שלושה נוסעים, ופספרטו ביניהם, נעלמו. האם נהרגו במאבק? האם נלקחו בשבי בידי הסו? אי אפשר היה לדעת.
היו פצועים רבים, אבל אף אחד מהם לא פצוע אנושות. קולונל פרוקטור היה מהפצועים הקשים ביותר; הוא נלחם באומץ, וכדור חדר למפשעתו. הוא נישא לתחנה עם שאר הנוסעים הפצועים, כדי לקבל את הטיפול שאפשר היה לתת.
אאודה הייתה בטוחה; ופילאס פוג, שהיה בלב הקרב, לא קיבל אפילו שריטה. פיקס נפצע קלות בזרועו. אבל את פספרטו לא אפשר היה למצוא, ודמעות זלגו על לחייה של אאודה.
כל הנוסעים ירדו מהרכבת, שגלגליה היו מוכתמים בדם. עד כמה שהעין יכלה לראות במישור הלבן מאחור, נראו עקבות אדומים. אחרוני לוחמי הסו נעלמו בדרום, לאורך גדות נהר רפבליקן.
מר פוג, זרועותיו שלובות, עמד בלי לזוז. היה עליו לקבל החלטה רצינית. אאודה, שעמדה לידו, הביטה בו בלי לדבר, והוא הבין את מבטה. אם משרתו בשבי, האם אינו חייב לסכן הכול כדי להציל אותו? "אמצא אותו, חי או מת," אמר בשקט לאאודה.
"אה, מר... מר פוג!" קראה, ואחזה בידיו וכיסתה אותן בדמעות.
"חי," הוסיף מר פוג, "אם לא נפסיד אף רגע."
בהחלטה הזאת הקריב פילאס פוג את עצמו בהכרח; הוא גזר את דינו בעצמו. עיכוב של יום אחד בלבד יגרום לו להחמיץ את האונייה בניו יורק, וההתערבות שלו תהיה אבודה בוודאות. אבל כיוון שחשב, "זו חובתי", לא היסס.
מפקד פורט קירני היה שם. מאה מחייליו התפרסו כדי להגן על התחנה, אם הסו יתקפו אותה.
"אדוני," אמר מר פוג לקפטן, "שלושה נוסעים נעלמו."
"מתים?" שאל הקפטן.
"מתים או שבויים; זו השאלה שצריך לפתור. אתה מתכוון לרדוף אחרי הסו?"
"זה דבר רציני לעשות, אדוני," השיב הקפטן. "הם עלולים לסגת אל מעבר לנהר ארקנסו, ואני לא יכול להשאיר את המבצר בלי הגנה."
"מדובר בחייהם של שלושה אנשים, אדוני," אמר פילאס פוג.
"אין ספק; אבל האם אוכל לסכן את חייהם של חמישים איש כדי להציל שלושה?"
"אינני יודע אם אתה יכול, אדוני; אבל אתה צריך לעשות זאת."
"לאף אחד כאן," השיב הקפטן, "אין זכות ללמד אותי מה חובתי."
"טוב מאוד," אמר מר פוג בקרירות. "אלך לבדי."
"אתה, אדוני!" קרא פיקס, שהתקרב. "אתה הולך לבדך לרדוף אחרי האינדיאנים?"
"היית רוצה שאשאיר את הבחור המסכן הזה לגווע? אותו, שכל אחד מהנוכחים חייב לו את חייו? אני הולך."
"לא, אדוני, לא תלך לבד," קרא הקפטן, שנגע ללבו בעל כורחו. "לא! אתה אדם אמיץ. שלושים מתנדבים!" הוסיף, ופנה אל החיילים.
כל הפלוגה צעדה קדימה בבת אחת. הקפטן היה צריך רק לבחור את אנשיו. נבחרו שלושים, וסמל ותיק הוצב בראשם.
"תודה, קפטן," אמר מר פוג.
"תרשה לי לבוא איתך?" שאל פיקס.
"עשה כרצונך, אדוני. אבל אם אתה רוצה לעשות לי טובה, תישאר עם אאודה. למקרה שיקרה לי משהו..."
חיוורון פתאומי התפשט על פני הבלש. להיפרד מהאיש שעקב אחריו בהתמדה כזאת צעד אחר צעד! להניח לו לשוטט במדבר הזה! פיקס הביט בתשומת לב במר פוג, ולמרות חשדותיו ולמרות המאבק שהתחולל בתוכו, השפיל את עיניו מול המבט השליו והגלוי ההוא.
"אשאר," אמר.
כעבור כמה רגעים לחץ מר פוג את ידה של האישה הצעירה, ואחרי שהפקיד בידה את תיק הנסיעה היקר שלו, יצא עם הסמל ועם הכוח הקטן שלו. אבל לפני שיצא, אמר לחיילים: "ידידיי, אחלק ביניכם חמשת אלפים דולר אם נציל את השבויים."
השעה הייתה אז קצת אחרי הצהריים.
אאודה פרשה לחדר המתנה, ושם חיכתה לבדה, וחשבה על הנדיבות הפשוטה והאצילית, על האומץ השליו של פילאס פוג. הוא הקריב את הונו, ועכשיו סיכן את חייו, והכול בלי היסוס, מתוך חובה, בשתיקה.
לפיקס לא היו אותן מחשבות, והוא בקושי הצליח להסתיר את התרגשותו. הוא צעד בקדחתנות הלוך ושוב על הרציף, אבל עד מהרה חזר לשלוותו החיצונית. עכשיו ראה את האיוולת שחטא בה כשהניח לפוג ללכת לבדו. מה! האיש הזה, שזה עתה עקב אחריו מסביב לעולם, הורשה עכשיו להיפרד ממנו! הוא התחיל להאשים ולגדף את עצמו, וכאילו היה מנהל המשטרה, נתן לעצמו נזיפה הגונה על תמימותו.
"הייתי אידיוט!" חשב. "והאיש הזה יבין את זה. הוא הלך, ולא יחזור! אבל איך זה שאני, פיקס, שיש לי בכיס צו למעצרו, נשביתי בקסמו כל כך? בהחלט, אני לא יותר מחמור!"
כך הרהר הבלש, בזמן שהשעות זחלו לאט מדי. הוא לא ידע מה לעשות. לפעמים התפתה לספר לאאודה הכול; אבל לא היה לו ספק איך תקבל האישה הצעירה את גילוייו. באיזו דרך לבחור? הוא חשב לרדוף אחרי פוג על פני המישורים הלבנים העצומים; זה לא נראה בלתי אפשרי שישיג אותו. עקבות נחרתים בקלות בשלג! אבל עד מהרה, מתחת לשכבה חדשה, יימחקו כל העקבות.
פיקס התייאש. הוא הרגיש מעין כמיהה שאי אפשר לעמוד בפניה לנטוש את המשחק לגמרי. הוא יכול היה עכשיו לעזוב את תחנת פורט קירני, ולהמשיך בשלום בדרכו הביתה.
בסביבות שתיים אחר הצהריים, כשירד שלג כבד, נשמעו שריקות ארוכות שהתקרבו מהמזרח. צל גדול, ולפניו אור פראי, התקדם לאט, ונראה גדול עוד יותר מבעד לערפל, שנתן לו מראה דמיוני. לא ציפו לשום רכבת מהמזרח, וגם לא היה זמן לעזרה שהתבקשה במברק להגיע; הרכבת מאומהה לסן פרנסיסקו הייתה אמורה להגיע רק למחרת. התעלומה נפתרה במהרה.
הקטר, שהתקרב לאט בשריקות מחרישות, היה אותו קטר שהתנתק מהרכבת והמשיך בדרכו במהירות הנוראה ההיא, כשהוא נושא את הנהג והמסיק חסרי ההכרה. הוא עבר כמה מילין, ואז, כשהאש דעכה מחוסר דלק, נחלש הקיטור; ולבסוף נעצר כעבור שעה, כעשרים מיל אחרי פורט קירני. לא הנהג ולא המסיק מתו, ואחרי שנשארו זמן מה בעילפונם, חזרו להכרתם. הקטר כבר עמד. הנהג, כשמצא את עצמו במדבר, והקטר בלי קרונות, הבין מה קרה. הוא לא יכול היה לדמיין איך התנתק הקטר מהרכבת; אבל לא היה לו ספק שהרכבת שנשארה מאחור במצוקה.
הוא לא היסס מה לעשות. היה נבון להמשיך לאומהה, כי היה מסוכן לחזור לרכבת, שאולי התוקפים עדיין עסוקים בביזתה. ובכל זאת, הוא התחיל להבעיר מחדש את האש בכבשן; הלחץ עלה שוב, והקטר חזר, בנסיעה לאחור, לפורט קירני. הוא זה ששרק בערפל.
הנוסעים שמחו לראות את הקטר חוזר למקומו בראש הרכבת. עכשיו יוכלו להמשיך במסע שנקטע בצורה נוראה כל כך.
אאודה, כשראתה את הקטר מגיע, מיהרה החוצה מהתחנה ושאלה את הכרטיסן: "אתם עומדים לצאת?"
"מיד, גברתי."
"אבל השבויים, חברינו האומללים למסע..."
"אינני יכול להפסיק את הנסיעה," השיב הכרטיסן. "אנחנו כבר מאחרים בשלוש שעות."
"ומתי תעבור כאן רכבת אחרת מסן פרנסיסקו?"
"מחר בערב, גברתי."
"מחר בערב! אבל אז יהיה מאוחר מדי! אנחנו חייבים לחכות..."
"זה בלתי אפשרי," השיב הכרטיסן. "אם את רוצה לנסוע, בבקשה עלי."
"אני לא אסע," אמרה אאודה.
פיקס שמע את השיחה הזאת. זמן קצר לפני כן, כשלא היה סיכוי להמשיך במסע, החליט לעזוב את פורט קירני; אבל עכשיו, כשהרכבת הייתה שם, מוכנה לצאת, והיה עליו רק לתפוס את מקומו בקרון, כוח שאי אפשר לעמוד בפניו עיכב אותו. רציף התחנה שרף את רגליו, והוא לא יכול היה לזוז. המאבק בנפשו התחיל שוב; כעס וכישלון חנקו אותו. הוא רצה להיאבק עד הסוף.
בינתיים תפסו הנוסעים וכמה מהפצועים, וביניהם קולונל פרוקטור, שפציעותיו היו קשות, את מקומם ברכבת. נשמע זמזום הדוד המתחמם מדי, והקיטור פרץ מהשסתומים. הנהג שרק, הרכבת יצאה לדרך, ועד מהרה נעלמה, ועשנה הלבן התערבב במערבולות השלג הכבד שירד.
הבלש נשאר מאחור.
עברו כמה שעות. מזג האוויר היה קודר, והיה קר מאוד. פיקס ישב בלי תנועה על ספסל בתחנה; אפשר היה לחשוב שהוא ישן. אאודה, למרות הסערה, יצאה שוב ושוב מחדר ההמתנה, הלכה לקצה הרציף, והביטה מבעד לסופת השלג, כאילו היא מנסה לחדור מבעד לערפל שהצר את האופק סביבה, ולשמוע, אם אפשר, איזה קול מבשר טובות. היא לא שמעה ולא ראתה דבר. ואז הייתה חוזרת, קפואה עד לשד עצמותיה, כדי לצאת שוב אחרי כמה רגעים, אבל תמיד לשווא.
הערב ירד, והחבורה הקטנה לא חזרה. איפה הם יכולים להיות? האם מצאו את התוקפים, ונלחמים בהם, או שעדיין הם תועים בערפל? מפקד המבצר היה מודאג, אף שניסה להסתיר את חששותיו. ככל שהלילה התקרב, ירד פחות שלג, אבל הקור נעשה עז מאוד. דממה מוחלטת שררה במישורים. לא מעוף ציפור ולא מעבר חיה הפרו את השקט המושלם.
כל הלילה שוטטה אאודה, מלאה מחשבות עצובות ולבה חנוק מייסורים, בשולי המישורים. דמיונה נשא אותה למרחקים, והראה לה סכנות אין ספור. מה שסבלה בשעות הארוכות האלה אי אפשר לתאר.
פיקס נשאר באותו מקום בלי לזוז, אבל לא ישן. פעם התקרב אליו אדם ודיבר איתו, והבלש רק השיב בהנעת ראש.
כך עבר הלילה. עם שחר עלה עיגול השמש, כבוי למחצה, מעל אופק ערפילי; אבל עכשיו אפשר היה לזהות עצמים במרחק שני מילין. פילאס פוג והכוח יצאו דרומה; ובדרום הכול היה עדיין ריק. השעה הייתה אז שבע.
הקפטן, שנבהל באמת, לא ידע איזו דרך לבחור.
האם לשלוח עוד כוח להציל את הראשון? האם להקריב עוד אנשים, עם סיכויים קלושים כל כך להציל את אלה שכבר הוקרבו? אבל היסוסו לא נמשך זמן רב. הוא קרא לאחד מסגניו, ועמד לפקוד על סיור, כשנשמעו יריות. האם זה אות? החיילים מיהרו החוצה מהמבצר, ובמרחק של כקילומטר ראו חבורה קטנה חוזרת בסדר מופתי.
מר פוג צעד בראשם, וממש מאחוריו פספרטו ושני הנוסעים האחרים, שחולצו מידי הסו.
הם פגשו את הסו ונלחמו בהם עשרה מילין מדרום לפורט קירני. זמן קצר לפני שהכוח הגיע, התחילו פספרטו וחבריו להיאבק בשוביהם, ושלושה מהם הפיל הצרפתי באגרופיו, כשאדונו והחיילים מיהרו לעזרתם.
כולם התקבלו בקריאות שמחה. פילאס פוג חילק לחיילים את הפרס שהבטיח, ופספרטו, לא בלי סיבה, מלמל לעצמו: "בהחלט צריך להודות שאני עולה לאדוני ביוקר!"
פיקס, בלי לומר מילה, הביט במר פוג, וקשה היה לנתח את המחשבות שנאבקו בתוכו. ואשר לאאודה, היא לקחה את ידו של מגינה ולחצה אותה בידיה, נרגשת מכדי לדבר.
בינתיים חיפש פספרטו את הרכבת סביבו; הוא חשב שימצא אותה שם, מוכנה לצאת לאומהה, וקיווה שאפשר יהיה להחזיר את הזמן שאבד.
"הרכבת! הרכבת!" קרא.
"נסעה," השיב פיקס.
"ומתי עוברת כאן הרכבת הבאה?" אמר פילאס פוג.
"רק הערב."
"אה!" השיב הג'נטלמן קר הרוח בשקט.