כן; פילאס פוג בכבודו ובעצמו.
הקורא זוכר שבשמונה וחמש דקות בערב, כעשרים וחמש שעות אחרי שהגיעו הנוסעים ללונדון, שלח אדונו את פספרטו להזמין את שירותיו של הכומר סמואל וילסון לטקס נישואים מסוים, שהיה אמור להתקיים למחרת.
פספרטו יצא לשליחותו מאושר. עד מהרה הגיע לבית הכומר, אבל לא מצא אותו בבית. פספרטו חיכה עשרים דקות טובות, וכשנפרד מהכומר הנכבד, השעה הייתה שמונה ושלושים וחמש דקות. אבל באיזה מצב היה! שערו פרוע, ובלי כובע, הוא רץ ברחוב כפי שאיש לא נראה רץ מעולם, הפיל עוברים ושבים, ודהר על המדרכה כמו עמוד מים בסערה.
בתוך שלוש דקות היה שוב בסאוויל רו, ונכנס בהתנודדות לחדרו של מר פוג.
הוא לא יכול היה לדבר.
"מה קרה?" שאל מר פוג.
"אדוני!" התנשף פספרטו. "החתונה... בלתי אפשרית..."
"בלתי אפשרית?"
"בלתי אפשרית... למחר."
"למה?"
"כי מחר... זה יום ראשון!"
"יום שני," השיב מר פוג.
"לא... היום שבת."
"שבת? בלתי אפשרי!"
"כן, כן, כן, כן!" קרא פספרטו. "טעית ביום אחד! הגענו עשרים וארבע שעות לפני הזמן; אבל נשארו רק עשר דקות!"
פספרטו תפס את אדונו בצווארונו, וגרר אותו בכוח שאין לעמוד בפניו.
פילאס פוג, שנחטף כך, בלי שהיה לו זמן לחשוב, יצא מביתו, קפץ לכרכרה, הבטיח לעגלון מאה לירות, ואחרי שדרס שני כלבים והפך חמש כרכרות, הגיע למועדון הרפורם.
השעון הראה רבע לתשע כשהופיע באולם הגדול.
פילאס פוג השלים את המסע מסביב לעולם בשמונים יום!
פילאס פוג זכה בהתערבות של עשרים אלף לירות!
איך ייתכן שאדם מדויק וקפדן כל כך טעה ביום אחד? איך הגיע לחשוב שהוא הגיע ללונדון ביום שבת, ה־21 בדצמבר, כשלמעשה היה זה יום שישי, ה־20, רק היום השבעים ותשעה מאז יציאתו?
הסיבה לטעות פשוטה מאוד.
פילאס פוג, בלי לחשוד בכך, הרוויח יום אחד במסעו, ורק משום שנסע כל הזמן מזרחה; להפך, הוא היה מפסיד יום אילו נסע בכיוון ההפוך, כלומר מערבה.
כשנסע מזרחה, הוא נסע לקראת השמש, ולכן הימים התקצרו בשבילו בארבע דקות על כל מעלה שחצה בכיוון הזה. בהיקף כדור הארץ יש שלוש מאות ושישים מעלות; ושלוש מאות ושישים המעלות האלה, כפול ארבע דקות, נותנות בדיוק עשרים וארבע שעות, כלומר את היום שהרוויח בלי לדעת. במילים אחרות, בזמן שפילאס פוג, שנסע מזרחה, ראה את השמש עוברת בקו הצהריים שמונים פעמים, ראו אותה חבריו בלונדון עוברת בקו הצהריים רק שבעים ותשע פעמים. לכן חיכו לו במועדון הרפורם ביום שבת, ולא ביום ראשון, כפי שחשב מר פוג.
ושעון המשפחה המפורסם של פספרטו, שתמיד שמר על שעון לונדון, היה מסגיר את העובדה הזאת, אילו הראה גם את הימים ולא רק את השעות והדקות!
פילאס פוג, אם כן, זכה בעשרים אלף הלירות; אבל כיוון שהוציא כמעט תשעה עשר אלף בדרך, הרווח הכספי היה קטן. אבל מטרתו הייתה לנצח, ולא להרוויח כסף. הוא חילק את אלף הלירות שנשארו בין פספרטו לבין פיקס האומלל, שלא נטר לו טינה. אבל מחלקו של פספרטו ניכה את מחיר הגז שבער בחדרו אלף תשע מאות ועשרים שעות, למען הסדר הטוב.
באותו ערב אמר מר פוג, שליו וקר רוח כתמיד, לאאודה: "האם הנישואים שלנו עדיין רצויים לך?"
"מר פוג," השיבה, "זו אני שצריכה לשאול את השאלה הזאת. היית הרוס, אבל עכשיו אתה שוב עשיר."
"סלחי לי, גברתי; ההון שלי שייך לך. אילולא הצעת את הנישואים שלנו, לא היה המשרת שלי הולך לכומר סמואל וילסון, לא הייתי לומד על הטעות שלי, ו..."
"מר פוג היקר!" אמרה האישה הצעירה.
"אאודה היקרה!" השיב פילאס פוג.
אין צורך לומר שהחתונה התקיימה כעבור ארבעים ושמונה שעות, ושפספרטו, זוהר ומסנוור, הוביל את הכלה לחופה. האם לא הוא הציל אותה, והאם לא היה ראוי לכבוד הזה?
למחרת, ברגע שהאיר היום, דפק פספרטו בעוז על דלת אדונו. מר פוג פתח אותה ושאל: "מה קרה, פספרטו?"
"מה קרה, אדוני? הרי רק עכשיו גיליתי..."
"מה?"
"שיכולנו להקיף את העולם בשבעים ושמונה ימים בלבד."
"אין ספק," השיב מר פוג, "אילו לא חצינו את הודו. אבל אילו לא חציתי את הודו, לא הייתי מציל את אאודה; היא לא הייתה אשתי, ו..."
ומר פוג סגר בשקט את הדלת.
פילאס פוג זכה בהתערבות שלו, והקיף את העולם בשמונים יום. כדי לעשות זאת השתמש בכל אמצעי תחבורה: אוניות קיטור, רכבות, כרכרות, יאכטות, ספינות סוחר, מזחלות, פילים. הג'נטלמן התמהוני הפגין לכל אורך הדרך את כל תכונותיו הנפלאות של קור רוח ודייקנות. אבל מה אז? מה הרוויח באמת מכל הטרחה הזאת? מה הביא איתו מהמסע הארוך והמייגע הזה?
כלום, אתם אומרים? אולי; כלום מלבד אישה מקסימה, שמוזר ככל שזה נראה, עשתה אותו למאושר שבבני האדם!
ובאמת, האם לא הייתם מקיפים את העולם תמורת פחות מזה?