פילאס פוג סגר את דלת ביתו באחת עשרה וחצי, הניח את רגלו הימנית לפני השמאלית חמש מאות שבעים וחמש פעמים, ואת רגלו השמאלית לפני הימנית חמש מאות שבעים ושש פעמים, והגיע למועדון הרפורם, בניין מרשים ברחוב פאל מאל, שבנייתו עלתה לא פחות משלושה מיליון. הוא הלך מיד לחדר האוכל, שתשעת חלונותיו פונים אל גן נאה, שעציו כבר הוזהבו בצבעי הסתיו, והתיישב ליד שולחנו הקבוע, שכבר היה ערוך בשבילו. ארוחת הבוקר שלו כללה מנה צדדית, דג צלוי ברוטב רדינג, פרוסה אדומה של רוסטביף מעוטרת בפטריות, עוגת ריבס ודומדמניות, ופיסה של גבינת צ'שייר, והכול לווה בכמה ספלי תה, שמועדון הרפורם מפורסם בו. הוא קם בשלוש עשרה דקות לפני אחת, והלך אל האולם הגדול, חדר מפואר מקושט בציורים במסגרות מהודרות. משרת הגיש לו עיתון "טיימס" שדפיו עוד לא נחתכו, והוא חתך אותם בזריזות שהעידה על היכרות טובה עם הפעולה העדינה הזאת. קריאת העיתון העסיקה את פילאס פוג עד רבע לארבע, ואחריה עיתון ה"סטנדרד" העסיק אותו עד שעת ארוחת הערב. ארוחת הערב עברה כמו ארוחת הבוקר, ומר פוג חזר לחדר הקריאה והתיישב עם עיתון ה"פאל מאל" בעשרים לשש. כעבור חצי שעה נכנסו כמה מחברי המועדון והתקרבו אל האח, שבה בערה אש פחם יציבה. הם היו שותפיו הקבועים של מר פוג למשחק הוויסט: אנדרו סטיוארט, מהנדס; ג'ון סאליבן וסמואל פלנטין, בנקאים; תומס פלנגן, בעל מבשלת בירה; וגוטייה ראלף, אחד ממנהלי הבנק של אנגליה. כולם היו אנשים עשירים ומכובדים מאוד, אפילו במועדון שחבריו הם נסיכי המסחר והכספים של אנגליה.
"נו, ראלף," אמר תומס פלנגן, "מה עם השוד ההוא?"
"אה," ענה סטיוארט, "הבנק יפסיד את הכסף."
"להפך," התפרץ ראלף, "אני מקווה שנשים את ידינו על השודד. בלשים מיומנים נשלחו לכל הנמלים החשובים באמריקה ובאירופה, והוא יצטרך להיות פיקח מאוד כדי לחמוק מבין אצבעותיהם."
"אבל יש לכם תיאור של השודד?" שאל סטיוארט.
"קודם כול, הוא בכלל לא שודד," השיב ראלף בתוקף.
"מה! מי שבורח עם חמישים וחמישה אלף לירות שטרלינג, אינו שודד?"
"לא."
"אולי הוא בעל בית חרושת, אם כך."
"ה'דיילי טלגרף' אומר שהוא ג'נטלמן."
היה זה פילאס פוג, שראשו הגיח עכשיו מאחורי עיתוניו, שהעיר את ההערה הזאת. הוא קד לחבריו והצטרף לשיחה. הפרשה שעליה דיברו, שכל העיר דיברה עליה, התרחשה שלושה ימים קודם לכן בבנק של אנגליה. חבילת שטרות כסף בשווי חמישים וחמישה אלף לירות נלקחה משולחנו של הקופאי הראשי, בשעה שהפקיד היה עסוק ברישום קבלה של שלושה שילינג ושישה פני. כמובן, הוא לא יכול היה לשים עין על כל דבר. יש לציין שהבנק של אנגליה רוחש אמון נוגע ללב ביושרו של הציבור. אין שם שומרים ואין סורגים שמגינים על אוצרותיו; זהב, כסף ושטרות מונחים בגלוי, ברשותו של כל מי שבא. משקיף חד עין על מנהגי האנגלים מספר שיום אחד, כשהיה באחד מחדרי הבנק, היה סקרן לבחון מטיל זהב ששקל כשלושה או ארבעה קילוגרמים. הוא הרים אותו, בחן אותו, העביר אותו לשכנו, וזה לאדם הבא, וכך הלאה, עד שהמטיל, שעבר מיד ליד, הגיע לקצה מסדרון חשוך, ולא חזר למקומו במשך חצי שעה. כל אותו זמן הקופאי אפילו לא הרים את ראשו. אבל הפעם הדברים לא עברו בשלום. חבילת השטרות לא נמצאה כשהשעון הכבד שב"משרד הכתיבה" צלצל חמש, והסכום נרשם בחשבון הרווח וההפסד. ברגע שהתגלה השוד, מיהרו בלשים נבחרים לליברפול, לגלזגו, ללה־האבר, לסואץ, לברינדיזי, לניו יורק ולנמלים נוספים, כשהם מדורבנים בפרס המוצע של אלפיים לירות, ועוד חמישה אחוזים מכל סכום שיוחזר. בלשים הוטלו גם להשגיח היטב על כל מי שהגיע ללונדון או יצא ממנה ברכבת, ומיד נפתחה חקירה משפטית.
היו סיבות של ממש להניח, כפי שאמר ה"דיילי טלגרף", שהגנב אינו שייך לכנופיה מקצועית. ביום השוד נראה ג'נטלמן לבוש היטב, בעל נימוסים מעודנים ומראה של אדם אמיד, מסתובב הלוך ושוב באולם התשלומים שבו בוצע הפשע. קל היה להשיג את תיאורו ולשלוח אותו לבלשים, וכמה אופטימיים, וראלף ביניהם, לא התייאשו מתפיסתו. העיתונים והמועדונים היו מלאים בפרשה, ובכל מקום דנו בסיכויי המרדף להצליח. מועדון הרפורם היה נסער במיוחד, כי כמה מחבריו היו פקידי הבנק.
ראלף לא הסכים להודות שעבודת הבלשים עלולה להיות לשווא, כי חשב שהפרס המוצע ידרבן מאוד את להיטותם ופעילותם. אבל סטיוארט היה רחוק מלשתף את ביטחונו, וכשהתיישבו ליד שולחן הוויסט, המשיכו להתווכח על העניין. סטיוארט ופלנגן שיחקו יחד, ולפילאס פוג היה פלנטין לשותף. בזמן המשחק פסקה השיחה, חוץ מבין סיבוב לסיבוב, אז התעוררה שוב.
"אני טוען," אמר סטיוארט, "שהסיכויים לטובת הגנב, שבוודאי הוא בחור ערמומי."
"טוב, אבל לאן הוא יכול לברוח?" שאל ראלף. "אין ארץ שבה יהיה בטוח."
"שטויות!"
"לאן יוכל ללכת, אם כן?"
"אה, את זה אני לא יודע. העולם גדול מספיק."
"פעם הוא היה," אמר פילאס פוג בקול שקט. "תחתוך, אדוני," הוסיף, והגיש את הקלפים לתומס פלנגן.
הוויכוח נפסק במשך הסיבוב, ואחריו חזר סטיוארט אל חוט השיחה.
"מה פירוש 'פעם'? העולם נעשה קטן יותר?"
"בוודאי," השיב ראלף. "אני מסכים עם מר פוג. העולם נעשה קטן יותר, כי היום אפשר להקיף אותו מהר פי עשרה מלפני מאה שנה. ולכן סיכויי החיפוש אחר הגנב להצליח גדולים יותר."
"וגם לכן קל יותר לגנב לברוח."
"היה נא טוב לשחק, מר סטיוארט," אמר פילאס פוג.
אבל סטיוארט הספקן לא השתכנע, וכשנגמר הסיבוב, אמר בלהט: "יש לך דרך מוזרה, ראלף, להוכיח שהעולם נעשה קטן יותר. אז מפני שאפשר להקיף אותו בשלושה חודשים..."
"בשמונים יום," קטע אותו פילאס פוג.
"זה נכון, רבותיי," הוסיף ג'ון סאליבן. "רק שמונים יום, מאז שנפתח הקטע בין רותאל לאללהבאד במסילת הברזל הגדולה של חצי האי ההודי. הנה החישוב שעשה ה'דיילי טלגרף':
מלונדון לסואץ דרך מון סני וברינדיזי, ברכבת ובאוניות קיטור: 7 ימים.
מסואץ לבומביי, באוניית קיטור: 13 ימים.
מבומביי לכלכותה, ברכבת: 3 ימים.
מכלכותה להונג קונג, באוניית קיטור: 13 ימים.
מהונג קונג ליוקוהמה (יפן), באוניית קיטור: 6 ימים.
מיוקוהמה לסן פרנסיסקו, באוניית קיטור: 22 ימים.
מסן פרנסיסקו לניו יורק, ברכבת: 7 ימים.
מניו יורק ללונדון, באוניית קיטור וברכבת: 9 ימים.
סך הכול: 80 ימים."
"כן, בשמונים יום!" קרא סטיוארט, שמרוב התרגשות חילק את הקלפים לא נכון. "אבל זה לא מביא בחשבון מזג אוויר רע, רוחות נגדיות, טביעת ספינות, תאונות רכבת וכן הלאה."
"הכול כלול," השיב פילאס פוג, והמשיך לשחק למרות הוויכוח.
"אבל נניח שבהודו או באמריקה יעקרו את המסילות," השיב סטיוארט, "נניח שיעצרו את הרכבות, יבזזו את קרונות המטען ויתקפו את הנוסעים!"
"הכול כלול," השיב פוג בשלווה, והוסיף כשהשליך את הקלפים: "שני קלפי שליט."
סטיוארט, שתורו היה לחלק, אסף אותם והמשיך: "אתה צודק, מר פוג, בתיאוריה, אבל במעשה..."
"גם במעשה, מר סטיוארט."
"הייתי רוצה לראות אותך עושה את זה בשמונים יום."
"זה תלוי בך. נצא לדרך?"
"שמיים ישמרו אותי! אבל הייתי מתערב על ארבעת אלפים לירות שמסע כזה, בתנאים האלה, הוא בלתי אפשרי."
"להפך, הוא אפשרי לגמרי," השיב מר פוג.
"נו, אז תעשה אותו!"
"את המסע מסביב לעולם בשמונים יום?"
"כן."
"שום דבר לא ישמח אותי יותר."
"מתי?"
"מיד. רק אני מזהיר אותך שאעשה זאת על חשבונך."
"זה מגוחך!" קרא סטיוארט, שהתחיל להתרגז על עקשנותו של חברו. "בוא, נמשיך במשחק."
"חלק שוב, אם כך," אמר פילאס פוג. "חילקת לא נכון."
סטיוארט הרים את חפיסת הקלפים ביד קדחתנית, ואז הניח אותה לפתע.
"טוב, מר פוג," אמר, "יהי כך: אני מתערב על ארבעת האלפים."
"הירגע, סטיוארט היקר," אמר פלנטין. "זו רק בדיחה."
"כשאני אומר שאני מתערב," השיב סטיוארט, "אני מתכוון לזה."
"בסדר," אמר מר פוג, ופנה אל האחרים והמשיך: "יש לי פיקדון של עשרים אלף לירות אצל בית ברינג, ואני מוכן להסתכן בו בשמחה."
"עשרים אלף לירות!" קרא סאליבן. "עשרים אלף לירות, שתפסיד בגלל עיכוב מקרי אחד!"
"הבלתי צפוי אינו קיים," השיב פילאס פוג בשקט.
"אבל, מר פוג, שמונים יום הם רק ההערכה של הזמן הקצר ביותר האפשרי לעשות את המסע."
"מינימום שמשתמשים בו היטב מספיק לכל דבר."
"אבל כדי לא לחרוג ממנו, תצטרך לקפוץ בדיוק מתמטי מהרכבות אל האוניות, ומהאוניות שוב אל הרכבות."
"אקפוץ – בדיוק מתמטי."
"אתה מתלוצץ."
"אנגלי אמיתי אינו מתלוצץ כשהוא מדבר על דבר רציני כמו התערבות," השיב פילאס פוג בחגיגיות. "אני מתערב על עשרים אלף לירות נגד כל מי שרוצה, שאקיף את העולם בשמונים יום או פחות; באלף תשע מאות ועשרים שעות, או במאה וחמישה עשר אלף ומאתיים דקות. אתם מקבלים?"
"אנחנו מקבלים," השיבו האדונים סטיוארט, פלנטין, סאליבן, פלנגן וראלף, אחרי שהתייעצו זה עם זה.
"טוב," אמר מר פוג. "הרכבת לדובר יוצאת ברבע לתשע. אני אסע בה."
"עוד הערב?" שאל סטיוארט.
"עוד הערב," השיב פילאס פוג. הוא הוציא לוח שנה כיסי, עיין בו והוסיף: "היות שהיום יום רביעי, ה־2 באוקטובר, עליי להיות בלונדון, בחדר הזה ממש במועדון הרפורם, ביום שבת, ה־21 בדצמבר, ברבע לתשע בערב; ואם לא, עשרים אלף הלירות, המופקדות עכשיו על שמי אצל בית ברינג, יהיו שלכם, רבותיי, הלכה למעשה. הנה המחאה על הסכום."
מיד נערך מסמך ההתערבות ונחתם על ידי ששת הצדדים, ובכל אותו זמן שמר פילאס פוג על קור רוח מוחלט. הוא בוודאי לא התערב כדי לנצח, ושם על כף המאזניים רק את עשרים אלף הלירות, מחצית הונו, משום שצפה שאולי יצטרך להוציא את המחצית השנייה כדי לבצע את התוכנית הקשה הזאת, שלא לומר הבלתי אפשרית. ואשר ליריביו, הם נראו נסערים מאוד; לא כל כך בגלל גובה הסכום שהימרו עליו, אלא משום שהיו להם נקיפות מצפון על כך שהתערבו בתנאים קשים כל כך לחברם.
השעון צלצל שבע, והחברים הציעו להפסיק את המשחק כדי שמר פוג יוכל להתכונן ליציאה.
"אני מוכן לגמרי כבר עכשיו," הייתה תשובתו השלווה. "יהלומים הם השליט; היו נא טובים לשחק, רבותיי."