אחרי שזכה בעשרים גינאות בוויסט ונפרד מחבריו, יצא פילאס פוג ממועדון הרפורם בשבע ועשרים וחמש דקות.
פספרטו, שלמד בשקידה את תוכנית תפקידיו, הופתע יותר מאוד לראות את אדונו חוטא בחוסר דיוק ומופיע בשעה הלא רגילה הזאת; שכן לפי הכלל, הוא היה אמור להגיע לסאוויל רו רק בחצות בדיוק.
מר פוג נכנס לחדר השינה שלו וקרא: "פספרטו!"
פספרטו לא ענה. לא ייתכן שקוראים לו; זו לא השעה הנכונה.
"פספרטו!" חזר מר פוג, בלי להרים את קולו.
פספרטו הופיע.
"קראתי לך פעמיים," העיר אדונו.
"אבל עוד לא חצות," השיב פספרטו, והראה את שעונו.
"אני יודע; אינני מאשים אותך. בעוד עשר דקות אנחנו יוצאים לדובר ולקאלה."
חיוך נבוך התפשט על פניו העגולות של פספרטו; ברור שלא הבין את אדונו.
"מסייה עומד לעזוב את הבית?"
"כן," השיב פילאס פוג. "אנחנו נוסעים מסביב לעולם."
פספרטו פקח לרווחה את עיניו, הרים את גבותיו, הרים את ידיו, ונראה כאילו הוא עומד להתמוטט, כל כך המום ונדהם היה.
"מסביב לעולם!" מלמל.
"בשמונים יום," השיב מר פוג. "לכן אין לנו רגע להפסיד."
"אבל המזוודות?" התנשף פספרטו, ובלי משים נדנד את ראשו מימין לשמאל.
"לא ניקח מזוודות; רק תיק נסיעה, עם שתי חולצות ושלושה זוגות גרביים בשבילי, ואותו דבר בשבילך. נקנה בגדים בדרך. הבא את מעיל הגשם שלי ואת גלימת הנסיעה, וגם נעליים חזקות, אף שלא נלך הרבה ברגל. מהר!"
פספרטו ניסה לענות, אבל לא הצליח. הוא יצא, עלה לחדרו, נפל על כיסא ומלמל: "נו, זה יפה, זה! ואני, שרציתי לחיות בשקט!"
בלי לחשוב התחיל להכין את ההכנות ליציאה. מסביב לעולם בשמונים יום! האם אדונו משוגע? לא. אולי זו בדיחה, אם כך? הם נוסעים לדובר; טוב! לקאלה; טוב גם כן! אחרי הכול, פספרטו, שלא היה בצרפת חמש שנים, לא יצטער לדרוך שוב על אדמת מולדתו. אולי יגיעו עד פריז, וייטב לעיניו לראות שוב את פריז. אבל ודאי שג'נטלמן שחוסך כל כך בצעדיו ייעצר שם; אין ספק. ובכל זאת, עובדה היא שהוא נוסע, האדם הביתי הזה, שעד עכשיו לא זז מביתו!
עד השעה שמונה ארז פספרטו את תיק הנסיעה הצנוע, שהכיל את בגדי אדונו ואת בגדיו שלו. ואז, עדיין מוטרד, סגר בזהירות את דלת חדרו וירד אל מר פוג.
מר פוג היה מוכן לגמרי. מתחת לזרועו אפשר היה לראות עותק בכריכה אדומה של "מדריך בראדשו" למסילות הברזל ולאוניות הקיטור ביבשת, עם לוחות הזמנים של הגעת האוניות והרכבות ויציאתן. הוא לקח את התיק, פתח אותו, והחליק לתוכו צרור עבה של שטרות של הבנק של אנגליה, שיתקבלו בכל מקום שאליו ילך.
"לא שכחת דבר?" שאל.
"דבר, מסייה."
"מעיל הגשם והגלימה שלי?"
"הנה הם."
"טוב! קח את התיק הזה," אמר, והגיש אותו לפספרטו. "שמור עליו היטב, כי יש בו עשרים אלף לירות."
התיק כמעט נפל מידיו של פספרטו, כאילו עשרים אלף הלירות היו בזהב ומשקלם הכריע אותו.
האדון והמשרת ירדו, דלת הרחוב ננעלה בשני סיבובי מפתח, ובקצה רחוב סאוויל רו לקחו כרכרה ונסעו במהירות לתחנת צ'רינג קרוס. הכרכרה עצרה לפני תחנת הרכבת בשמונה ועשרים. פספרטו קפץ ממושב העגלון והלך אחרי אדונו, שאחרי ששילם לעגלון עמד להיכנס לתחנה, כשאישה קבצנית ענייה, ילד בזרועותיה, רגליה היחפות מרוחות בבוץ, ראשה מכוסה במצנפת עלובה שנוצה מרופטת השתלשלה ממנה, וכתפיה עטופות בצעיף קרוע, התקרבה וביקשה נדבה בקול עצוב.
מר פוג הוציא את עשרים הגינאות שזה עתה זכה בהן בוויסט, ונתן אותן לקבצנית באומרו: "הנה, אישה טובה. אני שמח שפגשתי אותך." והמשיך בדרכו.
עיניו של פספרטו התלחלחו; המעשה של אדונו נגע ללבו הרגיש.
שני כרטיסים במחלקה ראשונה לפריז נקנו במהירות, ומר פוג חצה את התחנה בדרכו לרכבת, כשהבחין בחמשת חבריו ממועדון הרפורם.
"ובכן, רבותיי," אמר, "אני יוצא לדרך, כפי שאתם רואים. ואם תבדקו את הדרכון שלי כשאחזור, תוכלו לשפוט אם השלמתי את המסע שהסכמנו עליו."
"אה, זה יהיה מיותר לגמרי, מר פוג," אמר ראלף בנימוס. "נסמוך על המילה שלך, כג'נטלמן בעל כבוד."
"אתה לא שוכח מתי עליך להיות שוב בלונדון?" שאל סטיוארט.
"בעוד שמונים יום; ביום שבת, ה־21 בדצמבר 1872, ברבע לתשע בערב. שלום, רבותיי."
פילאס פוג ומשרתו התיישבו בקרון מחלקה ראשונה בעשרים לתשע. כעבור חמש דקות צפרה המשרוקית, והרכבת החליקה לאט מתוך התחנה.
הלילה היה חשוך, וגשם דק ויציב ירד. פילאס פוג, שהתמקם בנוחות בפינתו, לא פתח את פיו. פספרטו, שעוד לא התאושש מתדהמתו, נאחז בלי משים בתיק הנסיעה עם האוצר העצום שבתוכו.
בדיוק כשהרכבת חלפה במהירות על פני סידנהאם, פלט פספרטו לפתע זעקת ייאוש.
"מה קרה?" שאל מר פוג.
"אבוי! בחיפזון שלי... אני... שכחתי..."
"מה?"
"לכבות את הגז בחדר שלי!"
"טוב מאוד, בחור צעיר," השיב מר פוג בקור רוח, "הוא ידלוק – על חשבונך."