אחרי שירדו מחומת החרסינה, המטיילים מצאו את עצמם בארץ לא נעימה, מלאה ביצות ואגמי בוץ ומכוסה בעשב גבוה ופרוע. היה קשה ללכת בלי ליפול לבורות בוציים, כי העשב היה כל כך סמיך שהסתיר אותם מהעין. אבל כשבחרו בזהירות את דרכם, הם התקדמו בשלום עד שהגיעו לאדמה מוצקה. אבל כאן הארץ נראתה פראית מתמיד, ואחרי הליכה ארוכה ומייגעת בין השיחים, הם נכנסו ליער נוסף, שבו העצים היו גדולים ועתיקים יותר מכל עץ שראו אי פעם.
"היער הזה נפלא לגמרי," הכריז האריה, והסתכל סביבו בשמחה. "אף פעם לא ראיתי מקום יפה יותר."
"הוא נראה קודר," אמר הדחליל.
"בכלל לא," ענה האריה. "הייתי רוצה לגור כאן כל חיי. תראו כמה רכים העלים היבשים מתחת לרגליים, וכמה עשיר וירוק הטחב שנאחז בעצים העתיקים האלה. בטוח שאף חיית פרא לא יכולה לרצות בית נעים יותר."
"אולי יש עכשיו חיות פרא ביער," אמרה דורותי.
"אני מניח שיש," השיב האריה, "אבל אני לא רואה אף אחת מהן בסביבה."
הם הלכו ביער עד שנעשה חשוך מדי להמשיך. דורותי וטוטו והאריה נשכבו לישון, ואיש הפח והדחליל שמרו עליהם כרגיל.
כשהגיע הבוקר, הם יצאו שוב. לפני שהתרחקו, שמעו רעם נמוך, כמו נהמה של הרבה חיות פרא. טוטו ייבב קצת, אבל אף אחד מהאחרים לא נבהל, והם המשיכו בשביל הכבוש היטב עד שהגיעו לקרחת יער, שבה התאספו מאות חיות מכל הסוגים. היו שם נמרים ופילים ודובים וזאבים ושועלים וכל שאר החיות שבספרי הטבע, ולרגע דורותי פחדה. אבל האריה הסביר שהחיות מקיימות אספה, והוא הסיק מהנהמות והחרחורים שלהן שהן בצרה גדולה.
בזמן שדיבר, כמה מהחיות הבחינו בו, ומיד האספה הגדולה השתתקה כאילו בקסם. הגדול שבנמרים ניגש לאריה והשתחווה, ואמר:
"ברוך הבא, הו מלך החיות! באת בזמן הנכון כדי להילחם באויב שלנו ולהביא שוב שלום לכל חיות היער."
"מה הצרה שלכם?" שאל האריה בשקט.
"כולנו מאוימים," ענה הנמר, "על ידי אויב אכזרי שבא לאחרונה ליער הזה. זו מפלצת עצומה ביותר, כמו עכביש גדול, עם גוף גדול כמו פיל ורגליים ארוכות כמו גזע עץ. יש לה שמונה רגליים ארוכות כאלה, וכשהמפלצת זוחלת ביער, היא תופסת חיה ברגל וגוררת אותה אל פיה, ושם אוכלת אותה כמו שעכביש אוכל זבוב. אף אחד מאיתנו לא בטוח כל עוד היצור האכזרי הזה חי, וכינסנו אספה כדי להחליט איך לשמור על עצמנו, כשבאת אלינו."
האריה חשב רגע.
"יש עוד אריות ביער הזה?" שאל.
"לא. היו כמה, אבל המפלצת אכלה את כולם. וחוץ מזה, אף אחד מהם לא היה גדול ואמיץ כמוך, אפילו לא קרוב."
"אם אשים סוף לאויב שלכם, תשתחוו לי ותצייתו לי כמלך היער?" שאל האריה.
"נעשה זאת בשמחה," השיב הנמר. וכל שאר החיות שאגו בשאגה אדירה: "נעשה!"
"איפה העכביש הגדול שלכם עכשיו?" שאל האריה.
"שם, בין עצי האלון," אמר הנמר, והצביע ברגלו הקדמית.
"שמרו היטב על החברים שלי," אמר האריה, "ואני אלך מיד להילחם במפלצת."
הוא נפרד מחבריו וצעד משם בגאווה כדי להילחם באויב.
העכביש הגדול שכב ישן כשהאריה מצא אותו, והוא נראה כל כך מכוער, שיריבו עיקם את אפו בגועל. הרגליים שלו היו ארוכות בדיוק כמו שאמר הנמר, וגופו היה מכוסה שיער שחור וגס. היה לו פה גדול, עם שורה של שיניים חדות באורך שלושים סנטימטרים. אבל הראש שלו היה מחובר לגוף העגלגל בצוואר דק כמו מותן של צרעה. זה רמז לאריה על הדרך הטובה ביותר לתקוף את היצור, ומכיוון שידע שקל יותר להילחם בו כשהוא ישן מאשר כשהוא ער, הוא זינק זינוק גדול ונחת ישר על גבה של המפלצת. ואז, במכה אחת של כפו הכבדה, המזוינת כולה בטפרים חדים, הוא הפיל את ראשו של העכביש מגופו. הוא קפץ למטה והתבונן בו עד שהרגליים הארוכות הפסיקו להתפתל, ואז ידע שהוא מת לגמרי.
האריה חזר לקרחת היער שבה חיכו לו חיות היער, ואמר בגאווה:
"אתם כבר לא צריכים לפחד מהאויב שלכם."
אז החיות השתחוו לאריה כמלך שלהן, והוא הבטיח לחזור ולמלוך עליהן ברגע שדורותי תהיה בשלום בדרכה לקנזס.