ארבעת המטיילים עברו בשלום בשאר היער, וכשיצאו מהאפלה שלו, ראו לפניהם גבעה תלולה, מכוסה מלמעלה ועד למטה בגושי סלע גדולים.
"זה יהיה טיפוס קשה," אמר הדחליל, "אבל אנחנו חייבים לעבור את הגבעה בכל זאת."
אז הוא הוביל את הדרך והאחרים הלכו אחריו. הם כמעט הגיעו לסלע הראשון, כששמעו קול גס קורא: "הישארו מאחור!"
"מי אתה?" שאל הדחליל.
אז ראש הופיע מעל הסלע, ואותו קול אמר: "הגבעה הזאת שייכת לנו, ואנחנו לא מרשים לאף אחד לעבור אותה."
"אבל אנחנו חייבים לעבור אותה," אמר הדחליל. "אנחנו הולכים לארץ הקוודלינגים."
"אבל לא תעברו!" ענה הקול, ומאחורי הסלע יצא האיש המוזר ביותר שהמטיילים ראו אי פעם.
הוא היה נמוך למדי ושמנמן, והיה לו ראש גדול, שטוח מלמעלה, שנשען על צוואר עבה מלא קמטים. אבל לא היו לו זרועות בכלל, וכשראה את זה, הדחליל לא חשש שיצור חסר ישע כזה יוכל למנוע מהם לטפס על הגבעה. אז אמר: "אני מצטער שאני לא עושה כרצונך, אבל אנחנו חייבים לעבור את הגבעה שלך בין שתרצה ובין שלא," וצעד קדימה באומץ.
מהר כמו ברק, ראשו של האיש נורה קדימה וצווארו נמתח, עד שהחלק העליון של הראש, השטוח, פגע בדחליל באמצע ושלח אותו להתגלגל שוב ושוב במורד הגבעה. כמעט באותה מהירות שבה יצא, הראש חזר אל הגוף, והאיש צחק בגסות ואמר: "זה לא כל כך קל כמו שאתה חושב!"
מקהלה של צחוק רועש באה מהסלעים האחרים, ודורותי ראתה מאות מראשי הפטיש חסרי הזרועות על צלע הגבעה, אחד מאחורי כל סלע.
האריה כעס מאוד על הצחוק שעוררה התקלה של הדחליל, ובשאגה רמה שהדהדה כמו רעם, הוא זינק במעלה הגבעה.
שוב נורה ראש החוצה במהירות, והאריה הגדול התגלגל במורד הגבעה כאילו פגע בו כדור תותח.
דורותי רצה למטה ועזרה לדחליל לקום על רגליו, והאריה בא אליה, כשהוא מרגיש חבול וכואב למדי, ואמר: "אין טעם להילחם באנשים עם ראשים יורים. אף אחד לא יכול לעמוד בפניהם."
"אז מה נוכל לעשות?" שאלה.
"קראי לקופים המעופפים," הציע איש הפח. "עדיין יש לך זכות לצוות עליהם עוד פעם אחת."
"טוב מאוד," ענתה, וחבשה את כובע הזהב ואמרה את מילות הקסם. הקופים היו זריזים כתמיד, ותוך כמה רגעים כל הלהקה עמדה לפניה.
"מה פקודותייך?" שאל מלך הקופים, והשתחווה עמוק.
"שאו אותנו מעל הגבעה לארץ הקוודלינגים," ענתה הילדה.
"זה ייעשה," אמר המלך, ומיד הקופים המעופפים הרימו את ארבעת המטיילים ואת טוטו בזרועותיהם ועפו איתם משם. כשעברו מעל הגבעה, ראשי הפטיש צעקו ברוגז וירו את ראשיהם גבוה לאוויר, אבל לא יכלו להגיע לקופים המעופפים, שנשאו את דורותי ואת חבריה בשלום מעל הגבעה והניחו אותם בארץ היפה של הקוודלינגים.
"זו הפעם האחרונה שאת יכולה לקרוא לנו," אמר המנהיג לדורותי, "אז שלום ובהצלחה לך."
"שלום, ותודה רבה," השיבה הילדה. והקופים עלו לאוויר ונעלמו מהעין כהרף עין.
ארץ הקוודלינגים נראתה עשירה ומאושרת. היו שם שדה על שדה של תבואה מבשילה, עם דרכים מרוצפות היטב שעוברות ביניהם, ופלגים יפים ומפכים עם גשרים חזקים מעליהם. הגדרות והבתים והגשרים היו כולם צבועים באדום בוהק, בדיוק כמו שהיו צבועים צהוב בארץ הווינקים וכחול בארץ המנצ'קינים. הקוודלינגים עצמם, שהיו נמוכים ושמנים ונראו עגלגלים וטובי לב, היו לבושים כולם אדום, שבלט בבהירות על רקע הדשא הירוק והתבואה המצהיבה.
הקופים הניחו אותם ליד בית חווה, וארבעת המטיילים ניגשו אליו ודפקו על הדלת. אשת החקלאי פתחה אותה, וכשדורותי ביקשה משהו לאכול, האישה נתנה לכולם ארוחת צהריים טובה, עם שלושה סוגי עוגה וארבעה סוגי עוגיות, וקערת חלב לטוטו.
"כמה רחוק עד הטירה של גלינדה?" שאלה הילדה.
"לא רחוק במיוחד," ענתה אשת החקלאי. "קחו את הדרך דרומה ובקרוב תגיעו אליה."
הם הודו לאישה הטובה ויצאו שוב לדרך, והלכו ליד השדות ועל פני הגשרים היפים, עד שראו לפניהם טירה יפהפייה מאוד. לפני השערים עמדו שלוש נערות צעירות, לבושות מדים אדומים ונאים מעוטרים בשרוכי זהב. וכשדורותי התקרבה, אחת מהן אמרה לה:
"למה באת לארץ הדרום?"
"כדי לראות את המכשפה הטובה שמולכת כאן," ענתה. "תיקחי אותי אליה?"
"תני לי את שמך, ואשאל את גלינדה אם תקבל אותך." הם אמרו מי הם, והנערה החיילת נכנסה לטירה. אחרי כמה רגעים חזרה ואמרה שדורותי והאחרים יוכנסו מיד.