בשנת 1872 גר מר פילאס פוג בבית מספר 7 ברחוב סאוויל רו שבברלינגטון גרדנס, הבית שבו מת המחזאי שרידן בשנת 1814. הוא היה אחד החברים הבולטים ביותר במועדון הרפורם, אף שתמיד נדמה היה שהוא משתדל לא למשוך תשומת לב. הוא היה אדם חידתי, שידעו עליו מעט מאוד, מלבד זה שהיה איש העולם הגדול, מעודן ומנומס. אמרו שהוא דומה ללורד ביירון, לפחות בראשו, אבל ביירון מזוקן ושליו, שיכול לחיות אלף שנה בלי להזדקן.
שהוא אנגלי, זה היה ודאי. אבל אם פילאס פוג היה לונדוני, בזה כבר היה ספק. איש לא ראה אותו בבורסה, לא בבנק ולא במשרדי הסוחרים של ה"סיטי". אף ספינה שבבעלותו לא נכנסה מעולם לנמל לונדון. לא הייתה לו שום משרה ציבורית. הוא מעולם לא למד משפטים באחד מבתי הספר לעורכי דין של לונדון, וקולו לא נשמע מעולם באף אחד מבתי המשפט של העיר. הוא בוודאי לא היה בעל בית חרושת, וגם לא סוחר או בעל אחוזה חקלאית. שמו לא היה מוכר באגודות המדעיות והמלומדות, ואיש לא ראה אותו משתתף בדיוניהן הנבונים של המוסד המלכותי, של המוסד הלונדוני, של אגודת בעלי המלאכה או של מוסד האמנויות והמדעים. למעשה, הוא לא השתייך לאף אחת מהאגודות הרבות שבירת אנגליה שוקקת בהן, מאגודת המוזיקה ועד אגודת חוקרי החרקים, שנוסדה בעיקר כדי להשמיד חרקים מזיקים.
פילאס פוג היה חבר במועדון הרפורם, וזה הכול.
הדרך שבה התקבל למועדון היוקרתי הזה הייתה פשוטה למדי.
הוא הומלץ על ידי בית הבנקאים בֵּרינג, שאצלם היה לו אשראי פתוח. ההמחאות שלו נפרעו תמיד מיד עם הצגתן, מחשבונו השוטף, שתמיד היה מלא.
האם פילאס פוג היה עשיר? בלי ספק. אבל אפילו מי שהכירו אותו היטב לא יכלו לנחש איך עשה את הונו, ומר פוג היה האדם האחרון שכדאי היה לשאול אותו על כך. הוא לא היה פזרן, אבל גם לא קמצן, שכן בכל פעם שידע שדרוש כסף למטרה נעלה, מועילה או נדיבה, הוא נתן אותו בשקט, ולפעמים בעילום שם. בקיצור, הוא היה הפחות דברן שבבני האדם. הוא דיבר מעט מאוד, ושתקנותו רק הוסיפה לו מסתורין. הרגלי היום־יום שלו היו גלויים לעין כול, אבל כל מה שעשה היה בדיוק אותו דבר שעשה תמיד, כך שהסקרנים עמדו נבוכים לגמרי.
האם הוא נסע בעולם? סביר להניח, כי נראה שאיש לא הכיר את העולם טוב ממנו. לא היה מקום נידח כל כך שהוא לא נראה כמכיר אותו מקרוב. לא פעם תיקן, בכמה מילים ברורות, את אלף ההשערות שהעלו חברי המועדון על נוסעים שאבדו או שנעלמו בארצות רחוקות. הוא הצביע על האפשרויות הסבירות באמת, ונדמה היה שניחן במעין ראייה שנייה, כי פעמים רבות כל כך הוכיחו המאורעות שצדק. ודאי שנסע לכל מקום, לפחות במחשבתו.
דבר אחד לפחות היה ודאי: פילאס פוג לא יצא מלונדון כבר שנים רבות. אלה שזכו להכיר אותו מעט יותר מאחרים הצהירו שאיש אינו יכול לטעון שראה אותו אי־פעם במקום אחר. הבילויים היחידים שלו היו קריאת עיתונים ומשחק ויסט, משחק קלפים. לעיתים קרובות ניצח בו, וזה היה משחק שקט שהתאים לאופיו. אבל זכיותיו לא נכנסו מעולם לארנקו; הן נשמרו כקרן למעשי הצדקה שלו. מר פוג שיחק לא כדי לנצח, אלא לשם המשחק עצמו. בעיניו היה המשחק תחרות, מאבק בקושי, אבל מאבק בלי תנועה ובלי עייפות, וזה התאים בדיוק לטעמו.
לא ידוע היה שיש לפילאס פוג אישה או ילדים, דבר שקורה גם לאנשים הכי הגונים; וגם לא קרובי משפחה או חברים קרובים, וזה כבר פחות רגיל. הוא גר לבדו בביתו שבסאוויל רו, ואיש לא נכנס לשם. משרת אחד הספיק כדי לשרת אותו. את ארוחת הבוקר ואת ארוחת הערב אכל במועדון, בשעות קבועות בדיוק מתמטי, באותו חדר, ליד אותו שולחן. הוא אף פעם לא אכל עם חברים אחרים, ועוד פחות מזה הביא איתו אורח. בחצות בדיוק חזר הביתה, רק כדי ללכת מיד לישון. הוא אף פעם לא השתמש בחדרים הנוחים שמועדון הרפורם מעמיד לרשות חבריו המועדפים. מתוך עשרים וארבע שעות היממה בילה עשר שעות בסאוויל רו, בשינה או בהתלבשות ובטיפוח. כשרצה לטייל, הלך בצעדים קצובים באולם הכניסה שרצפתו פסיפס, או בגלריה העגולה שכיפתה נשענת על עשרים עמודים יוניים מאבן פורפיר אדומה, ואורה בוקע מבעד לחלונות צבועים בכחול. כשאכל, כל משאבי המועדון, המטבחים, המזווים, מחסני היין והמחלבה, עמלו להעמיס על שולחנו את מיטב מעדניהם. שירתו אותו המלצרים הרציניים ביותר, בפראקים ובנעליים שסוליותיהן מעור ברבור, שהגישו את המנות בכלי חרסינה מיוחדים ועל מפות הפשתן העדינות ביותר. בבקבוקי הזכוכית של המועדון, שתבניתם כבר אבדה, היו השרי שלו, הפורט שלו והיין האדום המתובל בקינמון, ואת המשקאות שלו קיררו בקרח שהובא במחיר יקר מהאגמים של אמריקה.
אם לחיות כך פירושו להיות תמהוני, הרי צריך להודות שיש משהו טוב בתמהוניות.
הבית בסאוויל רו לא היה מפואר, אבל היה נוח מאוד. הרגליו של דיירו היו כאלה שלא דרשו הרבה מהמשרת היחיד, אבל פילאס פוג דרש ממנו לעמוד בזמנים בדייקנות כמעט על־אנושית. ממש באותו יום, ה־2 באוקטובר, פיטר את ג'יימס פורסטר, משום שהצעיר האומלל הביא לו מי גילוח בחום של 29 מעלות צלזיוס במקום 30. ועכשיו חיכה למחליפו, שהיה אמור להגיע בין אחת עשרה לאחת עשרה וחצי.
פילאס פוג ישב זקוף בכורסתו, רגליו צמודות זו לזו כמו של חייל במסדר, ידיו מונחות על ברכיו, גופו ישר וראשו מורם. הוא הביט בלי הפסקה בשעון מסובך, שהראה את השעות, הדקות, השניות, הימים, החודשים והשנים. בשעה אחת עשרה וחצי בדיוק היה מר פוג, כהרגלו היומי, יוצא מסאוויל רו והולך למועדון הרפורם.
ברגע זה נשמעה נקישה על דלת החדר הנוח שבו ישב פילאס פוג, וג'יימס פורסטר, המשרת המפוטר, הופיע.
"המשרת החדש," אמר.
גבר צעיר כבן שלושים נכנס והשתחווה.
"אתה צרפתי, אם אינני טועה," שאל פילאס פוג, "ושמך ג'ון?"
"ז'אן, אם יואיל מסייה," ענה האיש החדש, "ז'אן פספרטו. כינוי שדבק בי כי יש לי כישרון טבעי לעבור מעיסוק אחד לאחר. אני מאמין שאני אדם ישר, מסייה, אבל אם לדבר בגלוי, היו לי כמה מקצועות. הייתי זמר נודד, רוכב בקרקס, כשהייתי מזנק באוויר כמו לאוטאר ורוקד על חבל כמו בלונדן. אחר כך נעשיתי מורה להתעמלות, כדי לנצל טוב יותר את כישרונותיי, ואחר כך הייתי סמל מכבי אש בפריז, והשתתפתי בכיבוי הרבה שריפות גדולות. אבל עזבתי את צרפת לפני חמש שנים, ומתוך רצון לטעום את מתיקות חיי הבית, נכנסתי לשירות כמשרת אישי כאן באנגליה. כשמצאתי את עצמי בלי עבודה, ושמעתי שמסייה פילאס פוג הוא האדון המדויק והיציב ביותר בממלכה המאוחדת, באתי אל מסייה בתקווה לחיות אצלו חיים שלווים, ולשכוח אפילו את השם פספרטו."
"פספרטו מתאים לי," השיב מר פוג. "ממליצים עליך היטב; שמעתי עליך דברים טובים. אתה יודע מהם התנאים שלי?"
"כן, מסייה."
"טוב! מה השעה?"
"אחת עשרה ועשרים ושתיים דקות," השיב פספרטו, ושלף שעון כסף ענקי ממעמקי כיסו.
"השעון שלך מפגר," אמר מר פוג.
"סלח לי, מסייה, זה בלתי אפשרי..."
"הוא מפגר בארבע דקות. לא חשוב; די לציין את הטעות. ובכן, מרגע זה, אחת עשרה ועשרים ותשע דקות לפני הצהריים, ביום רביעי הזה, ה־2 באוקטובר, אתה בשירותי."
פילאס פוג קם, לקח את כובעו ביד שמאל, חבש אותו בתנועה אוטומטית ויצא בלי לומר מילה.
פספרטו שמע את דלת הרחוב נטרקת פעם אחת: זה היה אדונו החדש שיצא. הוא שמע אותה נטרקת שוב: זה היה קודמו, ג'יימס פורסטר, שהלך גם הוא. פספרטו נשאר לבדו בבית שבסאוויל רו.