הגיע הזמן לספר איזה שינוי חל בדעת הקהל האנגלית כשנודע ששודד הבנק האמיתי, ג'יימס סטרנד אחד, נעצר ב־17 בדצמבר באדינבורו. שלושה ימים קודם לכן היה פילאס פוג פושע, שהמשטרה רדפה אחריו בנחישות נואשת; עכשיו היה ג'נטלמן מכובד, שממשיך בדייקנות מתמטית את מסעו התמהוני מסביב לעולם.
העיתונים חזרו לדון בהתערבות; כל מי שהתערבו, בעדו או נגדו, התעניינו שוב, כאילו בקסם; "איגרות פילאס פוג" שוב נסחרו, והרבה התערבויות חדשות נעשו. שמו של פילאס פוג שוב עלה בערכו בבורסה.
חמשת חבריו ממועדון הרפורם בילו את שלושת הימים האלה במתח קודח. האם פילאס פוג, ששכחו אותו, יופיע שוב לנגד עיניהם! איפה הוא ברגע זה? ה־17 בדצמבר, יום מעצרו של ג'יימס סטרנד, היה היום השבעים ושישה מאז יציאתו של פילאס פוג, ולא התקבלה ממנו שום ידיעה. האם מת? האם ויתר על המאמץ, או שהוא ממשיך במסעו לאורך הדרך שהוסכמה? והאם יופיע ביום שבת, ה־21 בדצמבר, ברבע לתשע בערב, על סף הסלון של מועדון הרפורם?
אי אפשר לתאר את החרדה שבה חיה החברה הלונדונית במשך שלושה ימים. נשלחו מברקים לאמריקה ולאסיה כדי לקבל ידיעות על פילאס פוג. שליחים נשלחו לבית בסאוויל רו בבוקר ובערב. אין חדשות. המשטרה לא ידעה מה עלה בגורלו של הבלש פיקס, שעקב בחוסר מזל כזה אחרי עקבות כוזבים. ובכל זאת, ההתערבויות גדלו במספרן ובערכן. פילאס פוג, כמו סוס מרוץ, התקרב לפנייה האחרונה שלו. האיגרות כבר לא נסחרו במאה מתחת לערכן הנקוב, אלא בעשרים, בעשרה ובחמישה; ולורד אלבמרל הזקן והמשותק התערב אפילו לטובתו.
המון גדול התקבץ ביום שבת בערב ברחוב פאל מאל וברחובות הסמוכים; זה נראה כמו המון סוכני בורסה שהתמקמו לצמיתות סביב מועדון הרפורם. התנועה נחסמה, ובכל מקום התנהלו ויכוחים, דיונים ועסקאות כספיות. המשטרה התקשתה מאוד להדוף את ההמון, וככל שהתקרבה השעה שבה היה פילאס פוג אמור להגיע, הגיעה ההתרגשות לשיאה.
חמשת יריביו של פילאס פוג נפגשו באולם הגדול של המועדון. ג'ון סאליבן וסמואל פלנטין, הבנקאים, אנדרו סטיוארט, המהנדס, גוטייה ראלף, מנהל הבנק של אנגליה, ותומס פלנגן, בעל מבשלת הבירה, כולם יחד חיכו בדאגה.
כשהשעון הראה שמונה ועשרים, קם אנדרו סטיוארט ואמר: "רבותיי, בעוד עשרים דקות יפוג הזמן שהוסכם בין מר פוג לבינינו."
"באיזו שעה הגיעה הרכבת האחרונה מליברפול?" שאל תומס פלנגן.
"בשבע ועשרים ושלוש דקות," השיב גוטייה ראלף, "והבאה מגיעה רק בשתים עשרה ועשר דקות."
"ובכן, רבותיי," המשיך אנדרו סטיוארט, "אילו הגיע פילאס פוג ברכבת של שבע ועשרים ושלוש, כבר היה כאן. לכן אנחנו יכולים לראות בהתערבות התערבות שזכינו בה."
"חכו; בואו לא נמהר יותר מדי," השיב סמואל פלנטין. "אתם יודעים שמר פוג תמהוני מאוד. הדייקנות שלו ידועה; הוא אף פעם לא מגיע מוקדם מדי או מאוחר מדי; ולא אתפלא אם יופיע לפנינו ברגע האחרון."
"נו," אמר אנדרו סטיוארט בעצבנות, "אם אראה אותו, לא אאמין שזה הוא."
"העובדה היא," המשיך תומס פלנגן, "שהתוכנית של מר פוג הייתה טיפשית עד אבסורד. תהיה הדייקנות שלו אשר תהיה, הוא לא יכול היה למנוע את העיכובים שבוודאי יקרו; ועיכוב של יומיים או שלושה בלבד היה גורלי למסעו."
"שימו לב גם," הוסיף ג'ון סאליבן, "שלא קיבלנו ממנו שום ידיעה, אף שלאורך כל דרכו יש קווי טלגרף."
"הוא הפסיד, רבותיי," אמר אנדרו סטיוארט, "הוא הפסיד מאה פעמים! חוץ מזה אתם יודעים שה'צ'יינה', האונייה היחידה שיכול היה לקחת מניו יורק כדי להגיע לכאן בזמן, הגיעה אתמול. ראיתי את רשימת הנוסעים, ושמו של פילאס פוג אינו ביניהם. גם אם נודה שהמזל האיר לו פנים, בקושי הגיע לאמריקה. אני חושב שהוא יאחר לפחות בעשרים ימים, ושלורד אלבמרל יפסיד חמשת אלפים לירות עגולים."
"זה ברור," השיב גוטייה ראלף, "ולא נשאר לנו אלא להציג מחר את ההמחאה של מר פוג בבית ברינג."
ברגע זה הראו מחוגי שעון המועדון עשרים לתשע.
"עוד חמש דקות," אמר אנדרו סטיוארט.
חמשת הג'נטלמנים הביטו זה בזה. החרדה שלהם נעשתה עזה; אבל כיוון שלא רצו להסגיר אותה, הסכימו ברצון להצעתו של מר פלנטין לשחק סיבוב.
"לא הייתי מוותר על ארבעת האלפים שלי בהתערבות," אמר אנדרו סטיוארט כשהתיישב, "תמורת שלושת אלפים תשע מאות תשעים ותשע."
השעון הראה שמונה עשרה דקות לתשע.
השחקנים הרימו את קלפיהם, אבל לא יכלו להסיר את עיניהם מהשעון. אין ספק, בטוחים ככל שהרגישו, הדקות מעולם לא נראו להם ארוכות כל כך!
"שבע עשרה דקות לתשע," אמר תומס פלנגן, כשחתך את הקלפים שראלף הגיש לו.
ואז היה רגע של שתיקה. האולם הגדול היה שקט לגמרי; אבל נשמעו רחשי ההמון בחוץ, ומדי פעם צעקה צורמת. המטוטלת תקתקה את השניות, וכל שחקן ספר אותן בשקיקה, כשהקשיב, בסדירות מתמטית.
"שש עשרה דקות לתשע!" אמר ג'ון סאליבן, בקול שהסגיר את התרגשותו.
עוד דקה אחת, וההתערבות תהיה שלהם. אנדרו סטיוארט ושותפיו הפסיקו את משחקם. הם הניחו את הקלפים, וספרו את השניות.
בשנייה הארבעים, כלום. בחמישים, עדיין כלום.
בחמישים וחמש נשמעה צעקה רמה ברחוב, ואחריה מחיאות כפיים, קריאות הידד וכמה נהמות זועמות.
השחקנים קמו ממקומותיהם.
בשנייה החמישים ושבע נפתחה דלת האולם; והמטוטלת עוד לא תקתקה את השנייה השישים, כשפילאס פוג הופיע, ואחריו המון נרגש שפרץ את דרכו דרך דלתות המועדון, ובקולו השליו אמר: "הנה אני, רבותיי!"
