה עכשיו?" שאלה דורותי.
"אני אעשה סולם," אמר איש הפח, "כי בוודאי אנחנו חייבים לטפס מעל החומה."