ה"צ'יינה", כשהפליגה, נראתה כאילו נשאה איתה את תקוותו האחרונה של פילאס פוג. אף אחת מהאוניות האחרות לא יכלה לשרת את תוכניותיו. ה"פרייר" של החברה הטרנס־אטלנטית הצרפתית, שאוניותיה הנהדרות אינן נופלות מאף אונייה במהירות ובנוחות, לא יצאה עד ה־14; אוניות המבורג לא הפליגו ישר לליברפול או ללונדון, אלא ללה־האבר, וההפלגה הנוספת מלה־האבר לסאות'המפטון הייתה מכשילה את מאמציו האחרונים של פילאס פוג. אוניית חברת אינמן לא יצאה עד למחרת, ולא יכלה לחצות את האוקיינוס האטלנטי בזמן כדי להציל את ההתערבות.
מר פוג למד את כל זה כשעיין ב"בראדשו" שלו, שנתן לו את התנועות היומיות של האוניות הטרנס־אטלנטיות.
פספרטו היה מרוסק; הוא היה המום שהחמיצו את האונייה בשלושה רבעי שעה. זו הייתה אשמתו, כי במקום לעזור לאדונו, לא חדל להציב מכשולים בדרכו! וכשנזכר בכל מקרי המסע, כשספר את הסכומים שהוצאו לשווא ובגללו, כשחשב שסכום ההתערבות העצום, יחד עם ההוצאות הכבדות של המסע חסר התועלת הזה, יהרוס לגמרי את מר פוג, הציף את עצמו בהאשמות מרות. אבל מר פוג לא נזף בו; וכשעזבו את רציף קונארד, רק אמר: "נתייעץ מחר מה הכי טוב לעשות. בוא."
החבורה חצתה את ההדסון במעבורת של ג'רזי סיטי, ונסעה בכרכרה למלון סנט ניקולס, ברחוב ברודוויי. נשכרו חדרים, והלילה עבר, קצר לפילאס פוג, שישן שינה עמוקה, אבל ארוך מאוד לאאודה ולאחרים, שהתרגשותם לא הניחה להם לנוח.
היום שלמחרת היה ה־12 בדצמבר. משבע בבוקר ה־12 ועד רבע לתשע בערב ה־21 נותרו תשעה ימים, שלוש עשרה שעות וארבעים וחמש דקות. אילו יצא פילאס פוג ב"צ'יינה", אחת האוניות המהירות ביותר באוקיינוס האטלנטי, היה מגיע לליברפול, ומשם ללונדון, בתוך הזמן שהוסכם.
מר פוג יצא לבדו מהמלון, אחרי שהורה לפספרטו לחכות לשובו, ולהודיע לאאודה שתהיה מוכנה בכל רגע. הוא הלך לגדות ההדסון, וחיפש בין הספינות שעגנו או שהטילו עוגן בנהר כאלה שעומדות לצאת. לכמה מהן היו אותות יציאה, והן התכוננו לצאת לים בגאות של הבוקר; כי בנמל העצום והנפלא הזה אין אפילו יום אחד ממאה שבו לא יוצאות ספינות לכל קצוות תבל. אבל רובן היו ספינות מפרש, שכמובן פילאס פוג לא יכול היה להשתמש בהן.
הוא נראה כמי שעומד לוותר על כל תקווה, כשהבחין, עוגנת ליד הבטרי, במרחק של מאתיים מטרים לכל היותר, בספינת סוחר בעלת מדחף, חטובה היטב, שארובתה, שפלטה ענן עשן, הראתה שהיא מתכוננת ליציאה.
פילאס פוג קרא לסירה, עלה לתוכה, ועד מהרה מצא את עצמו על סיפון ה"הנרייטה", שגופה מברזל והחלק העליון שלה בנוי עץ. הוא עלה לסיפון וביקש לראות את הקפטן, שהופיע מיד. הוא היה אדם כבן חמישים, מעין זאב ים, בעל עיניים גדולות, עור בצבע נחושת מחומצנת, שיער אדום וצוואר עבה, וקול נוהם.
"הקפטן?" שאל מר פוג.
"אני הקפטן."
"אני פילאס פוג, מלונדון."
"ואני אנדרו ספידי, מקארדיף."
"אתה עומד לצאת לים?"
"בעוד שעה."
"ואתה בדרך ל..."
"בורדו."
"והמטען שלך?"
"אין מטען. מפליגים רק עם נטל."
"יש לך נוסעים?"
"אין נוסעים. אף פעם אין לי נוסעים. הם מפריעים יותר מדי."
"הספינה שלך מהירה?"
"בין אחד עשר לשנים עשר קשרים. ה'הנרייטה', מוכרת היטב."
"תיקח אותי ועוד שלושה אנשים לליברפול?"
"לליברפול? למה לא לסין?"
"אמרתי ליברפול."
"לא!"
"לא?"
"לא. אני יוצא לבורדו, ואסע לבורדו."
"כסף לא משנה?"
"שום דבר."
הקפטן דיבר בטון שלא השאיר מקום לתשובה.
"אבל הבעלים של ה'הנרייטה'..." המשיך פילאס פוג.
"הבעלים זה אני," השיב הקפטן. "הספינה שייכת לי."
"אשכור אותה ממך."
"לא."
"אקנה אותה ממך."
"לא."
פילאס פוג לא הסגיר שמץ של אכזבה; אבל המצב היה חמור. בניו יורק זה לא היה כמו בהונג קונג, ועם הקפטן של ה"הנרייטה" זה לא היה כמו עם רב החובל של ה"טנקדר". עד עכשיו הכסף יישר כל מכשול. עכשיו הכסף נכשל.
ובכל זאת, חובה למצוא דרך כלשהי לחצות את האוקיינוס האטלנטי בספינה, אלא אם כן בכדור פורח, וזה היה מסוכן, וחוץ מזה גם לא ניתן לביצוע. נראה שלפילאס פוג היה רעיון, כי אמר לקפטן: "טוב, תיקח אותי לבורדו?"
"לא, גם אם תשלם לי מאתיים דולר."
"אני מציע לך אלפיים."
"לכל אחד?"
"לכל אחד."
"ואתם ארבעה?"
"ארבעה."
קפטן ספידי התחיל לגרד בראשו. היו כאן שמונה אלפים דולר להרוויח, בלי לשנות את מסלולו; ובשבילם בהחלט כדאי היה להתגבר על הסלידה שלו מכל סוגי הנוסעים. וחוץ מזה, נוסעים באלפיים דולר כבר אינם נוסעים, אלא סחורה יקרת ערך. "אני יוצא בתשע," אמר קפטן ספידי בפשטות. "אתה והחבורה שלך מוכנים?"
"נהיה על הסיפון בתשע," השיב מר פוג, בפשטות לא פחותה.
השעה הייתה שמונה וחצי. לרדת מה"הנרייטה", לקפוץ לכרכרה, למהר למלון סנט ניקולס ולחזור עם אאודה, עם פספרטו ואפילו עם פיקס שאינו נפרד מהם, הייתה עבודה של זמן קצר, ומר פוג ביצע אותה בקור הרוח שמעולם לא נטש אותו. הם היו על הסיפון כשה"הנרייטה" התכוננה להרים עוגן.
כשפספרטו שמע כמה תעלה ההפלגה האחרונה הזאת, פלט "אוֹ!" ממושך, שעבר על כל סולם הצלילים של קולו.
ואשר לפיקס, הוא אמר לעצמו שהבנק של אנגליה בוודאי לא ייצא מהפרשה הזאת עם פיצוי הגון. כשיגיעו לאנגליה, גם אם מר פוג לא ישליך לים כמה חופנים של שטרות, כבר יוצאו יותר משבעת אלפים לירות!