בזמן שאיש הפח עשה סולם מעצים שמצא ביער, דורותי נשכבה וישנה, כי הייתה עייפה מההליכה הארוכה. גם האריה התכרבל לישון, וטוטו שכב לידו.
הדחליל התבונן באיש הפח בזמן שעבד, ואמר לו:
"אני לא מצליח לחשוב למה החומה הזאת כאן, וממה היא עשויה."
"תן למוח שלך לנוח ואל תדאג בגלל החומה," ענה איש הפח. "כשנטפס מעליה, נדע מה יש בצד השני."
אחרי זמן מה הסולם היה גמור. הוא נראה מגושם, אבל איש הפח היה בטוח שהוא חזק ושימלא את מטרתם. הדחליל העיר את דורותי ואת האריה ואת טוטו, ואמר להם שהסולם מוכן. הדחליל טיפס על הסולם ראשון, אבל הוא היה כל כך מגושם, שדורותי נאלצה לטפס צמוד מאחוריו ולשמור שלא ייפול. כשהוציא את ראשו מעל ראש החומה, אמר הדחליל: "אוי, אלוהים!"
"תמשיך," קראה דורותי.
אז הדחליל טיפס הלאה והתיישב על ראש החומה, ודורותי הוציאה את ראשה מעליה וקראה: "אוי, אלוהים!" בדיוק כמו הדחליל.
אחר כך טוטו עלה, ומיד התחיל לנבוח, אבל דורותי השתיקה אותו.
האריה טיפס בסולם אחריהם, ואיש הפח בא אחרון. אבל שניהם קראו "אוי, אלוהים!" ברגע שהסתכלו מעבר לחומה. כשכולם ישבו בשורה על ראש החומה, הם הסתכלו למטה וראו מחזה מוזר.
לפניהם השתרע מרחב גדול של ארץ, עם קרקע חלקה ומבריקה ולבנה כמו תחתית של מגש גדול. היו מפוזרים סביב הרבה בתים, עשויים כולם מחרסינה וצבועים בצבעים הבהירים ביותר. הבתים האלה היו קטנים למדי, והגדול שבהם הגיע רק עד מותניה של דורותי. היו שם גם אסמים קטנים ויפים, עם גדרות חרסינה סביבם. והרבה פרות וכבשים וסוסים וחזירים ותרנגולות, כולם עשויים חרסינה, עמדו מסביב בקבוצות.
אבל המוזרים מכולם היו האנשים שגרו בארץ המשונה הזאת. היו חולבות ורועות, עם חולצות מחוך בצבעים בהירים ונקודות זהב על כל השמלות שלהן. ונסיכות עם שמלות מרהיבות ביותר של כסף וזהב וארגמן. ורועים לבושים במכנסי ברך עם פסים ורודים וצהובים וכחולים לאורכם, ואבזמי זהב על הנעליים שלהם. ונסיכים עם כתרים משובצים באבני חן על ראשם, לבושים גלימות פרוות חרמין ומקטורני סאטן. וליצנים מצחיקים בגלימות מסולסלות, עם נקודות אדומות ועגולות על הלחיים וכובעים גבוהים ומחודדים. והמוזר מכל, האנשים האלה היו כולם עשויים חרסינה, אפילו הבגדים שלהם, והיו כל כך קטנים, שהגבוה שבהם לא הגיע יותר מהברך של דורותי.
בהתחלה אף אחד אפילו לא הסתכל על המטיילים, חוץ מכלב חרסינה קטן וסגול עם ראש גדול במיוחד, שבא אל החומה ונבח עליהם בקול זעיר, ואחר כך ברח שוב.
"איך נרד?" שאלה דורותי.
הם מצאו שהסולם כבד כל כך שהם לא יכולים למשוך אותו למעלה, אז הדחליל נפל מהחומה והאחרים קפצו עליו, כדי שהרצפה הקשה לא תכאיב לרגליהם. כמובן שהם נזהרו לא לנחות על ראשו ולקבל את הסיכות ברגליים. כשכולם ירדו בשלום, הם הרימו את הדחליל, שגופו היה שטוח לגמרי, וטפחו על הקש שלו עד שחזר לצורתו.
"אנחנו חייבים לחצות את המקום המוזר הזה כדי להגיע לצד השני," אמרה דורותי, "כי לא יהיה חכם מצידנו ללכת בשום כיוון אחר חוץ מישר דרומה."
הם התחילו ללכת בארץ אנשי החרסינה, והדבר הראשון שאליו הגיעו היה חולבת חרסינה שחלבה פרת חרסינה. כשהתקרבו, הפרה בעטה פתאום והפילה את השרפרף, את הדלי, ואפילו את החולבת עצמה, וכולם נפלו על קרקע החרסינה ברעש גדול.
דורותי הזדעזעה לראות שהפרה שברה את רגלה, ושהדלי שוכב בכמה חתיכות קטנות, ואילו לחולבת המסכנה היה סדק במרפק השמאלי.
"הנה!" קראה החולבת בכעס. "תראו מה עשיתם! הפרה שלי שברה את רגלה, ואני חייבת לקחת אותה לחנות התיקונים ולהדביק אותה בחזרה. מה פתאום אתם באים לכאן ומבהילים את הפרה שלי?"
"אני מצטערת מאוד," השיבה דורותי. "בבקשה, סלחי לנו."
אבל החולבת היפה הייתה נרגזת הרבה יותר מדי מכדי לענות. היא הרימה את הרגל בזעף והובילה את הפרה שלה משם, והחיה המסכנה צולעת על שלוש רגליים. כשעזבה אותם, החולבת שלחה מבטי תוכחה רבים מעבר לכתפה אל הזרים המגושמים, ומחזיקה את המרפק הסדוק שלה צמוד לצידה.
דורותי הייתה עצובה מאוד בגלל התקלה הזאת.
"אנחנו חייבים להיזהר מאוד כאן," אמר איש הפח טוב הלב, "אחרת אנחנו עלולים לפגוע באנשים הקטנים והיפים האלה כך שלעולם לא יחלימו."
קצת הלאה פגשה דורותי נסיכה צעירה לבושה ביופי רב ביותר, שנעצרה בבת אחת כשראתה את הזרים והתחילה לברוח.
דורותי רצתה לראות עוד את הנסיכה, אז רצה אחריה. אבל ילדת החרסינה קראה:
"אל תרדפי אחריי! אל תרדפי אחריי!"
היה לה קול קטן ומפוחד כל כך, שדורותי נעצרה ואמרה: "למה לא?"
"כי," ענתה הנסיכה, ונעצרה גם היא, במרחק בטוח, "אם ארוץ, אני עלולה ליפול ולהישבר."
"אבל לא יוכלו לתקן אותך?" שאלה הילדה.
"אוי, כן. אבל אף פעם לא נראים יפים כל כך אחרי שמתקנים אותך, את יודעת," ענתה הנסיכה.
"אני מניחה שלא," אמרה דורותי.
"הנה, למשל, מר ג'וקר, אחד הליצנים שלנו," המשיכה גברת החרסינה, "שתמיד מנסה לעמוד על הראש. הוא שבר את עצמו כל כך הרבה פעמים, שמתקנים אותו במאה מקומות, והוא לא נראה יפה בכלל. הנה הוא בא עכשיו, אז תוכלי לראות בעצמך."
ואכן, ליצן קטן ועליז בא לקראתם, ודורותי יכלה לראות שלמרות הבגדים היפים שלו, באדום ובצהוב ובירוק, הוא מכוסה כולו בסדקים, שעוברים לכל הכיוונים ומראים בבירור שתיקנו אותו במקומות רבים.
הליצן הכניס את ידיו לכיסים, ואחרי שניפח את לחייו והנהן אליהם בראשו בחוצפה, אמר:
"גבירה נאה,
מה את רואה
בג'וקר, ליצן זקן?
את כה קפואה
וזקופה,
כאילו בלעת רגל של שולחן!"
"שקט, אדוני!" אמרה הנסיכה. "אתה לא רואה שאלה זרים, ושצריך להתייחס אליהם בכבוד?"
"נו, זה הכבוד, כך אני חושב," הכריז הליצן, ומיד עמד על הראש.
"אל תשימי לב למר ג'וקר," אמרה הנסיכה לדורותי. "הוא סדוק הרבה בראש, וזה עושה אותו טיפשי."
"אוי, הוא לא מפריע לי בכלל," אמרה דורותי. "אבל את כל כך יפה," המשיכה, "שאני בטוחה שהייתי יכולה לאהוב אותך מאוד. לא תתני לי לקחת אותך איתי לקנזס, ולהעמיד אותך על מדף האח של דודה אם? יכולתי לשאת אותך בסל שלי."
"זה היה עושה אותי אומללה מאוד," ענתה נסיכת החרסינה. "את מבינה, כאן בארץ שלנו אנחנו חיים בשביעות רצון, ויכולים לדבר ולהסתובב כרצוננו. אבל בכל פעם שלוקחים מישהו מאיתנו משם, המפרקים שלנו מתקשחים מיד, ואנחנו יכולים רק לעמוד זקופים ולהיראות יפים. כמובן שזה כל מה שמצפים מאיתנו כשאנחנו על מדפי אח ועל ארונות ועל שולחנות בטרקלינים, אבל החיים שלנו נעימים הרבה יותר כאן, בארץ שלנו."
"לא הייתי עושה אותך אומללה בעד שום הון שבעולם!" קראה דורותי. "אז אני פשוט אגיד שלום."
"שלום," ענתה הנסיכה.
הם הלכו בזהירות בארץ החרסינה. החיות הקטנות וכל האנשים מיהרו לזוז מדרכם, מחשש שהזרים ישברו אותם, ואחרי שעה בערך הגיעו המטיילים לצד השני של הארץ ולחומת חרסינה נוספת.
אבל היא לא הייתה גבוהה כמו הראשונה, וכשעמדו על גבו של האריה, כולם הצליחו לטפס לראשה. אז האריה כינס את רגליו מתחתיו וקפץ על החומה. אבל בדיוק כשקפץ, הוא הפיל בזנבו כנסיית חרסינה וניפץ אותה לרסיסים.
"זה היה חבל מאוד," אמרה דורותי, "אבל באמת אני חושבת שהיה לנו מזל שלא עשינו לאנשים הקטנים האלה יותר נזק מאשר לשבור רגל של פרה וכנסייה. כולם כל כך שבריריים!"
"הם באמת שבריריים," אמר הדחליל, "ואני אסיר תודה שאני עשוי מקש ואי אפשר להזיק לי בקלות. יש דברים גרועים יותר בעולם מאשר להיות דחליל."