פילאס פוג מצא את עצמו מפגר בעשרים שעות. פספרטו, הגורם בעל כורחו לעיכוב הזה, היה מיואש. הוא הרס את אדונו!
ברגע זה ניגש הבלש אל מר פוג, הביט בריכוז בפניו ואמר:
"ברצינות, אדוני, אתה ממהר מאוד?"
"ברצינות גמורה."
"יש לי מטרה בשאלה," המשיך פיקס. "האם הכרחי לגמרי שתהיה בניו יורק ב־11 לחודש, לפני תשע בערב, השעה שבה יוצאת האונייה לליברפול?"
"זה הכרחי לגמרי."
"ואילו לא היה המסע שלך נקטע בידי האינדיאנים האלה, היית מגיע לניו יורק בבוקר ה־11?"
"כן; עם אחת עשרה שעות פנויות לפני שהאונייה יוצאת."
"טוב! אם כן, אתה מפגר בעשרים שעות. עשרים פחות שתים עשרה זה שמונה. אתה צריך להחזיר שמונה שעות. אתה רוצה לנסות לעשות זאת?"
"ברגל?" שאל מר פוג.
"לא; במזחלת," השיב פיקס. "במזחלת עם מפרשים. אדם אחד הציע לי דרך כזאת."
זה היה האיש שדיבר עם פיקס בלילה, ושאת הצעתו פיקס דחה.
פילאס פוג לא השיב מיד; אבל אחרי שפיקס הצביע על האיש, שצעד הלוך ושוב לפני התחנה, ניגש אליו מר פוג. רגע אחר כך נכנסו מר פוג והאמריקאי, ששמו מאדג', לבקתה שהייתה בנויה ממש מתחת למבצר.
שם בחן מר פוג כלי רכב מוזר, מעין מסגרת על שתי קורות ארוכות, מורמות מעט מלפנים כמו מגלשי מזחלת, ועליה היה מקום לחמישה או שישה אנשים. תורן גבוה היה מקובע במסגרת, מוחזק היטב בקשירות מתכת, ואליו היה מחובר מפרש ראשי גדול. התורן החזיק כבל ברזל שעליו אפשר היה להניף מפרש חרטום. מאחור שימש מעין הגה להיגוי כלי הרכב. בקיצור, זו הייתה מזחלת מצוידת כמו ספינת מפרש. בחורף, כשהרכבות חסומות בשלג, עושות המזחלות האלה מסעות מהירים מאוד על פני המישורים הקפואים מתחנה לתחנה. הן מצוידות במפרשים רבים יותר מסירת מפרש, וכשהרוח מאחוריהן, הן מחליקות על פני הערבות במהירות שווה למהירות רכבות האקספרס, אם לא גבוהה ממנה.
מר פוג סגר מיד עסקה עם בעליו של כלי השיט היבשתי הזה. הרוח הייתה נוחה, רעננה, ונשבה ממערב. השלג התקשה, ומאדג' היה בטוח מאוד שיוכל להביא את מר פוג תוך כמה שעות לאומהה. משם יוצאות לעיתים קרובות רכבות מזרחה לשיקגו ולניו יורק. לא היה בלתי אפשרי שעוד יוכלו להחזיר את הזמן שאבד; ואין לדחות הזדמנות כזאת.
מר פוג, שלא רצה לחשוף את אאודה לאי־הנוחות של נסיעה באוויר הפתוח, הציע להשאיר אותה עם פספרטו בפורט קירני, והמשרת ייקח על עצמו ללוות אותה לאירופה בדרך טובה יותר ובתנאים נוחים יותר. אבל אאודה סירבה להיפרד ממר פוג, ופספרטו שמח מאוד על החלטתה; כי שום דבר לא היה גורם לו לעזוב את אדונו כל זמן שפיקס איתו.
קשה לנחש מה חשב הבלש. האם הרשעתו התערערה בעקבות חזרתו של פילאס פוג, או שעדיין ראה בו נוכל ערמומי ביותר, שכשיסיים את מסעו מסביב לעולם יחשוב שהוא בטוח לגמרי באנגליה? אולי דעתו של פיקס על פילאס פוג השתנתה מעט; אבל בכל זאת היה נחוש למלא את חובתו, ולהחיש ככל האפשר את חזרת כל החבורה לאנגליה.
בשמונה הייתה המזחלת מוכנה לצאת. הנוסעים תפסו בה את מקומם, והתעטפו היטב בגלימות הנסיעה שלהם. שני המפרשים הגדולים הונפו, ובלחץ הרוח החליקה המזחלת על השלג המוקשה במהירות של ארבעים מיל בשעה.
המרחק בין פורט קירני לאומהה בקו אווירי הוא לכל היותר מאתיים מיל. אם הרוח תחזיק, אפשר יהיה לעבור את המרחק בחמש שעות; אם לא תקרה תאונה, המזחלת עשויה להגיע לאומהה עד השעה אחת.
איזה מסע! הנוסעים, מצטופפים זה ליד זה, לא יכלו לדבר בגלל הקור, שהתגבר בגלל המהירות שבה נסעו. המזחלת דהרה קלה כמו סירה על הגלים. כשהרוח באה ונשבה סמוך לאדמה, נראה כאילו המפרשים מרימים את המזחלת מהקרקע. מאדג', שישב ליד ההגה, שמר על קו ישר, ובתנועת יד בלם את הטלטולים שכלי הרכב נטה לעשות. כל המפרשים היו פרושים, ומפרש החרטום היה מסודר כך שלא יסתיר את המפרש הראשי. הונף תורן עליון, ומפרש חרטום נוסף, שנפרש לרוח, הוסיף את כוחו למפרשים האחרים. אף שאי אפשר היה להעריך בדיוק את המהירות, המזחלת לא יכלה לנסוע פחות מארבעים מיל בשעה.
"אם שום דבר לא יישבר," אמר מאדג', "נגיע!"
מר פוג דאג שיהיה זה האינטרס של מאדג' להגיע לאומהה בזמן שהוסכם, כשהציע לו פרס נאה.
הערבה, שעליה נעה המזחלת בקו ישר, הייתה שטוחה כמו ים. היא נראתה כמו אגם קפוא עצום. המסילה שעברה באזור הזה עלתה מדרום־מערב לצפון־מערב, דרך גרנד איילנד, קולומבוס, עיר חשובה בנברסקה, סקיילר ופרמונט, עד אומהה. לכל אורכה הלכה לאורך הגדה הימנית של נהר פלאט. המזחלת קיצרה את הדרך הזאת, ונסעה לאורך המיתר של הקשת שתיארה המסילה. מאדג' לא חשש שנהר פלאט יעצור אותו, כי הנהר היה קפוא. הדרך, אם כן, הייתה פנויה לגמרי ממכשולים, ולפילאס פוג היו רק שני דברים לחשוש מהם: תאונה במזחלת, ושינוי ברוח או שקט פתאומי שלה.
אבל הרוח, רחוקה מלהחליש את כוחה, נשבה כאילו היא רוצה לכופף את התורן, שאותו בכל זאת החזיקו היטב קשירות המתכת. הקשירות האלה, כמו מיתרים של כלי נגינה, הדהדו כאילו קשת של כינור מרטיטה אותן. המזחלת החליקה בתוך מנגינה עזה ומקוננת.
"המיתרים האלה נותנים את הקווינטה ואת האוקטבה," אמר מר פוג.
אלה היו המילים היחידות שאמר במהלך המסע. אאודה, ארוזה בנוחות בפרוות ובגלימות, הייתה מוגנת ככל האפשר מפני התקפות הרוח הקפואה. ואשר לפספרטו, פניו היו אדומות כמו עיגול השמש כשהיא שוקעת בערפל, והוא שאף בקושי את האוויר הנושך. בזכות עליזותו הטבעית, התחיל לקוות שוב. הם יגיעו לניו יורק בערב ה־11, אם לא בבוקר, ועדיין היו כמה סיכויים שזה יהיה לפני שהאונייה תפליג לליברפול.
פספרטו אפילו הרגיש רצון עז ללחוץ את ידו של בעל בריתו, פיקס. הוא זכר שהבלש הוא שהשיג את המזחלת, האמצעי היחיד להגיע לאומהה בזמן; אבל תחושה מוקדמת כלשהי עצרה בו, והוא שמר על האיפוק הרגיל שלו. אבל דבר אחד לא ישכח פספרטו לעולם, וזה הקורבן שמר פוג הקריב, בלי היסוס, כדי להציל אותו מידי הסו. מר פוג סיכן את הונו ואת חייו. לא! משרתו לעולם לא ישכח את זה!
בזמן שכל אחד מבני החבורה היה שקוע בהרהורים שונים כל כך, עפה המזחלת על פני שטיח השלג העצום. את הנחלים שעברה מעליהם לא הרגישו. שדות ופלגים נעלמו מתחת ללובן האחיד. המישור היה נטוש לגמרי. בין מסילת היוניון פסיפיק לבין הקו המשני שמחבר את קירני עם סנט ג'וזף, יצר המישור אי גדול ולא מיושב. לא כפר, לא תחנה ולא מבצר נראו. מדי פעם חלפו על פני עץ כמו רוח רפאים, ששלדו הלבן התפתל ורשרש ברוח. לפעמים התרוממו להקות של ציפורי בר, או להקות של זאבי ערבה, כחושים, רעבים ופראיים, רצו ביללות אחרי המזחלת. פספרטו, אקדח בידו, היה מוכן לירות באלה שהתקרבו יותר מדי. אילו קרתה אז תאונה למזחלת, היו הנוסעים, כשהחיות האלה תוקפות אותם, בסכנה הנוראה ביותר; אבל המזחלת שמרה על מסלולה היציב, עד מהרה התרחקה מהזאבים, ובתוך זמן קצר השאירה את הלהקה המייללת במרחק בטוח מאחור.
בסביבות הצהריים הבחין מאדג', לפי כמה סימני דרך, שהוא חוצה את נהר פלאט. הוא לא אמר דבר, אבל היה בטוח שהוא עכשיו בטווח עשרים מיל מאומהה. בתוך פחות משעה עזב את ההגה וקיפל את המפרשים, והמזחלת, שנישאה בתנופה הגדולה שהרוח נתנה לה, המשיכה עוד כקילומטר בלי מפרשים פרושים.
לבסוף נעצרה, ומאדג', כשהוא מצביע על גוש של גגות לבנים משלג, אמר: "הגענו!"
הגענו! הגענו לתחנה שמחוברת מדי יום, ברכבות רבות, לחוף האוקיינוס האטלנטי!
פספרטו ופיקס קפצו ארצה, מתחו את איבריהם הנוקשים, ועזרו למר פוג ולאישה הצעירה לרדת מהמזחלת. פילאס פוג תגמל בנדיבות את מאדג', שאת ידו לחץ פספרטו בחום, והחבורה פנתה לתחנת הרכבת של אומהה.
מסילת האוקיינוס השקט עצמה מסתיימת בעיר החשובה הזאת בנברסקה. אומהה מחוברת לשיקגו במסילת שיקגו ורוק איילנד, שעוברת ישר מזרחה ועוברת בחמישים תחנות.
רכבת הייתה מוכנה לצאת כשמר פוג וחבורתו הגיעו לתחנה, והיה להם זמן רק לעלות לקרונות. הם לא ראו דבר מאומהה; אבל פספרטו הודה בלבו שאין על מה להצטער, כי הם לא נסעו כדי לראות מראות.
הרכבת עברה במהירות לרוחב מדינת איווה, דרך קאונסיל בלאפס, דה מוין ואיווה סיטי. בלילה חצתה את המיסיסיפי בדבנפורט, ודרך רוק איילנד נכנסה לאילינוי. למחרת, ה־10 לחודש, בארבע אחר הצהריים, הגיעה לשיקגו, שכבר קמה מחורבותיה אחרי השריפה הגדולה, ויושבת בגאווה רבה מתמיד על גדות אגם מישיגן היפה שלה.
תשע מאות מיל הפרידו בין שיקגו לניו יורק; אבל בשיקגו לא חסרות רכבות. מר פוג עבר מיד מרכבת לרכבת, והקטר של מסילת פיטסבורג, פורט וויין ושיקגו יצא במלוא המהירות, כאילו הבין היטב שלג'נטלמן אין זמן לבזבז. הוא חצה את אינדיאנה, אוהיו, פנסילבניה וניו ג'רזי כמו הבזק, ודהר דרך ערים בעלות שמות עתיקים, שבכמה מהן כבר היו רחובות ומסילות קרונות, אבל עוד לא בתים. לבסוף נראה נהר ההדסון; ובאחת עשרה ורבע בערב ה־11, עצרה הרכבת בתחנה שעל הגדה הימנית של הנהר, ממש מול הרציף של חברת קונארד.
ה"צ'יינה", שהפליגה לליברפול, יצאה שלושה רבעי שעה קודם לכן!