תושבי סאוויל רו היו מופתעים למחרת, אילו סיפרו להם שפילאס פוג חזר הביתה. הדלתות והחלונות שלו עדיין היו סגורים, ולא נראה שום סימן לשינוי.
כשיצא מהתחנה, הורה מר פוג לפספרטו לקנות צידה, והלך בשקט לביתו.
הוא נשא את מזלו הרע בשלוותו הרגילה. הרוס! ובגלל טעותו המגושמת של הבלש! אחרי שעבר בהתמדה את המסע הארוך הזה, התגבר על מאה מכשולים, עמד מול סכנות רבות, ועוד מצא זמן לעשות קצת טוב בדרכו, להיכשל ליד המטרה בגלל מאורע פתאומי שלא יכול היה לצפות, ושלא היה לו נשק נגדו; זה היה נורא! רק מעט לירות נשארו מהסכום הגדול שנשא איתו. מהונו נשארו רק עשרים אלף הלירות שהופקדו אצל בית ברינג, ואת הסכום הזה היה חייב לחבריו ממועדון הרפורם. ההוצאות על המסע היו גדולות כל כך, שגם אילו ניצח, לא היה מתעשר; וסביר שלא ביקש להתעשר, כי היה אדם שהתערב יותר למען הכבוד מאשר למען הסכום המוצע. אבל ההתערבות הזאת הרסה אותו לגמרי.
אבל מר פוג כבר החליט לגמרי על דרכו; הוא ידע מה נשאר לו לעשות.
חדר בבית שבסאוויל רו הוקצה לאאודה, שהייתה מוכה צער על האסון של מגינה. מהמילים המעטות שמר פוג אמר, הבינה שהוא הוגה איזו תוכנית רצינית.
פספרטו, שידע שאנגלים שרעיון קבוע שולט בהם מגיעים לפעמים למעשים נואשים, שמר על אדונו בקפידה, אף שהסתיר בזהירות את העובדה שהוא עושה זאת.
קודם כול עלה הבחור הטוב לחדרו, וכיבה את מבער הגז, שבער כבר שמונים יום. הוא מצא בתיבת הדואר חשבון מחברת הגז, וחשב שהגיע הזמן, ויותר מזה, לשים קץ להוצאה הזאת, שנגזר עליו לשאת בה.
הלילה עבר. מר פוג הלך לישון, אבל האם ישן? אאודה לא עצמה את עיניה אף לרגע. פספרטו שמר כל הלילה, כמו כלב נאמן, ליד דלת אדונו.
בבוקר קרא לו מר פוג, ואמר לו להכין ארוחת בוקר לאאודה, ובשבילו ספל תה וצלע בשר. הוא ביקש מאאודה לסלוח לו שלא יצטרף לארוחת הבוקר ולארוחת הערב, כי כל היום יהיה עסוק בסידור ענייניו. בערב יבקש רשות לשוחח כמה רגעים עם הגברת הצעירה.
פספרטו, אחרי שקיבל את הוראותיו, לא היה לו אלא לציית להן. הוא הביט באדונו, שאין דבר שמזיז אותו, ובקושי הצליח להביא את עצמו לעזוב אותו. לבו היה מלא, ומצפונו מעונה בחרטה; כי האשים את עצמו במרירות רבה מתמיד שהוא הגורם לאסון שאין לו תקנה. כן! אילו הזהיר את מר פוג, וגילה לו את תוכניותיו של פיקס, אדונו בוודאי לא היה לוקח את הבלש איתו לליברפול, ואז...
פספרטו כבר לא יכול היה להתאפק.
"אדוני! מר פוג!" קרא. "למה אתה לא מקלל אותי? באשמתי..."
"אינני מאשים איש," השיב פילאס פוג בשלווה מוחלטת. "לך!"
פספרטו יצא מהחדר, והלך למצוא את אאודה, ומסר לה את הודעת אדונו.
"גברתי," הוסיף, "אני לא יכול לעשות כלום בעצמי, כלום! אין לי שום השפעה על אדוני; אבל את, אולי..."
"איזו השפעה יכולה להיות לי?" השיבה אאודה. "על מר פוג אין לאיש השפעה. האם הבין אי־פעם שהכרת התודה שלי אליו גולשת על גדותיה? האם קרא אי־פעם את לבי? ידידי, אסור להשאיר אותו לבד אף לרגע! אתה אומר שהוא עומד לדבר איתי הערב?"
"כן, גברתי; כנראה כדי לדאוג להגנתך ולנוחותך באנגליה."
"נראה," השיבה אאודה, ולפתע שקעה בהרהורים.
כל אותו יום, יום ראשון, היה הבית בסאוויל רו כאילו אין בו איש, ופילאס פוג, לראשונה מאז שגר בבית הזה, לא יצא למועדון שלו כששעון וסטמינסטר צלצל אחת עשרה וחצי.
ולמה שיופיע במועדון הרפורם? חבריו כבר לא ציפו לו שם. כיוון שפילאס פוג לא הופיע בסלון בערב הקודם, ביום שבת, ה־21 בדצמבר, ברבע לתשע, הוא הפסיד את ההתערבות. לא היה צורך אפילו שילך לבנקאים שלו בשביל עשרים אלף הלירות; כי ההמחאה שלו כבר הייתה בידי יריביו, והם היו צריכים רק למלא אותה ולשלוח אותה לבית ברינג כדי שהסכום יועבר לזכותם.
לכן לא הייתה למר פוג סיבה לצאת, והוא נשאר בבית. הוא הסתגר בחדרו, והתעסק בסידור ענייניו. פספרטו עלה וירד במדרגות בלי הפסקה. השעות היו ארוכות לו. הוא הקשיב ליד דלת אדונו, והציץ דרך חור המנעול, כאילו יש לו זכות מלאה לעשות זאת, וכאילו חשש שמשהו נורא עלול לקרות בכל רגע. לפעמים חשב על פיקס, אבל כבר לא בכעס. פיקס, כמו כל העולם, טעה בפילאס פוג, ורק עשה את חובתו כשעקב אחריו ועצר אותו; ואילו הוא, פספרטו... המחשבה הזאת רדפה אותו, והוא לא חדל לקלל את האיוולת האומללה שלו.
כשהרגיש אומלל מכדי להישאר לבד, דפק על דלתה של אאודה, נכנס לחדרה, התיישב בלי לדבר בפינה, והביט בעצב באישה הצעירה. אאודה עדיין הייתה שקועה בהרהורים.
בסביבות שבע וחצי בערב שלח מר פוג לשאול אם אאודה תקבל אותו, ותוך כמה רגעים מצא את עצמו לבד איתה.
פילאס פוג לקח כיסא, והתיישב ליד האח, מול אאודה. שום רגש לא נראה על פניו. פוג שחזר היה בדיוק פוג שיצא לדרך; אותה שלווה, אותו קור רוח.
הוא ישב כמה דקות בלי לדבר; ואז, כשהוא נועץ את עיניו באאודה, אמר: "גברתי, האם תסלחי לי שהבאתי אותך לאנגליה?"
"אני, מר פוג!" השיבה אאודה, ועצרה את פעימות לבה.
"בבקשה, תני לי לסיים," השיב מר פוג. "כשהחלטתי לקחת אותך הרחק מהארץ שהייתה מסוכנת כל כך בשבילך, הייתי עשיר, וחשבתי להעמיד חלק מהוני לרשותך; אז היו חייך חופשיים ומאושרים. אבל עכשיו אני הרוס."
"אני יודעת, מר פוג," השיבה אאודה, "ואני שואלת אותך בתורי, האם תסלח לי שהלכתי אחריך, ו... מי יודע... שאולי עיכבתי אותך, וכך תרמתי להרס שלך?"
"גברתי, לא יכולת להישאר בהודו, ואת ביטחונך אפשר היה להבטיח רק אם ייקחו אותך למרחק כזה שרודפייך לא יוכלו לתפוס אותך."
"אם כך, מר פוג," המשיכה אאודה, "לא הסתפקת בכך שהצלת אותי ממוות נורא, וחשבת שאתה חייב גם לדאוג לנוחותי בארץ זרה?"
"כן, גברתי; אבל הנסיבות היו נגדי. ובכל זאת, אני מבקש להעמיד לרשותך את המעט שנשאר לי."
"אבל מה יהיה איתך, מר פוג?"
"ואשר לי, גברתי," השיב הג'נטלמן בקרירות, "אני לא צריך דבר."
"אבל איך אתה רואה, אדוני, את הגורל שמחכה לך?"
"כפי שאני רגיל לראות."
"לפחות," אמרה אאודה, "המחסור לא צריך להשיג אדם כמוך. החברים שלך..."
"אין לי חברים, גברתי."
"קרובי המשפחה שלך..."
"כבר אין לי קרובי משפחה."
"אז אני מרחמת עליך, מר פוג, כי הבדידות היא דבר עצוב, כשאין לב שאפשר לגלות לו את הצער. אבל אומרים שאפילו אומללות, כששתי נשמות קרובות חולקות אותה, אפשר לשאת בסבלנות."
"כך אומרים, גברתי."
"מר פוג," אמרה אאודה, וקמה ואחזה בידו, "האם אתה רוצה בבת אחת קרובת משפחה וחברה? האם תיקח אותי לאישה?"
מר פוג, למשמע זה, קם בתורו. אור לא רגיל היה בעיניו, ושפתיו רעדו מעט. אאודה הביטה בפניו. הכנות, היושר, התקיפות והמתיקות של המבט הרך הזה של אישה אצילה, שהייתה מוכנה להעז הכול כדי להציל את מי שהיא חייבת לו הכול, תחילה הדהימו אותו, ואחר כך חדרו ללבו. הוא עצם את עיניו לרגע, כאילו כדי להימנע ממבטה. וכשפקח אותן שוב, אמר בפשטות: "אני אוהב אותך! כן, בכל מה שקדוש, אני אוהב אותך, ואני כולי שלך!"
"אה!" קראה אאודה, והצמידה את ידו אל לבה.
קראו לפספרטו, והוא הופיע מיד. מר פוג עדיין החזיק את ידה של אאודה בידו; פספרטו הבין, ופניו הגדולות והעגולות קרנו כמו השמש הטרופית בשיא הצהריים.
מר פוג שאל אותו אם לא מאוחר מדי להודיע עוד הערב לכומר סמואל וילסון, מקהילת מרילבון.
פספרטו חייך את חיוכו הלבבי ביותר ואמר: "אף פעם לא מאוחר מדי."
השעה הייתה שמונה וחמש דקות.
"זה יהיה למחר, יום שני?"
"למחר, יום שני," אמר מר פוג, ופנה אל אאודה.
"כן; למחר, יום שני," השיבה.
פספרטו מיהר לצאת מהר ככל שרגליו יכלו לשאת אותו.