באותו ערב המשיכה הרכבת בדרכה בלי הפרעה, עברה את פורט סונדרס, חצתה את מעבר שאיין והגיעה למעבר אוונס. כאן הגיעה המסילה לגובה הרב ביותר במסע, כ־2,470 מטרים מעל פני הים. עכשיו נשאר לנוסעים רק לרדת אל האוקיינוס האטלנטי במישורים אינסופיים, שהטבע יישר אותם. קו משני של "הקו הראשי הגדול" יצא דרומה לדנוור, בירת קולורדו. הארץ שמסביב עשירה בזהב ובכסף, ויותר מחמישים אלף תושבים כבר התיישבו בה.
מסן פרנסיסקו עברו אלף שלוש מאות שמונים ושניים מיל, בשלושה ימים ושלושה לילות; עוד ארבעה ימים ולילות יביאו אותם כנראה לניו יורק. פילאס פוג עדיין לא פיגר.
במשך הלילה עברו את מחנה וולבאך משמאל; נחל לודג' פול נמשך במקביל למסילה, וסימן את הגבול בין טריטוריות ויומינג וקולורדו. בשעה אחת עשרה נכנסו לנברסקה, עברו ליד סדג'וויק ועצרו בג'ולסברג, על הזרוע הדרומית של נהר פלאט.
כאן נחנכה מסילת היוניון פסיפיק ב־23 באוקטובר 1867, בידי המהנדס הראשי, הגנרל דודג'. שני קטרים חזקים, שמשכו תשעה קרונות של אורחים מוזמנים, ביניהם תומס ק' דוראנט, סגן נשיא חברת המסילה, עצרו בנקודה הזאת; נשמעו תשואות, בני שבטי הסו והפוני הציגו קרב מבוים, הודלקו זיקוקים, והגיליון הראשון של העיתון "חלוץ המסילה" הודפס במכבש שהובא ברכבת. כך נחגגה חנוכת מסילת הברזל הגדולה הזאת, כלי אדיר של קדמה, שנמתחה לרוחב המדבר, ונועדה לקשר זו לזו ערים ועיירות שעוד אינן קיימות. שריקת הקטר, חזקה מנבל של אמפיון, המשורר האגדי שבנגינתו נבנו חומות, עמדה לצוות עליהן לקום מאדמת אמריקה.
את פורט מקפרסון השאירו מאחור בשמונה בבוקר, ועוד היה צריך לעבור שלוש מאות חמישים ושבעה מיל עד אומהה. המסילה עקבה אחרי הפיתולים הגחמניים של הזרוע הדרומית של נהר פלאט, על גדתה השמאלית. בתשע עצרה הרכבת בעיר החשובה נורת' פלאט, שבנויה בין שתי זרועות הנהר, שמתאחדות שוב סביבה ויוצרות עורק אחד, יובל גדול, שמימיו נשפכים לנהר מיזורי מעט מעל אומהה.
הם עברו את קו האורך המאה ואחד.
מר פוג ושותפיו חזרו למשחקם; איש, אפילו לא היד הרביעית הפתוחה, לא התלונן על אורך הנסיעה. פיקס התחיל בכך שזכה בכמה גינאות, ונראה שעומד להפסיד אותן; אבל הוא הראה את עצמו כשחקן ויסט נלהב לא פחות ממר פוג. במהלך הבוקר האיר המזל פנים בבירור לג'נטלמן. קלפי שליט וקלפים בכירים נשפכו לידיו.
פעם אחת, אחרי שהחליט על מהלך נועז, עמד לשחק עלה, כשקול מאחוריו אמר: "אני הייתי משחק יהלום."
מר פוג, אאודה ופיקס הרימו את ראשיהם, וראו את קולונל פרוקטור.
סטמפ פרוקטור ופילאס פוג זיהו זה את זה מיד.
"אה! זה אתה, האנגלי?" קרא הקולונל. "אתה זה שעומד לשחק עלה!"
"ושמשחק אותו," השיב פילאס פוג בקור רוח, והשליך את העשר עלה.
"טוב, לי מתחשק שזה יהיה יהלומים," השיב קולונל פרוקטור בטון חצוף.
הוא עשה תנועה כאילו הוא עומד לחטוף את הקלף ששוחק זה עתה, והוסיף: "אתה לא מבין כלום בוויסט."
"אולי אני מבין, כמו כל אחד אחר," אמר פילאס פוג, וקם.
"רק תנסה, בן של ג'ון בול," השיב הקולונל.
אאודה החווירה, ודמה קפא. היא אחזה בזרועו של מר פוג ומשכה אותו בעדינות לאחור. פספרטו היה מוכן להתנפל על האמריקאי, שהביט בחוצפה ביריבו. אבל פיקס קם, ניגש אל קולונל פרוקטור ואמר: "אתה שוכח שאיתי אתה צריך להתמודד, אדוני; כי אותי לא רק העלבת, אלא גם הכית!"
"מר פיקס," אמר מר פוג, "סלח לי, אבל העניין הזה שלי, ורק שלי. הקולונל העליב אותי שוב, בכך שהתעקש שלא אשחק עלה, והוא ייתן לי על כך את הדין."
"מתי ואיפה שתרצה," השיב האמריקאי, "ובכל נשק שתבחר."
אאודה ניסתה לשווא לעכב את מר פוג; לשווא ניסה גם הבלש להפוך את המריבה למריבה שלו. פספרטו רצה להשליך את הקולונל מהחלון, אבל סימן מאדונו עצר אותו. פילאס פוג יצא מהקרון, והאמריקאי הלך אחריו אל הרציף. "אדוני," אמר מר פוג ליריבו, "אני ממהר מאוד לחזור לאירופה, וכל עיכוב שהוא יפגע בי מאוד."
"נו, ומה זה נוגע לי?" השיב קולונל פרוקטור.
"אדוני," אמר מר פוג בנימוס רב, "אחרי הפגישה שלנו בסן פרנסיסקו, החלטתי לחזור לאמריקה ולמצוא אותך ברגע שאסיים את העניין שקורא לי לאנגליה."
"באמת!"
"תקבע פגישה בעוד שישה חודשים?"
"למה לא בעוד עשר שנים?"
"אני אומר שישה חודשים," השיב פילאס פוג, "ואהיה במקום הפגישה בדיוק בזמן."
"כל זה התחמקות," קרא סטמפ פרוקטור. "עכשיו או לעולם לא!"
"טוב מאוד. אתה נוסע לניו יורק?"
"לא."
"לשיקגו?"
"לא."
"לאומהה?"
"מה זה משנה לך? אתה מכיר את פלאם קריק?"
"לא," השיב מר פוג.
"זו התחנה הבאה. הרכבת תגיע לשם בעוד שעה, ותעצור שם עשר דקות. בעשר דקות אפשר להחליף כמה יריות אקדח."
"טוב מאוד," אמר מר פוג. "אעצור בפלאם קריק."
"ואני מנחש שגם תישאר שם," הוסיף האמריקאי בחוצפה.
"מי יודע?" השיב מר פוג, וחזר לקרון בקור רוח כתמיד. הוא התחיל להרגיע את אאודה, ואמר לה שאין לפחד אף פעם מרברבנים, וביקש מפיקס להיות השושבין שלו בדו־הקרב הקרב, בקשה שהבלש לא יכול היה לסרב לה. מר פוג חזר למשחק שנקטע בשלווה מוחלטת.
באחת עשרה הודיעה שריקת הקטר שהם מתקרבים לתחנת פלאם קריק. מר פוג קם, ופיקס אחריו, ויצא אל הרציף. פספרטו ליווה אותו, ונשא זוג אקדחים. אאודה נשארה בקרון, חיוורת כמוות.
הדלת של הקרון הסמוך נפתחה, וקולונל פרוקטור הופיע על הרציף, בליווי יאנקי מאותו סוג כשושבין שלו. אבל בדיוק כשהיריבים עמדו לרדת מהרכבת, מיהר הכרטיסן אליהם וצעק: "אי אפשר לרדת, רבותיי!"
"למה לא?" שאל הקולונל.
"אנחנו מאחרים בעשרים דקות, ולא נעצור."
"אבל אני הולך להילחם בדו־קרב עם הג'נטלמן הזה."
"אני מצטער," אמר הכרטיסן, "אבל ניסע מיד. הנה הפעמון מצלצל עכשיו."
הרכבת יצאה לדרך.
"אני באמת מצטער מאוד, רבותיי," אמר הכרטיסן. "בכל נסיבות אחרות הייתי שמח לעזור לכם. אבל בעצם, אם לא היה לכם זמן להילחם כאן, למה לא תילחמו בזמן הנסיעה?"
"אולי זה לא יהיה נוח לג'נטלמן הזה," אמר הקולונל בטון מלגלג.
"זה יהיה נוח לגמרי," השיב פילאס פוג.
"ובכן, אנחנו באמת באמריקה," חשב פספרטו, "והכרטיסן הוא ג'נטלמן מהמעלה הראשונה!"
וכשהוא ממלמל כך, הלך אחרי אדונו.
שני היריבים, השושבינים שלהם והכרטיסן עברו דרך הקרונות אל סוף הרכבת. בקרון האחרון ישבו רק תריסר נוסעים, והכרטיסן שאל אותם בנימוס אם לא יואילו לפנות אותו לכמה רגעים, כי לשני ג'נטלמנים יש עניין של כבוד ליישב. הנוסעים נענו לבקשה בזריזות, ומיד נעלמו אל הרציף.
הקרון, שאורכו כחמישה עשר מטרים, היה נוח מאוד למטרתם. היריבים יכלו לצעוד זה לקראת זה במעבר ולירות בנחת. אף פעם לא סודר דו־קרב בקלות כזאת. מר פוג וקולונל פרוקטור, כל אחד מצויד בשני אקדחים בעלי שישה קנים, נכנסו לקרון. השושבינים, שנשארו בחוץ, סגרו עליהם את הדלת. הם היו אמורים להתחיל לירות בשריקה הראשונה של הקטר. אחרי שתי דקות, יוציאו מהקרון את מה שיישאר משני הג'נטלמנים.
שום דבר לא יכול היה להיות פשוט יותר. למעשה, הכול היה פשוט כל כך, שפיקס ופספרטו הרגישו את לבם פועם כאילו הוא עומד להישבר. הם הקשיבו לשריקה המוסכמת, כשלפתע הדהדו באוויר צעקות פראיות, בליווי יריות שבוודאי לא יצאו מהקרון שבו היו המתקוטטים. היריות נמשכו בחזית ולאורך כל הרכבת. צעקות אימה עלו מתוך הקרונות.
קולונל פרוקטור ומר פוג, אקדחים בידיהם, עזבו בחיפזון את כלאם, ומיהרו קדימה, למקום שבו הרעש היה החזק ביותר. אז הבינו שהרכבת מותקפת בידי חבורה של לוחמי הסו.
זה לא היה ניסיונם הראשון של הלוחמים הנועזים האלה, כי יותר מפעם אחת ארבו לרכבות בדרך. מאה מהם, כמנהגם, קפצו על המדרגות בלי לעצור את הרכבת, בקלות של רוכב קרקס שעולה על סוס דוהר.
לוחמי הסו היו חמושים ברובים, ומהם באו היריות, והנוסעים, שכמעט כולם היו חמושים, השיבו ביריות אקדח.
תחילה עלו התוקפים על הקטר, והמו למחצה את הנהג ואת המסיק במכות של קתות רוביהם. ראש השבט, שרצה לעצור את הרכבת אבל לא ידע איך להפעיל את הווסת, פתח לרווחה את שסתום הקיטור במקום לסגור אותו, והקטר דהר קדימה במהירות נוראה.
באותו זמן פלשו התוקפים לקרונות, דילגו על הגגות, פרצו את הדלתות, ונאבקו גוף אל גוף עם הנוסעים. הם חדרו לקרון המטען ובזזו אותו, והשליכו את המזוודות מהרכבת. הצעקות והיריות לא פסקו. הנוסעים התגוננו באומץ; כמה מהקרונות התבצרו ועמדו במצור, כמו מבצרים נעים, שנישאו קדימה במהירות של מאה מיל בשעה.
אאודה התנהגה באומץ מהרגע הראשון. היא התגוננה כמו גיבורה אמיתית באקדח, שירתה בו דרך החלונות השבורים בכל פעם שהופיע תוקף. עשרים מלוחמי הסו נפלו ארצה פצועים אנושות, וכמה מהם נפלו על הפסים תחת הגלגלים. כמה נוסעים, שנורו או שהוכו עד אובדן הכרה, שכבו על המושבים.
היה הכרחי לשים קץ למאבק, שנמשך כבר עשר דקות, ושיסתיים בניצחון התוקפים אם הרכבת לא תיעצר. תחנת פורט קירני, שהיה בה חיל מצב, הייתה רק שני מילין משם; אבל אם יעברו אותה, יהיו התוקפים אדוני הרכבת בין פורט קירני לבין התחנה שאחריה.
הכרטיסן נלחם לצד מר פוג, כשנורה ונפל. באותו רגע קרא: "אם הרכבת לא תיעצר בתוך חמש דקות, אבדנו!"
"היא תיעצר," אמר פילאס פוג, והתכונן לזנק מהקרון.
"הישאר, מסייה," קרא פספרטו. "אני אלך."
למר פוג לא היה זמן לעצור את הבחור האמיץ, שפתח דלת בלי שהתוקפים הבחינו בו, והצליח להחליק מתחת לקרון; ובזמן שהמאבק נמשך והכדורים שרקו והצטלבו מעל לראשו, ניצל את ניסיונו הישן כאקרובט, ובזריזות מדהימה התקדם מתחת לקרונות, כשהוא נאחז בשרשראות, נעזר בבלמים ובשולי המסגרות, וזוחל מקרון לקרון במיומנות נפלאה, וכך הגיע לקצה הקדמי של הרכבת.
שם, כשהוא תלוי ביד אחת בין קרון המטען לקרון הפחם, שחרר ביד השנייה את שרשראות הביטחון; אבל בגלל כוח המשיכה, לעולם לא היה מצליח לשחרר את מוט החיבור, אילולא טלטול עז הוציא את המוט ממקומו. הרכבת, שהתנתקה עכשיו מהקטר, נשארה מעט מאחור, והקטר דהר קדימה במהירות גוברת.
הרכבת, שנישאה בכוח התנופה שכבר צברה, המשיכה לנוע עוד כמה דקות; אבל הבלמים הופעלו, ולבסוף נעצרו, פחות משלושים מטרים מתחנת קירני.
חיילי המבצר, שנמשכו לקול היריות, מיהרו אל המקום; התוקפים לא ציפו להם, ונסוגו כולם לפני שהרכבת נעצרה לגמרי.
אבל כשהנוסעים ספרו זה את זה על רציף התחנה, התברר שכמה נעדרים; וביניהם הצרפתי האמיץ, שמסירותו הצילה אותם זה עתה.