כעבור שעה עברה ה"הנרייטה" את המגדלור שמסמן את הכניסה להדסון, הקיפה את לשון היבשה סנדי הוק ויצאה לים. במשך היום הפליגה לאורך לונג איילנד, עברה את פייר איילנד, וכיוונה את מסלולה במהירות מזרחה.
בצהרי היום שלמחרת עלה אדם על הגשר כדי לקבוע את מיקום הספינה. אפשר היה לחשוב שזה קפטן ספידי. כלל וכלל לא. זה היה האדון פילאס פוג. ואשר לקפטן ספידי, הוא היה סגור בתאו על מנעול ובריח, והשמיע צעקות רמות, שהעידו על כעס שאפשר לסלוח עליו, אבל מופרז.
מה שקרה היה פשוט מאוד. פילאס פוג רצה לנסוע לליברפול, אבל הקפטן לא רצה לקחת אותו לשם. אז פילאס פוג שכר מקום לבורדו, ובמשך שלושים השעות שהיה על הסיפון, פעל בחוכמה כזאת בעזרת שטרותיו, שהמלחים והמסיקים, שהיו רק צוות מזדמן ולא ביחסים הכי טובים עם הקפטן, עברו כולם לצדו. לכן פילאס פוג פיקד במקום קפטן ספידי; לכן היה הקפטן אסיר בתאו; ולכן, בקיצור, כיוונה ה"הנרייטה" את מסלולה לליברפול. מי שראה את מר פוג מנווט את הספינה הבין בבירור שבעבר היה יורד ים.
איך נגמרה ההרפתקה נראה בהמשך. אאודה הייתה מודאגת, אף שלא אמרה דבר. ואשר לפספרטו, הוא חשב שהתמרון של מר פוג פשוט מפואר. הקפטן אמר "בין אחד עשר לשנים עשר קשרים", וה"הנרייטה" אישרה את דבריו.
אם, אם כן, כי עדיין היו כמה "אם", הים לא יהיה סוער מדי, אם הרוח לא תסתובב מזרחה, אם לא תקרה שום תאונה לספינה או למכונותיה, תוכל ה"הנרייטה" לחצות את שלושת אלפים המילין מניו יורק לליברפול בתשעת הימים שבין ה־12 ל־21 בדצמבר. אמנם, כשיגיעו, הפרשה על סיפון ה"הנרייטה", יחד עם פרשת הבנק של אנגליה, עלולה לגרום למר פוג קשיים רבים יותר משדמיין או משרצה.
בימים הראשונים הפליגו בשקט למדי. הים לא היה קשה במיוחד, נראה שהרוח קבועה בצפון־מזרח, המפרשים הונפו, וה"הנרייטה" חרשה את הגלים כמו אוניית קיטור טרנס־אטלנטית של ממש.
פספרטו היה מאושר. המעשה האחרון של אדונו, שאת תוצאותיו לא ידע, הקסים אותו. אף פעם לא ראה הצוות בחור עליז וזריז כמוהו. הוא קשר ידידות חמה עם המלחים, והדהים אותם בתרגילי האקרובטיקה שלו. הוא חשב שהם מנווטים את הספינה כמו ג'נטלמנים, ושהמסיקים מבעירים את האש כמו גיבורים. מצב רוחו הטוב והפטפטני הדביק את כולם. הוא שכח את העבר, את הצרות והעיכובים שלו. הוא חשב רק על הסוף, שכמעט הושג; ולפעמים רתח מקוצר רוח, כאילו כבשני ה"הנרייטה" חיממו אותו. לעיתים קרובות גם הסתובב הבחור הטוב סביב פיקס, והביט בו במבט חד וחשדני; אבל לא דיבר איתו, כי הקרבה הישנה ביניהם כבר לא הייתה קיימת.
פיקס, צריך להודות, לא הבין דבר ממה שקורה. כיבוש ה"הנרייטה", שיחוד הצוות, פוג שמנווט את הספינה כמו ימאי מיומן, הדהימו ובלבלו אותו. הוא לא ידע מה לחשוב. כי בסופו של דבר, אדם שהתחיל בגניבת חמישים וחמישה אלף לירות עלול לסיים בגניבת ספינה; ופיקס נטה, באופן טבעי, להסיק שה"הנרייטה" בפיקודו של פוג כלל אינה נוסעת לליברפול, אלא לאיזה מקום בעולם שבו השודד, שהפך לשודד ים, ישים את עצמו בשקט במקום מבטחים. ההשערה הזאת הייתה לפחות סבירה, והבלש התחיל להצטער ברצינות שנכנס לעניין.
ואשר לקפטן ספידי, הוא המשיך ליילל ולנהום בתאו; ופספרטו, שתפקידו היה להביא לו את ארוחותיו, אמיץ ככל שהיה, נקט את אמצעי הזהירות הגדולים ביותר. מר פוג לא נראה אפילו כאילו הוא יודע שיש קפטן על הסיפון.
ב־13 לחודש עברו את שולי שרטונות ניופאונדלנד, מקום מסוכן; במיוחד בחורף יש שם ערפילים תכופים וסערות רוח כבדות. מאז הערב הקודם הראה הברומטר, שירד לפתע, שעומד לחול שינוי באוויר; ובמשך הלילה השתנתה הטמפרטורה, הקור נעשה חד יותר, והרוח הסתובבה לדרום־מזרח.
זה היה אסון. מר פוג, כדי לא לסטות ממסלולו, קיפל את המפרשים והגביר את כוח הקיטור; אבל מהירות הספינה ירדה, בגלל מצב הים, שגליו הארוכים נשברו על הירכתיים. היא היטלטלה באלימות, וזה עיכב את התקדמותה. הרוח הלכה והתגברה עד שהפכה לסערה, והיה מקום לחשוש שה"הנרייטה" לא תוכל להחזיק מעמד זקופה על הגלים.
פניו של פספרטו התקדרו יחד עם השמיים, ובמשך יומיים חי הבחור המסכן בפחד מתמיד. אבל פילאס פוג היה ימאי נועז, וידע איך להתקדם נגד הים; והוא שמר על מסלולו, בלי אפילו להפחית את הקיטור. ה"הנרייטה", כשלא יכלה לעלות על הגלים, חצתה אותם, והמים הציפו את הסיפון, אבל עברה בשלום. לפעמים עלה המדחף מעל המים, ושוב ושוב הכה באוויר בקצהו הבולט, כשהר של מים הרים את הירכתיים מעל הגלים; אבל הספינה תמיד המשיכה ישר קדימה.
אבל הרוח לא נעשתה סוערת כפי שהיה אפשר לחשוש; זו לא הייתה אחת מאותן סופות שפורצות ודוהרות במהירות של תשעים מיל בשעה. היא נשארה רעננה, אבל לרוע המזל נשארה בעקשנות בדרום־מזרח, והפכה את המפרשים לחסרי תועלת.
ה־16 בדצמבר היה היום השבעים וחמישה מאז שפילאס פוג יצא מלונדון, וה"הנרייטה" עדיין לא התעכבה ברצינות. כמעט מחצית מההפלגה כבר הושלמה, והמקומות הגרועים ביותר נעברו. בקיץ, ההצלחה הייתה כמעט ודאית. בחורף, היו נתונים לחסדי העונה הרעה. פספרטו לא אמר דבר; אבל בסתר טיפח תקווה, והתנחם במחשבה שאם הרוח תבגוד בהם, עדיין יוכלו לסמוך על הקיטור.
ביום הזה עלה המהנדס לסיפון, ניגש אל מר פוג, והתחיל לדבר איתו ברצינות. בלי לדעת למה, אולי זו הייתה תחושה מוקדמת, נעשה פספרטו מודאג במעורפל. הוא היה נותן את אחת מאוזניו כדי לשמוע בשנייה מה המהנדס אומר. לבסוף הצליח לקלוט כמה מילים, והיה בטוח ששמע את אדונו אומר: "אתה בטוח במה שאתה אומר לי?"
"בטוח, אדוני," השיב המהנדס. "עליך לזכור שמאז שיצאנו, החזקנו אש חזקה בכל הכבשנים, ואף שהיה לנו מספיק פחם לנסוע בקיטור חלקי מניו יורק לבורדו, אין לנו מספיק כדי לנסוע בקיטור מלא מניו יורק לליברפול." "אשקול את העניין," השיב מר פוג.
פספרטו הבין הכול; פחד מוות אחז בו. הפחם נגמר! "אה, אם אדוני יתגבר על זה," מלמל, "הוא יהיה אדם מפורסם!" הוא לא יכול היה שלא לספר לפיקס את מה ששמע.
"אז אתה מאמין שאנחנו באמת נוסעים לליברפול?"
"בוודאי."
"חמור!" השיב הבלש, משך בכתפיו והסתובב על עקביו.
פספרטו עמד להגיב בתוקף על הכינוי, שאת הסיבה לו לא הבין בשום אופן; אבל הוא חשב שפיקס האומלל כנראה מאוכזב מאוד ונפגע בכבודו, אחרי שעקב בחוסר מזל כזה אחרי עקבות כוזבים מסביב לעולם, והתאפק.
ועכשיו, באיזו דרך יבחר פילאס פוג? קשה היה לדמיין. ובכל זאת נראה שהוא כבר החליט על דרך, כי באותו ערב קרא למהנדס ואמר לו: "הזן את כל האש עד שהפחם ייגמר."
כעבור כמה רגעים פלטה ארובת ה"הנרייטה" זרמים של עשן. הספינה המשיכה להתקדם בקיטור מלא; אבל ב־18 לחודש הודיע המהנדס, כפי שחזה, שהפחם ייגמר במהלך היום.
"אל תיתן לאש לדעוך," השיב מר פוג. "החזק אותה עד הסוף. שהשסתומים יהיו מלאים."
לקראת הצהריים, אחרי שקבע את מיקומם, קרא פילאס פוג לפספרטו, וציווה עליו להביא את קפטן ספידי. זה היה כאילו ציוו על הבחור הישר לשחרר נמר מכבליו. הוא הלך לירכתיים, ואמר לעצמו: "הוא יהיה כמו משוגע!"
כעבור כמה רגעים, בצעקות ובקללות, הופיעה פצצה על סיפון הירכתיים. הפצצה הייתה קפטן ספידי. ברור היה שהוא עומד להתפוצץ. "איפה אנחנו?" היו המילים הראשונות שכעסו הרשה לו לבטא. אילו היה האיש המסכן נוטה לשבץ, לא היה מתאושש לעולם מהתקף הזעם שלו.
"איפה אנחנו?" חזר, ופניו סגולות.
"שבע מאות ושבעה מיל מליברפול," השיב מר פוג בשלווה שאין דבר שמערער אותה.
"שודד ים!" קרא קפטן ספידי.
"קראתי לך, אדוני..."
"פיראט!"
"...אדוני," המשיך מר פוג, "כדי לבקש ממך למכור לי את הספינה שלך."
"לא! בכל השדים, לא!"
"אבל אני אצטרך לשרוף אותה."
"לשרוף את ה'הנרייטה'!"
"כן; לפחות את החלק העליון שלה. הפחם נגמר."
"לשרוף את הספינה שלי!" קרא קפטן ספידי, שבקושי הצליח לבטא את המילים. "ספינה ששווה חמישים אלף דולר!"
"הנה שישים אלף," השיב פילאס פוג, והושיט לקפטן צרור שטרות. לזה הייתה השפעה מופלאה על אנדרו ספידי. אמריקאי בקושי יכול להישאר אדיש למראה שישים אלף דולר. הקפטן שכח ברגע אחד את כעסו, את מאסרו ואת כל טינתו כלפי נוסעו. ה"הנרייטה" הייתה בת עשרים שנה; זו הייתה עסקה מצוינת. הפצצה בכל זאת לא תתפוצץ. מר פוג הוציא ממנה את הפתיל.
"ועדיין יישאר לי גוף הברזל," אמר הקפטן בטון רך יותר.
"גוף הברזל והמנוע. מוסכם?"
"מוסכם."
ואנדרו ספידי, כשהוא חוטף את השטרות, ספר אותם והכניס אותם לכיסו.
במהלך השיחה הזאת היה פספרטו לבן כסדין, ופיקס נראה כאילו הוא עומד לקבל שבץ. כמעט עשרים אלף לירות הוצאו, ופוג השאיר לקפטן את גוף הספינה ואת המנוע, כלומר כמעט את כל ערכה של הספינה! אבל נכון היה גם שמהבנק נגנבו חמישים וחמישה אלף לירות.
כשאנדרו ספידי הכניס את הכסף לכיסו, אמר לו מר פוג: "אל ידהים אותך הדבר, אדוני. עליך לדעת שאפסיד עשרים אלף לירות אם לא אגיע ללונדון עד רבע לתשע בערב ה־21 בדצמבר. החמצתי את האונייה בניו יורק, וכיוון שסירבת לקחת אותי לליברפול..."
"ועשיתי טוב!" קרא אנדרו ספידי. "כי הרווחתי מזה לפחות ארבעים אלף דולר!" והוסיף, ביתר מתינות: "אתה יודע דבר אחד, קפטן..."
"פוג."
"קפטן פוג, יש בך משהו של יאנקי."
ואחרי שחלק לנוסעו את מה שנחשב בעיניו למחמאה גדולה, עמד ללכת, כשמר פוג אמר: "הספינה שייכת לי עכשיו?"
"בוודאי, מהשדרית ועד ראש התרנים; כל העץ, כלומר."
"טוב מאוד. תן לפרק את המושבים שבפנים, את הדרגשים ואת המסגרות, ושרפו אותם."
היה צורך בעץ יבש כדי להחזיק את הקיטור בלחץ המספיק, ובאותו יום הוקרבו סיפון הירכתיים, התאים, הדרגשים והסיפון הנוסף. למחרת, ה־19 בדצמבר, נשרפו התרנים, הרפסודות והקורות; הצוות עבד במרץ, והחזיק את האש. פספרטו גדע, חתך ונסר בכל כוחו. זה היה בולמוס הרס של ממש.
המעקות, הציוד, רוב הסיפון והדפנות העליונות נעלמו ב־20 לחודש, וה"הנרייטה" הייתה עכשיו רק גוף שטוח. אבל ביום הזה ראו את חוף אירלנד ואת מגדלור פאסטנט. עד עשר בערב כבר עברו ליד קווינסטאון. לפילאס פוג נשארו רק עוד עשרים וארבע שעות להגיע ללונדון; ובדיוק זמן כזה היה דרוש כדי להגיע לליברפול, בקיטור מלא. והקיטור עמד להיגמר לגמרי!
"אדוני," אמר קפטן ספידי, שהתעניין עכשיו מאוד בתוכניתו של מר פוג, "אני באמת משתתף בצערך. הכול נגדך. אנחנו רק מול קווינסטאון."
"אה," אמר מר פוג, "המקום שבו אנחנו רואים את האורות, זו קווינסטאון?"
"כן."
"אפשר להיכנס לנמל?"
"לא לפני שלוש שעות. רק בגאות."
"נחכה," השיב מר פוג בשלווה, בלי להסגיר בפניו שבהשראה עליונה הוא עומד לנסות שוב לנצח את המזל הרע.
קווינסטאון הוא הנמל האירי שבו עוצרות האוניות הטרנס־אטלנטיות כדי להוריד את הדואר. הדואר מועבר לדבלין ברכבות אקספרס שתמיד מוכנות לצאת; מדבלין הוא נשלח לליברפול בסירות המהירות ביותר, וכך מרוויח שתים עשרה שעות על פני האוניות האטלנטיות.
פילאס פוג חישב להרוויח שתים עשרה שעות באותה דרך. במקום להגיע לליברפול בערב שלמחרת על ה"הנרייטה", יהיה שם עד הצהריים, ולכן יהיה לו זמן להגיע ללונדון לפני רבע לתשע בערב.
ה"הנרייטה" נכנסה לנמל קווינסטאון באחת לפנות בוקר, בשעת הגאות; ופילאס פוג, אחרי שקפטן ספידי לחץ את ידו בחום, השאיר את הג'נטלמן על השלד השטוח של ספינתו, שעדיין היה שווה מחצית מהסכום שבו מכר אותה.
החבורה ירדה מיד לחוף. פיקס התפתה מאוד לעצור את מר פוג במקום; אבל הוא לא עשה זאת. למה? איזה מאבק התחולל בתוכו? האם שינה את דעתו על "האיש שלו"? האם הבין שעשה טעות חמורה? אבל הוא לא נטש את מר פוג. כולם עלו לרכבת, שבדיוק עמדה לצאת, באחת וחצי; עם שחר כבר היו בדבלין; והם לא בזבזו זמן ועלו על אוניית קיטור, שבזה לעלות על הגלים, ותמיד חתכה דרכם.
פילאס פוג ירד סוף־סוף על רציף ליברפול, בעשרים לשתים עשרה, ב־21 בדצמבר. הוא היה רק שש שעות מלונדון.
אבל ברגע זה ניגש פיקס, הניח את ידו על כתפו של מר פוג, והראה את הצו שלו ואמר: "אתה באמת פילאס פוג?"
"כן."
"אני עוצר אותך בשם המלכה!"