פילאס פוג היה בכלא. הוא נכלא בבית המכס, ולמחרת היו אמורים להעביר אותו ללונדון.
פספרטו, כשראה את אדונו נעצר, היה מתנפל על פיקס אילולא עצרו אותו כמה שוטרים. אאודה הייתה המומה מהפתאומיות של מאורע שלא יכלה להבין. פספרטו הסביר לה איך קרה שפוג הישר והאמיץ נעצר כשודד. לבה של האישה הצעירה התקומם נגד האשמה מחפירה כל כך, וכשראתה שאינה יכולה לנסות לעשות דבר כדי להציל את מגינה, בכתה בכי מר.
ואשר לפיקס, הוא עצר את מר פוג משום שזו הייתה חובתו, בין שמר פוג אשם ובין שלא.
ואז עלתה בפספרטו המחשבה שהוא הגורם לאסון החדש הזה! האם לא הסתיר מאדונו את שליחותו של פיקס? כשפיקס גילה את זהותו ואת מטרתו האמיתית, למה לא סיפר למר פוג? אילו הוזהר מר פוג, היה בלי ספק נותן לפיקס הוכחה לחפותו, ומשכנע אותו בטעותו; לפחות לא היה פיקס ממשיך במסעו על חשבון אדונו ובעקבותיו, רק כדי לעצור אותו ברגע שדרך על אדמה אנגלית. פספרטו בכה עד שלא ראה דבר, והרגיש שהוא רוצה למות.
הוא ואאודה נשארו, למרות הקור, מתחת לאכסדרה של בית המכס. אף אחד מהם לא רצה לעזוב את המקום; שניהם השתוקקו לראות שוב את מר פוג.
הג'נטלמן היה באמת הרוס, ודווקא ברגע שעמד להשיג את מטרתו. המעצר הזה היה גורלי. הוא הגיע לליברפול בעשרים לשתים עשרה ב־21 בדצמבר, והיה לו זמן עד רבע לתשע באותו ערב להגיע למועדון הרפורם, כלומר תשע שעות ורבע; והנסיעה מליברפול ללונדון נמשכת שש שעות.
אילו נכנס מישהו לבית המכס ברגע זה, היה מוצא את מר פוג יושב על ספסל עץ, בלי לזוז, רגוע, ובלי כעס נראה לעין. הוא לא השלים עם המצב, זה נכון; אבל המכה האחרונה הזאת לא הצליחה לאלץ אותו להסגיר כלפי חוץ שום רגש. האם אכל אותו אחד מאותם זעמים סודיים, נוראים עוד יותר משום שהם עצורים, שמתפרצים רק ברגע האחרון בכוח שאין לעמוד בפניו? איש לא יכול היה לדעת. הוא ישב שם, וחיכה בשלווה; למה? האם עדיין טיפח תקווה? האם עדיין האמין, עכשיו כשדלת הכלא הזה נסגרה עליו, שיצליח?
יהיה אשר יהיה, מר פוג הניח בזהירות את שעונו על השולחן, והתבונן במחוגיו המתקדמים. אף מילה לא חמקה משפתיו, אבל מבטו היה נוקשה וחמור באופן מיוחד. המצב, בכל מקרה, היה נורא, ואפשר לתאר אותו כך: אם פילאס פוג ישר, הוא הרוס; אם הוא נוכל, הוא נתפס.
האם עלתה בדעתו בריחה? האם בדק אם יש מוצא אפשרי מהכלא שלו? האם חשב לברוח ממנו? ייתכן; כי פעם אחת הקיף לאט את החדר. אבל הדלת הייתה נעולה, והחלון מסורג בכבדות במוטות ברזל. הוא התיישב שוב, ושלף מכיסו את היומן שלו. בשורה שבה היו כתובות המילים "21 בדצמבר, שבת, ליברפול", הוסיף: "היום השמונים, 11:40 בבוקר", וחיכה.
השעון של בית המכס צלצל אחת. מר פוג הבחין ששעונו מקדים בשעתיים.
שעתיים! אילו נניח שברגע זה היה עולה על רכבת אקספרס, יכול היה להגיע ללונדון ולמועדון הרפורם עד רבע לתשע בערב. מצחו התקמט מעט.
בשתיים ושלושים ושלוש דקות שמע רעש מוזר בחוץ, ואחר כך פתיחה חפוזה של דלתות. קולו של פספרטו נשמע, ומיד אחריו קולו של פיקס. עיניו של פילאס פוג אורו לרגע.
הדלת נפתחה לרווחה, והוא ראה את פספרטו, את אאודה ואת פיקס, שמיהרו אליו.
פיקס היה חסר נשימה, ושערו פרוע. הוא לא יכול היה לדבר. "אדוני," גמגם, "אדוני... סלח לי... דמיון... מצער ביותר... השודד נעצר לפני שלושה ימים... אתה חופשי!"
פילאס פוג היה חופשי! הוא ניגש אל הבלש, הביט בפניו במבט יציב, ובתנועה המהירה היחידה שעשה אי־פעם בחייו, או שיעשה אי־פעם, משך לאחור את זרועותיו, ובדיוק של מכונה הפיל את פיקס ארצה.
"מכה טובה!" קרא פספרטו. "לעזאזל! זה מה שאפשר לקרוא לו שימוש טוב באגרופים אנגליים!"
פיקס, שמצא את עצמו על הרצפה, לא אמר מילה. הוא קיבל רק את מה שהגיע לו. מר פוג, אאודה ופספרטו יצאו מבית המכס בלי דיחוי, עלו לכרכרה, ותוך כמה רגעים ירדו בתחנה.
פילאס פוג שאל אם יש רכבת אקספרס שעומדת לצאת ללונדון. השעה הייתה שתיים וארבעים. רכבת האקספרס יצאה שלושים וחמש דקות קודם לכן. אז הזמין פילאס פוג רכבת מיוחדת.
היו כמה קטרים מהירים זמינים; אבל סידורי התנועה במסילה לא הרשו לרכבת המיוחדת לצאת לפני שלוש.
בשעה הזאת יצא סוף־סוף פילאס פוג ללונדון עם אאודה ועם משרתו הנאמן, אחרי שדרבן את הנהג בהצעת פרס נדיב.
היה צריך לעשות את הנסיעה בחמש שעות וחצי; וזה היה קל אילו הייתה הדרך פנויה לכל אורכה. אבל היו עיכובים שאי אפשר היה להימנע מהם, וכשמר פוג ירד מהרכבת בתחנה הסופית, צלצלו כל שעוני לונדון עשר דקות לפני תשע.
הוא הקיף את העולם, ואיחר בחמש דקות. הוא הפסיד את ההתערבות!