"באמת," מלמל פספרטו, נרגש מעט, "ראיתי אצל מדאם טוסו אנשים חיים יותר מאדוני החדש!"
ראוי לומר ש"האנשים" של מדאם טוסו עשויים שעווה, והרבה מבקרים באים לראות אותם בלונדון; רק הדיבור חסר להם כדי שיהיו בני אדם.
במשך הפגישה הקצרה שלו עם מר פוג, הסתכל בו פספרטו בתשומת לב רבה. הוא נראה כבן ארבעים, בעל תווי פנים נאים ועדינים וקומה גבוהה וחטובה. שערו ופאות לחייו היו בהירים, מצחו חלק ובלי קמטים, פניו חיוורים משהו ושיניו נהדרות. בפניו היה, במידה הגבוהה ביותר, מה שחוקרי הפנים קוראים "מנוחה בתוך פעולה", תכונה של אנשים שעושים יותר משהם מדברים. מר פוג, רגוע וקר רוח, בעל מבט צלול, נראה כדוגמה מושלמת לשלוות הנפש האנגלית, כפי שציירה אותה הציירת אנג'ליקה קאופמן בכישרון רב. כשראו אותו בשלבים השונים של יומו, נראה שהוא מאוזן לחלוטין, מכוון בדיוק כמו שעון של לרואה, השען המפורסם. פילאס פוג היה באמת הדיוק בהתגלמותו, וזה ניכר אפילו בתנועות ידיו ורגליו; שכן אצל בני אדם, כמו אצל בעלי חיים, האיברים עצמם מבטאים את הרגשות.
הוא היה מדויק כל כך עד שלא מיהר לעולם, תמיד היה מוכן, וחסך גם בצעדיו וגם בתנועותיו. הוא אף פעם לא עשה צעד אחד מיותר, ותמיד הלך אל יעדו בדרך הקצרה ביותר. הוא לא עשה שום תנועה מיותרת, ואיש לא ראה אותו נרגש או נסער. הוא היה האדם המתון ביותר בעולם, ובכל זאת תמיד הגיע ליעדו בדיוק בזמן.
הוא חי לבדו, ואפשר לומר מחוץ לכל קשר חברתי. וכיוון שידע שבעולם הזה צריך להביא בחשבון את החיכוך, ושחיכוך מאט את התנועה, הוא אף פעם לא התחכך באיש.
ופספרטו? הוא היה פריזאי אמיתי, מפריז עצמה. מאז שעזב את ארצו לאנגליה ונכנס לשירות כמשרת, חיפש לשווא אדון כלבבו. פספרטו לא היה כלל מאותם משרתים חצופים וטיפשים שמולייר מתאר בכתביו, בעלי מבט נועז ואף מורם לשמיים. הוא היה בחור ישר, בעל פנים נעימות ושפתיים בולטות מעט, עדין הליכות ונכון לעזור, בעל ראש עגול וטוב, כזה שאוהבים לראות על כתפי חבר. עיניו היו כחולות, לחייו אדמדמות, גופו מלא כמעט וחסון, שרירי, וכוחו הגופני מפותח היטב בזכות התרגילים של ימי נעוריו. שערו החום היה פרוע משהו; כי בעוד שעל הפסלים של יוון העתיקה מספרים שידעו שמונה עשרה דרכים לסדר את שערה של האלה מינרווה, פספרטו הכיר רק דרך אחת לסדר את שערו שלו: שלוש תנועות במסרק גס, והוא מוכן.
יהיה זה פזיז לנבא איך יסתדר אופיו התוסס של פספרטו עם מר פוג. אי אפשר היה לדעת אם המשרת החדש יתגלה כשיטתי לחלוטין, כפי שאדונו דרש; רק הניסיון יכריע. בשנותיו הראשונות היה פספרטו מעין נווד, ועכשיו השתוקק למנוחה. אבל עד כה לא מצא אותה, אף שכבר שירת בעשרה בתים אנגליים. הוא לא הצליח להכות שורש באף אחד מהם; לצערו, גילה שאדוניו תמיד גחמניים ולא סדירים, נוסעים כל הזמן ברחבי הארץ או מחפשים הרפתקאות. אדונו האחרון, הלורד הצעיר לונגפרי, חבר הפרלמנט, בילה את לילותיו בבתי המרזח של רובע היימרקט, ולעיתים קרובות מדי הביאו אותו הביתה בבוקר על כתפי שוטרים. פספרטו, שרצה לכבד את האדון שבשירותו, העז להעיר לו בעדינות על התנהגותו. ההערה לא התקבלה יפה, והוא עזב. כששמע שמר פילאס פוג מחפש משרת, ושחייו סדירים לגמרי, שהוא אינו נוסע ואינו לן אף לילה מחוץ לביתו, היה בטוח שזה המקום שהוא מחפש. הוא הציג את עצמו והתקבל, כפי שכבר ראינו.
וכך, בשעה אחת עשרה וחצי, מצא פספרטו את עצמו לבד בבית שבסאוויל רו. הוא התחיל מיד לבדוק אותו, ועבר עליו מהמרתף ועד עליית הגג. בית נקי כל כך, מסודר כל כך וחגיגי כל כך מצא חן בעיניו. הוא נראה לו כמו קונכייה של חילזון, מוארת ומחוממת בגז, שהספיק לשתי המטרות האלה. כשהגיע פספרטו לקומה השנייה, זיהה מיד את החדר שבו יגור, והיה מרוצה ממנו מאוד. פעמונים חשמליים וצינורות דיבור קישרו אותו לקומות התחתונות, ועל מדף האח עמד שעון חשמלי, זהה בדיוק לזה שבחדר השינה של מר פוג, ושניהם תקתקו את אותה השנייה באותו רגע. "זה טוב, זה מתאים לי," אמר פספרטו לעצמו.
לפתע הבחין בכרטיס שהיה תלוי מעל השעון. כשבדק אותו, התברר שזו תוכנית סדר היום של הבית. היא כללה את כל מה שנדרש מהמשרת, משמונה בבוקר, השעה המדויקת שבה פילאס פוג קם, ועד אחת עשרה וחצי, כשהוא יוצא מהבית למועדון הרפורם. כל פרטי השירות היו כתובים שם: התה והטוסט בשמונה ועשרים ושלוש דקות, מי הגילוח בתשע ושלושים ושבע דקות, וההתלבשות בעשרים לעשר. כל מה שצריך לעשות מאחת עשרה וחצי בבוקר ועד חצות, השעה שבה האדון השיטתי הולך לישון, היה מתוכנן וצפוי מראש.
ארון הבגדים של מר פוג היה מלא ובטוב טעם. על כל זוג מכנסיים, מעיל ואפודה היה מספר, שציין באיזו תקופה ובאיזו עונה של השנה יש להוציא אותם ללבישה, וכך גם בנעליו של האדון. בקיצור, הבית שבסאוויל רו, שבוודאי היה מקדש של אי־סדר ושל מהומה בימיו של שרידן המפורסם אך המופקר, היה עכשיו התגלמות הנוחות, הנעימות והסדר. לא היה בו חדר עבודה, וגם לא ספרים, שהיו מיותרים לגמרי למר פוג, כי במועדון הרפורם עמדו לרשותו שתי ספריות, אחת של ספרות כללית והשנייה של משפט ופוליטיקה. בחדר השינה שלו עמדה כספת בגודל בינוני, בנויה כך שתעמוד גם בפני אש וגם בפני פורצים. אבל פספרטו לא מצא בשום מקום כלי נשק או רובי ציד; הכול העיד על הרגלים שלווים ושקטים מאוד.
אחרי שבדק את הבית מלמעלה עד למטה, שפשף את ידיו, חיוך רחב התפשט על פניו, והוא אמר בשמחה: "זה בדיוק מה שרציתי! אה, אנחנו נסתדר יפה, מר פוג ואני! איזה אדון ביתי וסדיר! מכונה של ממש; נו, לא אכפת לי לשרת מכונה."